×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
איזה לשון מועיל לשכיב מרע, ואמר: תנו מנה לפלוני ומאתים לפלוני ושלש מאות לפלוני, וּבוֹ ל״ג סְעִיפִים
(א) שְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה וְצִוָּה בִּפְנֵיהֶם, כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין. וְאִם הָיוּ שְׁלֹשָׁה, רָצוּ כּוֹתְבִין, רָצוּ עוֹשִׂים דִּין. {הַגָּה: לְהַחֲזִיק כָּל אֶחָד בַּמֶּה שֶׁצִּוָּה וְלָדוּן בְּכָל דִּבְרֵי סָפֵק שֶׁנָּפַל בַּצַּוָּאָה. וְאֵין אֶחָד מִן הַיּוֹרְשִׁין אוֹ מְקַבְּלִים יְכוֹלִים לוֹמַר לְבֵית דִּין אַחֵר אָזְלֵינָן (טוּר).} בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בַּיּוֹם. אֲבָל בַּלַּיְלָה כּוֹתְבִין וְאֵין עוֹשִׂין דִּין.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(א) א) ל׳ הרמב״ם פ״ג מה׳ סנה׳ דין ו׳ מימרא דרב יהודה בפ״ח דב״ב סוף דף קי״ג
(ב) ב) וכתב הכ״מ שם אע״ג דבעינן הגדת עדים חוץ מקידוש החדש דכתיב כזה ראה וקדש וקיום שטרו׳ דרבנן תירץ הריטב״א דמה שצוה בפניהם חשוב הגדת עדים דהודאת בעל דין כק׳ עדים דמי וכתב עוד בשם הרשב״ם ומשמע דאפי׳ החולה אין יכול לחזור כגון מתנת ש״מ במקצת וקנו מיניה ע״כ והביאו הטור וכ׳ עליו ולא נהירא דההוא יש לה דין מתנת בריא ואין יכולין לעשות דין אלא דמיירי בש״מ שמחלק כל נכסיו ואין יכולין לעשות דין עד בתר דסליק מההוא ענינא בענין שאינו יכול לחזור בו ופי׳ הב״ח דאיירי במחלק נכסיו ובקנין בפי׳ לכל אחד ואחד מעכשיו אם ימות דהשת׳ לא מצי לחזור בו קודם מיתה אם לא עמד מחליו וכו׳ ובזה מסולק מ״ש הב״י על הטור
(ג) ג) מימרא דרב חסיא שם ואם דנו כתב הטור בשם ר״י שדיניהם דין וכתב הב״י שכן נראה מדברי הרמב״ם בפ״ה מה׳ עדות וכ״כ רמ״א לעיל בסי׳ ז׳
(א) שנים שנכנסו כו׳ – כבר נתבאר בסימנים שעברו דדברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי והיינו כל מה שמצוה אפי׳ בפני שנים או אפי׳ בינו לבינו כשאין מכחיש בדבר. אבל אין השנים שצוה לפניהן נעשו כדיינים לדון על כל דבר ספק ולהחזיק לכל א׳ במה שצוה לפניהן כו׳ משא״כ כשצוה לפני ג׳ דאז אפי׳ לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו וזה נלמד מדכתיב בפרשת פנחס בפ׳ נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט הרי שהצריך לנחלות דין ומשפט ואין משפט פחות מג׳ דיינים ואף כשמצוה ליתן מעזבונו לאחרים הא אמרו חז״ל שמתנת שכ״מ דינו כדין ירושה לענין שאינה חלה עד לאחר מותו ואם עמד חוזר וגם יכול לחזור מזה ולתנו לאחר בעודו שכיב מרע ונגבית ממנו מזון האשה והבנות וכמ״ש הטור והמחבר בסימן רנ״ב מ״ה גם בזה דינו כדין ירושה להיות להג׳ ששמעו הצוואה תורת דיינים:
(ב) כותבין ואין עושין דין – ואם יארע דבר ספק בצווא׳ ישלחו כתיבתן לפני ג׳ דיינים והן ידונו ביניהם ע״פ כ׳ הצוואה:
(ג) בד״א ביום כו׳ – כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא יהא שמיעה גדולה מראייה משא״כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין אזי דין עדים להם ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפי׳ ביום וכמו שנתבאר זה היטב לעיל ר״ס ז׳ ע״ש בטור ובדברי המחבר:
(א) סעיף א׳ רצו עושין דין בגמרא פרק יש נוחלין דף קי״ג יליף לה מדכתיב והיתה לבנ״י לחקת משפט אירעה כל הפרשה להיות דין מפרשים התוס׳ לענין זה שע״כ של בנים נעשים הדיינים העומדים שם בשעת הצוואה ולא מצי א׳ מן המקבלים לומר נלך לפני ב״ד אחר ומזה קשה על מש״ר ופירשב״ם דמיירי במתנה במקצת בקנין ולא נהירא דההיא יש לו דין מתנת בריא לכל דבר אלא מיירי בש״מ מחלק נכסיו כדפירש״י עכ״ל וקשה דהא מתנת ש״מ בלא קנין אינו גובה מן התורה אלא מדרבנן ואנן בילפותא דקרא עסקינן עכשיו וכבר הקשו התוספת כן כמ״ש ב״י ונ״ל דרבינו ה״ק דא״א לומר דמיירי במתנה במקצת כקנין [בקנין] בלא במתנה בכולהו נכסי והיינו לפי דין תורה בקנין והוי מ״מ עליה שם נחלה כיון שהזכיר שם מיתה כמ״ש התו׳ ולפי דין דרבנן מיירי בלא קנין דקני מטעם דדברי שכ״מ ככתובין וכמסורים מ״ה כשכתב רבינו בתחלת הסי׳ דמחלק נכסיו לא זכר שום קנין דהוא מיירי לדידן אבל בגמרא באמת בקנין מיירי במתנת שכ״מ כמ״ש ובהא ניחא לי נמי ליישב פי׳ הרשב״ם ממה שהקשה עליו רבינו דלרשב״ם מיירי שנתן מתנת ש״מ במקצת בקנין ופי׳ בו שנותן מתנת שכ״מ וכל שזוכר בו שום מיתה מיקרי נחלה בפסוק זה כנ״ל [ונ״ל] זה שהטור הקשה עליו כיון שלא זכר הרשב״ם דמיירי שזכר מיתה וכמ״ש [ומ״ש הטור בענין דאינו יכול לחזור בו כו׳] וקשה דהא איירי במתנת שכ״מ בכולה ויכול לחזור ואי איירי במעכשיו קשה דה״ל כמתנת בריא ממש כמ״ש הטור לעיל ונראה דהאי לעשות דין כלו׳ שלא יעשו דין באופן שלא יכול לחזור דהיינו שימסרו ליד א׳ מהן כלפי הצוואה ובזה קנה כמ״ש בסי׳ ר״ן:
(א) שנים שנכנסו לבקר את החולה כו׳ – עיין בספר א״א דף צ״ט ע״ג ובתשובת ר״ש כהן ס״ב סי׳ צ׳.
(א) לבקר – עיין בס׳ א״א דף צ״ט ע״ג ובתשו׳ רש״ך ח״ב סי׳ צ׳:
(ב) דין – ואם יארע דבר ספק בצוואה ישלחו כתיבתן לפני ג׳ דיינין והן ידונו ביניהן ע״פ כתב הצוואה. סמ״ע:
(ג) אחר – אפילו לא יחדום לזה אלא שנכנסו מעצמן לבקרו. שם:
(ד) ביום – כדין שאר דיינים שאם רואין או שומעין בעצמן הדבר בעת שראוי לדון דהיינו ביום יכולין לדון עליו מטעם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משא״כ אם ראו או שמעו בלילה דאז אין זמן לדון בתחלת דין יש להם דין עדים ואין עד נעשה דיין לדון עליו אפילו ביום וכמו שנתבאר זה היטב בסי׳ ז׳ ע״ש בדברי הט״ו. שם:
(א) להחזיק כו׳ – תוס׳ שם ד״ה אורעה והרא״ש שם:
(א) רצו כותבין רצו עושין דין – בפ׳ י״נ (דף קי״ג) והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה כו׳ דלמא דין נחלות קאמרת דתניא והיתה לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין ופי׳ רשב״ם לענין זה שצריך שלשה לחלוקת נחלה כמו בדין ע״ש ובתוס׳ הקשה דא״כ ה״ל למימר חלוקת נחלה קאמרת ולא דין נחלות אלא מפרש ר״י אורעה כל הפרשה כולה להיות דין לענין שע״כ של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צוואה ועושים דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב״ד הגדול או לפני ב״ד חשוב בעירי ולא מיירי במתנת שכ״מ דהא לא הוי ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן אלא מיירי שנותן בקנין גמור במתנת ברי׳ מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר׳ יוחנן בן ברוקה אתי שפיר אפי׳ בלא קנין דאמר במתני׳ אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים מן התורה עכ״ל. וכתב הרא״ש בשם הר״ר יונה דכיון דאמרו רבנן דברי שכ״מ ככתובין ומסורין אף בצוואה שמצוה ליתן לאחרים שאין ראוין ליורשו כך הוא הדין לשלשה העומדים לשם נעשו דיינים דמתנת שכ״מ כירושה שוי׳ רבנן והרי אינה נחלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורי׳ תיקון ורב יהודה סתמא קאמר למילתיה בשלשה שנכנסו לבקר לא שנא במחלק לבניו לא שנא במחלק לאחרים עכ״ל. וכן כ׳ בטור שלשה שנכנסו לבקר החולה כו׳ ואין אחד מהם יכול לו׳ לב״ד הגדול קא אזלינא ל״ש אם חילק נכסיו לבניו ל״ש אם צוה ליתן כל נכסיו לאחרים ע״ש. ונראה דאע״ג דתוס׳ כתבו דלא מיירי במתנת שכ״מ היינו משום דר׳ יהודה דאמר אורעה כל הפרשה להיות דין ופרשה ודאי לא מיירי מזה כיון דתקנת שכ״מ אינו אלא מדרבנן אבל תוס׳ מורי דאחר שתיקנו חכמים תקנת שכ״מ ככתובין ומסורין דרצו עושין דין דמה לי נחלה דאוריי׳ או נחלה דרבנן והב״י כת׳ על דברי הטור ז״ל אע״פ שהתוס׳ כתבו כדברי הרא״ש ודלא כהר״ר יונה דברי רבינו מבוארים כדברי הר״ר יונה וכן בדין שהרי גם הרא״ש לא נחלק עליהם עכ״ל ולפמ״ש גם התוס׳ לא נחלק בזה אלא דהפרשה לא מיירי מזה וע״ש בטור וז״ל ופי׳ עוד הרשב״ם דמיירי במתנת שכ״מ במקצת בקנין ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכול לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכ״מ שמחלק כל נכסיו כדפרישית עכ״ל והיינו דקרא ודאי לא איירי אלא במחלק לבניו וכריב״ב דאם צוה לאחרים אינו אלא מדרבנן ומימרא דרב יהודא בגוף הדין ודאי ה״ה במחלק לאחרים כיון דהוי נחלה דרבנן עכ״פ הוי כמו דאוריי׳ ורצו עושין דין אבל מתנת בריא בקנין ס״ל להטור דהא אינו נחלה כלל ולא חדית התורה דרצו עושין דין אלא בנחלה אלא דהב״י הקשה לדעת הטור דלא מיירי בקנין מהא דאמרי שם בגמרא קנין מאימתי חוזר רבה חמר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס״ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה כלו׳ לדידי מיירי דסליקו מענינא לענינא ומהכא משמע בהדיא דתלמודא סברא דהא רב יהודה דמיירי במתנה שיש בה קנין וכמ״ש רשב״ם ואלו היה מדקדק בזה לא היה כותב עליו דלא נהירא עכ״ל. והב״ח כתב ליישב דברי הטור דרבינו סובר דבמתנה במקצת בקנין לא מצי מיירי קרא דלא קרי לה נחלה כלל ואין יכולין לעשות דין דלגבי נחלה עשאן תורה דיינים וזו אינה נחלה אלא דין מתנת בריא לכל דבר אלא ודאי מיירי במתנת שכ״מ בכולה במחלק נכסיו ובע״כ צריך לפרש דמיירי נמי באינו יכול לחזור דאם יכול לחזור אין עושין דין אם כן צריך לומר דקרא קאמר במחלק נכסיו ובקנין והיינו דקאמר בפירוש אני מקנה בקנין לכל אחד מעכשיו אם ימות דהשתא לא מצי לחזור בו קודם מותו לא לעצמו ולא לאחרים ואם לא עמד מחליו המתנה קיימת וכיון דלא יכול לחזור בו וכדמפרש התם דמשהה לבתר דסליקו מענינא הלכך עושין דין והא דקרי לה נחלה ועושין דין לפי שאינו קונה למפרע אלא לאחר מיתה אבל אם עמד חוזר בו וכמבואר בתוס׳ להדיא בד״ה אורעה כל הפרשה ומביאו ב״י ושארי ליה מאריה לב״י שכתב על דברי רבינו שלא היה מדקדק בכאן כי דבריו הם בדקדוק מופלג וכדפרישית עכ״ל. והנה המעיין יראה דלא תיקן הב״י כלום דהא בתוספות כתבו דהוי כעין נחלה כיון שנתן במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחל׳ לפי שאינו קונ׳ אלא לאחר מיתה ע״ש א״כ אפי׳ במתנ׳ במקצ׳ שקנו מידו מעכשיו אם ימות ה״ל נחלה ואם מקנה מעכשיו בלי שום תנאי א״כ אפי׳ מתנת שכ״מ בכולה לא הוי נחלה כיון דקנו מחיים ובטור שהשיג על הרשב״ם וכתב דמיירי בשכ״מ שמחלק כל נכסיו ע״כ ס״ל דאפי׳ בתנאי אם ימות נמי לא הוי לי׳ נחלה כיון דקונה מהיום ואם ימות אינו אלא תנאי דאי נימא דתנאי אם ימות הוי לי׳ נחלה וכמו שכת׳ תוס׳ א״כ למה כת׳ על דברי רשב״ם ולא נהירא דהאי יש לה דין מתנת בריא אלא מיירי במתנת שכ״מ בכולה וכיון דמפרש לה הב״ח בקנין ובתנאי אם ימות א״כ יכול להיות נמי במתנה במקצת ובתנאי אם ימות דמה לי בכולה או במקצת כיון דבשניהן הקנין הוא והתנאי דאם ימות עושה נחלות. אלא ודאי דהטור ס״ל דכל קנין אפי׳ בתנאי אם ימות נמי אינו קרוי נחלה כיון דאילו אלא תנאי הוי מתנת ברי׳ לכל דבר ודלא כדברי תוס׳ ולזה מפרש במתנה בכולה והיינו כריב״ב דמנחיל לכל מי שירצה וכיון דמיירי בלא קנין א״כ קושיות הב״י עצומה על הטור מהא דהוכיחו בש״ס קנין מאימת חוזר. ועוד דנהי דמפרש דברי הטור במתנת שכ״מ בכולהו ובקנין ובתנאי אם ימות מה נעשה בדברי הרא״ש דהו׳ אינו מפרש לה כלל בקנין ע״ש וז״ל רצו עושין דין כו׳ ואליבא דריב״ב דאמר על מי שיורשו דבריו קיימין וכו׳ וכת׳ הר״ר יונה דמסתבר׳ דכיון דאמרו רבנן דברי שכ״מ ככתובין ומסורין כו׳ דנעשו דיינים דמתנת שכ״מ כירוש׳ שוי׳ רבנן כו׳ ורב יהודה סתמא קאמר למילתי׳ דשלשה שנכנסו לבקר ל״ש במחלק לבניו ול״ש במחלק לאחרים עכ״ל. והרי מבואר דמפרש מלתא דרב יהודה כריב״ב ולא מיירי בקנין ואח״כ כת׳ דברי הר״ר יונה דמיירי נמי בנחלה דרבנן וא״כ לא מיירי בקנין כלל ומשום דס״ל דלא הוי נחלה כל שנעשה בקנין וכמ״ש וא״כ היכי מפרש לה להאי דקנין מאימתי חוזר כיון דלא מיירי בקנין כלל ובלי ספק דהטור בשטת אביו הרא״ש קאי ומ״ש אלא מיירי במתנת שכ״מ היינו בדין נחלות דריב״ב או בנחלה דרבנן והוא מתנת שכ״מ והב״י יפה דקדק בדברי הטור וכמ״ש. ולכן נראה לענ״ד בישוב קושיות הב״י והוא דהרא״ש והטור סברו דכל שנעשה בקנין לא הוי נחלה וכמ״ש אלא מילתיה דרב יהודה הוא כריב״ב דמנחיל לבניו למי שירצה ואורעת הפרשה אינו אלא בנחלה דאורי׳ וע״כ כריב״ב ובמחלק לבניו דנהי דתורה אמרה דיכול להנחיל ולעשות יורש לזה רשאי וכח לו לו׳ פ׳ בני ירש כך וכך ופ׳ בני כך וכך וע״פ חלוקת המנחיל עושין דין ואם רוצה אח״כ לחזור ולו׳ פ׳ בני לא יירש כך תו אינו רשאי דכיון דהתורה נתן לו כח לעשות אותו יורש בכך וכך וה״ל יורש גמור בסך זה והדר כשאמר שלא יורש כך לאו כל כמיניה כשם שאינו יכול לו׳ פ׳ בני לא יירש שאין בדבריו כלום וכמ״ש בטור וש״ע סי׳ רפ״א והוא מבואר פ׳ י״נ. ה״ה בריבה לא׳ ומיעט לא׳ באופן המועיל דהיינו שאמר פ׳ בני יירש כך וכך ופ׳ בני כך וכך ונעשה יורש גמור מן התורה במרובה תו לא מצי חזר אח״כ לו׳ פ׳ בני לא יירש סך המרובה כיון דכבר נעשה יורש גמור במרובה וכמ״ש. אם לא שיאמר אח״כ פלוני ובני יירש כך וירבה לאחר וימעט לזה שריבה בלשון יורש כך וכך אבל חזרה מדברי הראשונים דהיינו שיאמר על המרובה לא יירש כך וכך לא מהני חזרה כיון דכבר נעשה יורש וכמ״ש אבל עכ״פ כל זמן שעסוקין באותו ענין יכול לחזור לגמרי מדבריו הראשונים במה שריבה לזה ולו׳ לא יירש הריבוי דכיון דטעמא דקנין חוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין דאכתי לא עלה הדבר במוסכם אצלו א״כ הך מלתא דפ׳ בני יירש כך וכך לא עדיף מקנין או ת״כ הנהוג בין הסוחרים וחוזר כל זמן שעסוקין באותו ענין ומשום דכל דבר שלא נעשה בגוף הדבר כמו משיכה ומסירה נעשה פתאום ויכול לחזור כל זמן שעסוקין באותו ענין ועמ״ש בסי׳ קצ״ה וא״כ הא דעושין דין ע״פ חלוקת המנחיל ע״כ דסליקו מענינא דאל״כ אכתי יכול לחזור במה שהנחיל וריבה לזה ולמ״ד כל זמן שיושבין א״כ אין עושין דין כיון דיכול לחזור במה שריבה דלא עדיף מקנין כיון דטעמא דקנין משום דאינו נעשה בגוף הדבר הנקנה ונעשה פתאום א״כ ה״ה בזה יכול לחזור במה שריבה וא״כ היאך עושין דין אע״כ מוכח דקנין אינו חוזר כל דסליקו מענינא וא״כ ה״ה בריבה לא׳ ע״פ דבריו שעשה לזה יורש גדול אינו יכול לחזור. ואע״ג דלפמ״ש אכתי יכול להרבות לזה שמיעט ולהמעיט לזה שריבה בלשון ירושה לו׳ פ׳ בני יירש כך ופ׳ בני כך זה אינו מיקרי חזרה דנהי דה״ל יורש גמור התורה נתנה רשות להנחיל בלשון ירושה ולרבות לזה ולמעט לזה וא״כ שפיר עושין דין ע״פ חלוקת המנחיל שעשה לזה יורש גדול ועושין דין דזה יהי׳ יורש גדול ואם ינחיל אח״כ להיפך א״ז ביטול לדבריו הראשונים דהא דבריו הראשונים קיימים דהוי יורש במרובה אלא משום דיש לו רשות לרבות לזה ולמעט לזה בלשון ירושה ולא עדיף מבכור דירת פי שנים ואי לאו דאינו יכול למעט חלק בכורה אפי׳ בלשון ירושה יכול לו׳ בני בכורי יורש כך וכך וכיון דא״ז ביטול לדבריו הראשונים שפיר עושין דין דהא לפמ״ש תוס׳ דמיירי בקנין ובתנאי אם ימות ועושין דין אע״ג דלא אתברא אם ימות אלא כיון דע״פ דבריו עושין דין ודבריו ליתיה בחזרה ה״ה בזה דבריו ליתיה בחזרה לו׳ לא יירש כפי מה שריבה דכבר נעשה יורש בפי שנים אבל א״נ דקנין חוזר א״כ ה״ל חוזר מדבריו הראשונים לו׳ לא יירש מה שריבה וא״כ כיון דדבריו איתיה בחזרה אין עושין דין ודו״ק. וכן מוכח מדברי הטור שכת׳ אלא לא איירי אלא בשכ״מ שמחלק נכסיו וכדפרישית ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה לבתר דסליקו מענינא בענין שאין יכול לחזור בו עכ״ל וכיון דהטור לא מיירי בקנין וכמ״ש דאזיל בשטת הרא״ש אביו א״כ מה זה דסליק מענינא בענין שאין יכול לחזור בו ולפמ״ש צריך שהות שלא יוכל לחזור במה שריבה לא׳ ולו׳ לא ירש דכל זמן דעסוקין באותו ענין דבריו כמאן דליתיה דנעשה פתאום ויכול לחזור במה שריבה ולו׳ לא יירש וכמ״ש זה הנראה לענ״ד בישוב דברי הרא״ש והטור אחר העיון ודו״ק. אלא דאכתי איכא למידק בדברי הרא״ש שכת׳ דרב יהודא סתמא קאמר ל״ש במחלק לבניו ל״ש במחלק לאחרים ובמתנת שכ״מ דכל דתיקון רבנן כעין דאו׳ תיקון דהא בגמ׳ שהוכיחו קנין מאימתי חוזר מהא דאמר רב יהודא רצו עושין דין כו׳ ליחוש דלמא הדר ביה רשב״ם פי׳ דלישנא דרב יהודא דאמר רצו עושין דין משמע באותו מעמד ע״ש וא״כ היכי מצי מיירי במחלק לאחרים ובמתנת שכ״מ דהא שכ״מ ודאי חוזר עד שעת מיתה. ונראה דהרא״ש מפרש דלאו מרב יהודה מוכח לן דאית למימר דרב יהודה דאמר רצו עושין דין לאחר מיתה קאמר אלא דמגוף הקרא קא דייק דהרא״ש כתב שם והיה ביום הנחילו את בניו ואליביה דריב״ב דאמר במתני׳ על מי שראוי לירש דבריו קיימין וכו׳ והיינו דקאמר ביום נגמרה הנחלה ע״פ העומדין שם ולא בלילה משמע דביום נגמרה באותה שעה ובאותו מעמד אבל מילתא דר׳ יהודה במתנת שכ״מ מיירי ודאי לאחר מיתה בענין שאין בו חזרה וקרא מיירי בנחלה דאוריי׳ ואין בו חזרה וכמ״ש והטור נמי שכתב ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה בתר דסליקו מענינא מיירי במחלק לבניו וריבה לא׳ ומיעט לא׳ אבל במתנת שכ״מ ודאי לעולם חוזר ודו״ק. ועמ״ש בסק״ב ומתיישב טפי.
(ב) ולדון בכל דברי ספק – פ׳ י״נ שם פריך וניחוש דלמא הדר ביה ומסיק דסליק מענינו ופרשב״ם דכל זמן דמצי לחזור בו דיניהם לאו דין כלל אע״ג דלא הדר ביה אא״כ ע״ש. ותוס׳ פירשו דהוי אטרוחי בי דינא בכדי ע״ש. ותמיהני במה שלא הובא בש״ע ולא ברמ״א הך דסליקו מענינא וכמבואר בש״ע דבין לפרשב״ם ובין לפי׳ תוס׳ עכ״פ אין להם לדון דסליקו מענינא. וגם הרמב״ם בפ״ג מהל׳ סנהדרין שכת׳ שם הך דשלשה שנכנסו לבקר כו׳ רצו עושין דין השמיט הך דסליקו מענינא ואפשר כיון דלפי׳ תוס׳ אינו אלא משום אטרוחי בי דינא בכדי ואינו אלא עצה לדיינים שלא יטריחו בכדי ואם ירצו ידונו שפיר מש״ה השמיטו הרמב״ם וש״ע ורמ״א אלא מדברי הטור שהביא פרשב״ם ופי׳ תוס׳ משמע לכתחלה לא ידונו וצ״ע. ובחידושי הרמב״ן כת׳ י״מ ליחוש שמא אח״כ חזר בו וקשיא לי אי הכי גבי מתנת שכ״מ דכתבי ומגו מרעי׳ איתפטר היכא דיינין ביה וליחוש דלמא הדר ביה וע״ש וכן הקשו בתוס׳ שם וע״ש בחידושי הרמב״ם שכת׳ על פרשב״ם דאין הדין כלל כיון שיכול לחזור ויפה כוון עכ״ל ועמ״ש בסי׳ ג׳ סק״ד וליישב דברי המפרשים נרא׳ לפמ״ש הרמב״ן בשם הרב ר׳ יהודה הנשיא אלברצלוני בשם י״א שלא אמרו שיכול לחזור בקנין בעסוקין באותו ענין אלא במתנת שכ״מ במקצת דכל שעתא מידק דייק ויהיב והדר ביה עד דסליקו מענינא לענינא אבל בבריא לא מצי למיהדר ביה כלל אלא תכ״ד ודבר הלמד מענינו הוא ובענינא דש״מ אתמר ע״ש וא״כ דוקא בעסוקין באותו ענין מעיקרא לא גמר בלבו לחלוטין אלא ליישב עוד בדעתו עד דסליקו מענינא אבל כל דסליקו מעניינא דכבר גמר בדעתו לזה ל״ח שמא חזר מדעתו הראשונה וכן אפי׳ לדידן דס״ל דאפי׳ בבריא חוזר בקנין עד דסליקו מענינא נמי אינו אלא משום דכל דבר שאינו עושה בגוף החפץ שרוצ׳ להקנו׳ דהיינו קנין סודר בת״כ הנהוג בין הסוחרים דכיון דנעשה פתאום אינו דיעה שלימה עד דסליקו מענינא וכיון דמה״ט חוזר משום דהוא דבר הנעשה פתאום ואינו דעת שלימה מש״ה חיישינן שמא כבר חזר בו אבל היכא שידוע שגמר בלבו בדעה מיושבת למיהב לא חיישינן לחזרה עד דאית עדים שחזר ועמ״ש ס״ס ק״א ועש״ך סי׳ קי״ב סק״ב שהכריע גבי דאקני דאינו יכול לחזור בו קודם שבא לעולם דא״כ מאוחר אמאי כשר נהי דדאקני משתעבד ניחוש שמא חזר בו בפני עדים וע״ש וא״ז ראיה דהא מבואר בתוס׳ ורמב״ן דלא חיישי׳ לחזרה דא״כ היכי מהני מתנת שכ״מ ניחוש שמא חזר בפני עדים ואפי׳ בלקוחות אין חוששין שמא חזר בו וכדמוכח מספ״ק דמציעא דף י״ט גבי הא והא במתנת שכ״מ הא והא בבריא אלא דאכתי אפשר לקיים דברי הש״ך דכיון דמשמע מדברי תוס׳ דשמא חזר בו לא חיישינן אבל שמא יחזור בו אח״כ חיישינן שפיר דהא מפרשי הא דפריך וליחוש שמא הדר בי׳ היינו משום אטרוחי בי דינא כיון דיחזור אח״כ ה״ל בכדי ומאוחרין דכשרין היינו כמו שיכתוב השטר ביום הלואה ולאחר הזמן א״כ מאוחרין אמאי כשר לכתחלה ניחוש שמא יחזור בו אח״כ ודוק.
(ג) אבל בלילה כותבין ואין עושין דין – פ׳ י״נ דף קי״ד שם כ׳ הרשב״א ז״ל אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינים כגון בלילה האי ראי׳ ראיית עדים הוא שרואין בדבר ולא ראיית דייני׳ הוא והלכך ע״פ ראייתם דהיינו כאלו הם עדים אין יכולין הן עצמן להיות דיינים ע״פ ראיית עצמן דאין עד נעשה דיין ומיהו ב״ד שהעידו עדים לפניהם עדות בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון למחר ביום אבל ראיה דידהו שרואין בלילה לא חשבינן כאלו הועד לפניהם בלילה דכיון דלא חזי בהאי שעתא לדינא ראי׳ דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה אלא הן עצמן נעשו עדים ושוב לא יהיו דיינים בעדות עצמו עכ״ל. אבל בתוס׳ והרא״ש הוכיחו מזה דלילה אפי׳ בדיעבד פסול דאם הי׳ כשר כששמעו בדיעבד א״כ לא תהא שמיעה גדולה מדאי׳ ע״ש אבל שטת הרשב״ם לחלק דע״פ עדים אחרים כשר בלילה בדיעבד אבל לא תהא שמיעה גדולה מראי׳ לא אמרי׳ בלילה כיון דלכתחלה לילה פסול לדין אין עליהם שם דיינים אלא עדים ואין עד נעשה דיין ועמ״ש בסי׳ ז׳ סק״ו: וראיתי בשו״ת נודע ביהודא חלק אה״ע סי׳ נ״ח בשטר קידושין שנכתב שלא מדעת שניהם דה״ל מפי כתבם ע״ש ז״ל ועלה בדעתי כיון שחתומים בו שלשה ושלשתן היו אצל הקידושין נעשין ב״ד דלא תהא שמיעה גדולה מראי׳ וב״ד יכולין לכתוב בלי שאלת בעלי הדברים ואמנם לפי המבואר בשטר גוף המעשה נעשה בלילה וממילא ל״ש שמיעה גדולה מראי׳ שכיון שהוא לילה ע״כ נעשו עדים ולא דיינים ואמנם לדברי הי״א שמביא רמ״א בסי׳ ה׳ סעיף ב׳ בהג״ה שבדיעבד גם בלילה דיניהן דין היה מקום להחמיר בזה עכ״ל ובסיום הפסק ז״ל אבל כבר כתבתי שגם את השטר אין יכולת בידינו לדחותו כיון שהי׳ שלשה חיישי׳ לדעת הרשב״ם שפוסק דגם בלילה דיניה׳ דין ולכן נלענ״ד שבתולה זו צריכה גט ובלא גט אסורה לעלמא עכ״ל: ואיני רואה מקום להחמיר בזה דהא לדעת הרשב״ם דלילה כשר בדיעבד א״כ הא דאמרי׳ בלילה כותבין ואין עושין דין צריך לחלק דלילה כשר בדיעבד היינו דוקא מפי אחרים אבל הן עצמן כשראו בלילה נעשו עדים ולא דיינים ולא אמרי׳ לא תהא שמיעה גדולה מראי׳ כשראו בשעה שאין דנין לכתחלה וראי׳ ל״מ כשמיעה אלא ביום שראוי להיות דיינים לכתחלה וא״כ בלילה לא הוי דיינים אלא עדים וה״ל מפי כתבם דאי נימא דלילה כשר בדיעבד ולא תהא שמיע׳ גדולה מראי׳ א״כ היאך יפרש הך דליל׳ כותבין ואין עושין דין שאמרו להדי׳ בגמ׳ וע״כ צ״ל אחת משתי פנים או דליל׳ אפי׳ בדיעבד פסול כדעת תוספו׳ והרא״ש או דליל׳ כשר בדיעבד היינו מפי אחרי׳ אבל לא בראיי׳ עצמן וא״כ לכ״ע כשראו בליל׳ לא נעשו דיינים ואין כאן מקום כלל להחמיר חומרי שניהם כיון דאמרו להדיא בליל׳ כותבין ואין עושין דין וזה פשוט וברור.
(א) [באר הגולה אות ב] ופי׳ הב״ח דאיירי. נ״ב וכן פי׳ בדרישה דהטור ס״ל בזה כתוס׳ דבמעכשיו אם ימות מקרי נחלה לענין זה אבל בשיטה מקובצת בשם רבינו יונה חולק בזה בכה״ג כיון דקנה למפרע לא מקרי נחלה ופי׳ להסוגי׳ בע״א דכיון דחזי׳ בעלמא בקנין דאין דעת נגמרת בקנין עד לבתר דסליק מההי׳ עניינא כ״ש דאין דעתו נגמרת בצוואתו עד דסליק מההי׳ עניינא. ויש לחוש שמא בההי׳ שעת׳ חזר בו בלבו ואין עליהם תורת דיינ׳ באותו שעה דשמא לחזרה קאי ואין עליהם שם דיינ׳ עד דנגמר הצוואה בהסכמה וישוב דעתו ע״ש. משמע דלפי״ז במתנת שלנו מה שדנו קודם דסילק מההי׳ עניינ׳ לא מהני. אבל לבתר דסליק אף לכתחילה יכולי׳ לדון. אף דיכול לחזור. מ״מ אינו עומד לחזרה:
(ב) [שו״ע] ואין עושים דין. נ״ב אפי׳ אם פירש השכ״מ ואמר עדי יהי׳ דיין הצוואה אעפ״כ לא ידון אחר שהעיד. רשב״א בתשו׳ סי׳ ק״ל הובא בב״י לעיל סי׳ ז׳:
(א) שנים שנכנסו. עסמ״ע ס״ק א׳ שכ׳ הטעם שכיון שאינו חל עד אחר מיתה ונגבית ממנו מזון האשה והבנות מש״ה הוי כנחלות ולא דק דאפילו בשכ״מ שהקנה במעכשיו ולאח״מ שחל למפרע יש להם דין דיינים כמ״ש התוספות והרא״ש והטור ג״כ לא תמה רק על הרשב״ם שכתב דמיירי במתנה במקצ׳ בק״ס וע״כ כוונת הרשב״ם בכל מתנה במקצת דא״י לחזור בו אפילו בעמד דאי כוונתו במקנה מעכשיו ולאח״מ לא היה לו להרשב״ם לתפוס הענין במתנה במקצת דבכה״ג אין הפרש בין במתנה בכולה בין במתנה במקצת וע״ז תמה הטור שפיר דבמתנה במקצת שא״י לחזור בו אפילו בעמד והדין הוא אפילו נגד הנותן גופיה אין זה בדין נחלה כלל ואין להם דין דיינים כלל וכמ״ש התו׳ ודברי הב״י שתמה על הטור במה שתמה על הרשב״ם הן תמוהין לפי הנ״ל והנה כמ״ש הסמ״ע דמיירי במתנת שכ״מ בכולה שיכול לחזור בו לכאורה תמוה דהא בש״ס הקשו הא יכול לחזור מחמת שעסוקין באותו ענין או מחמת שיושבין ואי מיירי במתנת שכ״מ כדעת הטור הא לעולם יכול לחזור בו ולק״מ דבשלמא לענין עסוקין באותו ענין דהטעם דיכול לחזור בו הוא כמו שכתב הרשב״ם שם דקים להו לחז״ל דעדיין לא גמר בדעתו שיתקיים דברו דאימר רצה לומר עוד איזה תנאי ודאי חיישי׳ שמא יחזור בו משא״כ במתנת שכ״מ שכבר גמר בדעתו שיהיה במתנה לאח״מ מה״ת יחזיר בו בזה ל״ח כלל לחזר׳ ואח״כ מצאתי בקצה״ח שתי׳ כן ועוד נלפענ״ד דבשלמא בשכ״מ הא דקתני רצו כותבין רצו עושין דין וכשכותבין מחיים ע״כ אין כותבין שעכשיו הוא של המקבל רק שציוה שאח״מ יהיה של המקבל וא״כ כשעושין דין וכותבין פס״ד ע״כ כותכין האמת כשימו׳ מחולי זה שדה זה הוא של זה ושדה זה הוא של זה מחמת צוואתו שציוה בעודו שכ״מ ולדעת התוס׳ ספ״ק דגיטין דמתנת שכ״מ חל למפרע יכולין לכתוב אפילו שמעכשיו הוא שלו כשיתקיים התנאי דהיינו כשימות ואין לחוש שמא יחזיר בו דממ״נ אם יבורר בעדים שחזר בו ממילא יתבטל פס״ד כיון שנתבטל התנאי דידוע הוא שמתנת שכ״מ כתנאי אם לא יחזור בו וכי אין הדיינים יכולין ליתן פס״ד על תנאי כשיקיים זה התנאי הרי זה שלו ואפילו אם יחזיר בפניהם הן עצמן נאמנים לומר שחזר בו אח״כ דחזרה של שכ״מ כעדות אחרת דמי ואין בזה משום חוזר ומגיד ואם לא יחזור בפניהם הרי הן יכולין להעיד אחר מותו על המתנת שכ״מ והב״ד דנין ע״פ עדותן ול״ח דילמא הדר ביה כמ״ש התוס׳ אם כן מה״ת לא יהיו יכולין לכתוב כן בחיים פס״ד כזה דהא אם לא יבורר הדבר שחזר בו יכולין לזכות המקבל לאח״מ ומה לי שכותבין לאח״מ או שכותבין מחיים ואם יבורר שחזר בו אפילו אם יכתבו מחיים אינו מזיק להיורשים אבל בש״ס דמיירי בקנין מעכשיו ולאח״מ בעסוקין באותו ענין מקשה הש״ס שפיר דהא רצו עושין דין דומיא דרצו כותבין קתני ורצו כותבין דהיינו שעושין שטר יכולין לכתוב שעכשיו הוא שלו דאין לחוש שמא יחזור בו בעודן עסוקין באותו ענין דהא מבואר בסי׳ קצ״ח סעיף ח׳ דאם כבר כתבו השטר שא״י לחזור בו וא״כ כשעושין דין משמע ג״כ דיכולין תיכף לכתוב פס״ד שהוא כבר של זה וע״ז מקשה הש״ס שפיר כיון דלאו עדים הן ואין בכתיבתן דין שטר ועדיין יכול לחזור בו א״כ ודאי דיש לחוש שמא יחזור בו עדיין בפניהם והן לא יהיו נאמנים שוב לומר שחזר בו ואינו של המקבל כיון שכבר העיד שהיא כבר של המקבל ולמיעקר סהדותייהו קאתו ויש בזה משום חוזר ומגיד ומ״ש בקצה״ח דכשנותן בתורת ירושה לא׳ מבניו דמצי להנחיל כמבואר בסי׳ רפ״א וציווה כשהוא שכ״מ והנחיל לא׳ מבניו בתורת ירושה שוב א״י לחזור בו רק ליתן לאחר בלשון ירושה אבל לחזור בו סתם א״י ולפעד״נ דיכול לחזור בו דהא כתב הב״י בשם הנ״י דהא דיכול להנחיל הוא דוקא בכל הנכסים אבל במקצת בעי קנין דאלת״ה א״כ מצינו מתנת שכ״מ במקצת דלא בעי קנין שאמר בל׳ ירושה ולפ״ז ג״כ יש להוכיח דיכול לחזור בו דאלת״ה א״כ מצינו מתנת שכ״מ בכולה שא״י לחזור בו כשאמר בל׳ ירושה אלא ודאי דכיון שאינו תופס הירושה רק אחר מיתה יכול לחזור בו קודם מותו ועוד דאי כדברי קצה״ח א״כ כשנותן מתנה לא׳ מיורשיו לעולם א״י לחזור בו דהא ל׳ מתנה בראוי ליורשו ל׳ ירושה הוא כמבואר בסי׳ רמ״ח ע״ש א״ו כדכתיבנא:
(א) רצו עושין דין הטעם דכ׳ בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחקת משפט אלמא דנחלות דין ונעשין דיינים ממילא כשהן ג׳ ומתנת שכ״מ כירושה הוא וע״ב דאפילו הקנה השכ״מ במעכשיו ולאחר מיתה שיש להן דין דיינים ודוקא במתנה במקצת שאפילו אם עמד א״י לחזור בו הוי כשאר מתנה ואין להם דין דיינים:
(ב) בד״א ביום דאז ראוין לדין דלא תהא שמיעה גדולה מראיה משא״כ בלילה דאינו ראוי לדין דין עדים להם ואין עד נעשה דיין:
(א) וצוה בפניהם כותבין – עי׳ בחשוב׳ שבות יעקב ח״ב סי׳ קס״ט שהביא תשובת מבי״ט ח״ב סי׳ קמ״ח שכתב וז״ל אין הצוואה ניתנת ע״פ עד אחד אפי׳ שיהיה חנם ודיין עכ״ז נ״ל שיוכלו לומר ליורש שיקבל בחרם שאינו מאמין שהוא אמת מה שאומר העד עכ״ל והוא ז״ל תמה עליו מאד מה צורך לקבל בחרם שאינו מאמין אחרי שהתורה לא האמינתו והאריך בראיות ומסיים נשתקע הדבר ולא נא׳ דודאי כל שצוה המוריש רק בפני עד אחד שלא בפני היורש שא״צ כלל לקיים דבריו ע״ש וכ״כ בתשוגת קרית חנה סי׳ י״ט ע״ש:
{א} חולה שצוה לפני שלשה לא מיבעיא אם שלח החולה לקבצם אלא אפילו לא באו אלא לבקרו וצוה לפניהם נעשו כדיינים אם ירצו להחזיק לכל אחד ואחד בשלו ולדון על כל דבר ספק שיסתפק בצואה יעשו (ולא אחד מהם) יכול לומר לב״ד הגדול אזלינן ל״ש אם חולק נכסיו לבניו וריבה לאחד ומיעט לאחד ל״ש אם צוה ליתן כל נכסיו לאחרים בד״א ביום אבל אם צוה לפניהם בלילה כיון שאין השעה ראויה לדון נעשו עדים ואינם יכולים לדון אפילו אם דנו בדיעבד אין דינם דין כתב הרשב״ם דוקא שלא נכנסו להעיד אבל אם נכנסו להעיד או שאמר להם אתם עדים או שכתבו הצואה בתורת עדות שוב אין יכולין לדון אלא א״כ יעידו אחרים בפניהם ור״י פירש שאין חילוק ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל ופירש עוד רשב״ם דאיירי במתנת שכיב מרע במקצת בקנין ולא נהירא דההיא יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכולים לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכיב מרע שמחלק נכסיו כדפרישית ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה לבתר דסליק מההוא ענינא בענין שאינו יכול לחזור בו אבל מקמי דסליק מההוא ענינא אין להם לדון ואם דנו פירש רשב״ם שאינו דין אבל ר״י פירש נהי דלכתחילה אין להם לדון אבל אם דנו דיניהם דין:
(א) {א} חולה שצוה לפני שלשה ל״מ אם שלח החולה לקבצם אלא אפי׳ באו לבקרו וצוה לפניהם נעשו כדיינים וכו׳ בד״א ביום אבל אם צוה לפניהם בלילה כיון שאין השעה ראויה לדין נעשו עדים ואינם יכולין לדון כו׳ בפ׳ אחד דיני ממונות (סנהדרין לד:) ובריש פרק י״נ (בבא בתרא קיג:) תניא והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואין אתה מפיל דין נחלות בלילה ותניא אחריתא נמי והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכדרב יהודה דאמר ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין אמר רב חסדא ל״ש אלא ביום אבל בלילה אפילו ג׳ כותבין ואין עושין דין מאי טעמא דהוה ליה עדים ואין עד נעשה דיין:
ופי׳ רש״י (בפרק אחד ד״מ) רצו עושין דין. השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקים כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו: שנים אין עושין דין. דמתחלתן לא נראו להיות דיינים: אבל בלילה. שאינו ראוי לדון: כותבים ואין עושין דין. אפילו למחר שמתחלתן לא נראו לישב לשם דין. וז״ל התוס׳ בפרק י״נ מפר״י אורעה כל הפרשה להיות דין לענין שע״כ של בנים נעשים דיינים אותם העומדים שם בשעת צוואה ועושין דין ולא מצי האי למימר איני רוצה לדון לפניכם אלא לפני ב״ד הגדול או לפני ב״ד שבעירו אלא ע״כ מקבל אותם בדיינים ע״כ. וז״ל הרא״ש שם שנים כותבין ואין עושין דין ודייק לה רב יהודה מדקרייה רחמנא חוקת משפט מה שאדם מנחיל את בניו אלמא שהעומדים שם בית דין הם אם רצו לעשות דין כאילו צוה תחלה שיהיו אלו ב״ד על דבריו לכל דבר ודבר שיסתפק אדם בלשון הצוואה ואין אחד מן היורשין יכול לערער לומר לב״ד הגדול קאזילנא או לבית דין חשוב שבעיר ולהכי נקט שלשה שנכנסו לבקר את החולה דל״מ אם צוה את החולה שיבואו שם שלשה ויצוה בפניהם דאיכא למימר דלפיכך צוה שיבואו שם שלשה כדי שיהו דיינים על צוואתו אלא אפילו נכנסו מעצמן לבקר נעשים דיינים ואליבא דר״י בן ברוקא דאמר במתניתין אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין ודריש ליה מדכתיב והיה ביום הנחילו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה והלכתא כוותיה והיינו דקאמר ביום נגמרה הנחלה בדיבורו של המת על פי העומדים שם לפי שנעשו דיינים ולא בלילה וכתב הר״י ז״ל דמסתברא דכיון דאמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אף בצוואה שהוא מצוה ליתן לאחרים שאין ראויין לירשו כך ה״ה לשלשה העומדים לשם נעשו דיינים דמתנת שכיב מרע כירושה שוויוה רבנן והרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ורב יהודה סתמא קאמר למילתא דג׳ שנכנסו לבקר את החולה ל״ש במחלק לבניו ול״ש במחלק לאחרים עכ״ל ואף ע״פ שהתוס׳ כ׳ כדברי הרא״ש הראשונים ודלא כה״ר יונה דברי רבי׳ מבוארים כדברי ה״ר יונה וכן בדין שהרי גם הרא״ש לא נחלק עליהם:
ומה שכתב אבל אם צוה לפניהם בלילה וכו׳ ואפי׳ אם דנו בדיעבד אין דינם דין שם כתב הרא״ש וז״ל רשב״ם כ׳ שאם קבלו עדות בלילה יש להם לדון ע״פ אותה קבלה וה״נ איתא בירושלמי אם טעו ודנו בלילה דיניהם דין והרמב״ן ז״ל כתב דגמרא דידן פליגא כדמשמע בפ״ק דסנהדרין (יא:) ובפרק מצות חליצה (יבמות קד.) ע״כ ודעת הר״ן נראה שהוא כדברי הרמב״ן ז״ל וכך סתם רבינו דבריו:
ומה שכתב רבינו בשם הרמב״ם דוקא שלא נכנסו להעיד וכו׳ נ״ל שט״ס הוא וצריך להגיה רשב״ם במקום רמב״ם שדברים הללו רשב״ם כתבם שם והתוס׳ בפ״ק דסנהדרין (ט.) כתבו נראה לר״י דדוקא בעד המעיד אין עד נעשה דיין אבל במתכוין להעיד לא ולא כפי׳ רשב״ם שפירש שנתכוין להעיד אינו נעשה דיין ובפרק י״נ דחו התוספות והרא״ש דברי רשב״ם והעלו כדברי ר״י וכבר נתבאר כל זה בסי׳ ז׳ ושם כתבתי שמדברי הרמב״ם בפ״ה מהלכות עדות נראה שהוא סובר כדברי ר״י:
ומה שכתב ופי׳ עוד רשב״ם דאיירי במתנת שכ״מ במקצת בקנין ול״נ דההיא יש לה דין מתנת בריא לכל דבר ואין יכולים לעשות דין אלא לא איירי אלא בשכיב מרע שמחלק נכסיו כדפרישית וכדברי רשב״ם משמע בגמרא גבי הא דאיתמר התם קנין עד אימור חוזר וכו׳ וכמו שאכתוב בסמוך והתוס׳ גם כן מפרשים כדברי רשב״ם ומה שהוקשה לרבינו מתיישב מתוך דבריהם שכתבו וז״ל לא מיירי במתנת שכ״מ דהא לא היו דבריו ככתובים וכמסורים אלא מדרבנן אלא מיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו וקרי ליה נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר״י בן ברוקא אתי שפיר אפילו בלא קנין דאמר במתניתין אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימים מן התורה עכ״ל:
ומה שכתב ואין יכולים לעשות דין עד דמשהה לבתר דסליק מההוא עניינא בענין שאינו יכול לחזור בו אבל מקמי דסליק מההוא עניינא אין להם לדון בפ׳ י״נ (בבא בתרא קיד.) איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אומר כל זמן שיושבין רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס״ד כל זמן שיושבין ליחוש דילמא הדר ביה כלומר אבל לדידי מיירי בדסליקו מענין לענין ומהכא משמע בהדיא דסבירי להו לתלמודא דהא דרב יהודה במתנה שיש בה קנין מיירי וכמו שכ׳ רבינו בסמוך בשם רשב״ם ואילו היה מדקדק בזה לא היה כותב עליו דלא נהירא:
ומה שכתב ואם דנו פרשב״ם שאינו דין אבל ר״י פירש נהי נמי דלכתחלה אין להם לדון אבל אם דנו דיניהם דין אהא דאמר רב יוסף ואי ס״ד כל זמן שיושבים ליחוש דילמא הדר ביה פרשב״ם ליחוש דילמא הדר ביה. ואמאי קאמר רצו עושין דין דמשמע באותו מעמד אע״פ שעדיין יושבין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוי דין וכתבו התוס׳ ואין נראה לר״י דאם כן הו״ל למיפרך והא מצי הדר ביה ונראה לפרש דאמאי עושין דין ניחוש שמא יחזור בו והוי כמו אטרוחי בי דינא בכדי. והרמב״ם בפ״ג מהל׳ סנהדרין סתם דבריו וכ׳ כלשון הזה הנחלות כדינין שנא׳ בהם לחוקת משפט לפיכך אין מפילין נחלות בלילה שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם כותבין ואין עושין דין ואם היו ג׳ רצו כותבין רצו עושין דין בד״א ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין עכ״ל ודבריו סתומים כדברי הגמרא:
(א) דין אצל החולה בחייו. מהא דהצריכו הטור והב״י בסוף סעיף א, שידונו בשעה שאינו יכול לחזור בו, מבואר דאף בחיי המצוה יכולים לעשות דין, וכ״כ הנמוק״י בב״ב קמב ד״ה אמר המחבר, בשם ר״י ורבינו יונה.
האם שייך דין אצל החולה במתנת שכיב מרע במקצת. הטור והב״י בסעיף א, ד״ה ומ״ש ופירש עוד רשב״ם, הביאו בזה מחלוקת, והב״י אח״כ הביא ראיה מהגמרא דאיירי בקנין, וכדבריו כן כתב להוכיח הרמ״ה בב״ב פ״ח סי׳ מ, וס״ל דלא כהטור, וכן מבואר מדברי הריטב״א בב״ב קיד. ד״ה וליחוש, דאיירי אף במתנת שכ״מ במקצת.
שלשה שעשו דין אצל החולה בשעה שיכל לחזור בו. הטור והב״י בסוף סעיף א, הביאו בזה מחלוקת, דרשב״ם סבר דאפי׳ בדיעבד לא מהני ור״י סבר דמהני, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ב קמב ד״ה אמר המחבר, הביא בשם הריטב״א והר״י מיגאש דלא חשיבא כישיבת בי״ד כלל, ע״כ, וא״כ מבואר דס״ל כרשב״ם דאף בדיעבד לא מהני, והרמ״ה בב״ב פ״ח סי׳ מ, כתב דכיון דיכול לחזור בו הוו להו כעדים ואין עד נעשה דיין, ע״כ, וא״כ מוכח דס״ל דלא מהני אפי׳ בדיעבד, והכי נקטינן.
יטול יחזיק יקנה דמהני בשכיב מרע, האם מהני בבריא. הטוש״ע והב״י בסעיף ב-ג, הביאו בזה מחלוקת, דהרמ״ה והרמב״ם והר״י מיגאש סברי דלא מהני, ומאידך הרא״ש והרמב״ן והראב״ד ס״ל דמהני, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ב קפז ד״ה אמר רב ששת, כתב דמהני, וכ״כ הריטב״א בב״ב קמח: ד״ה יטול, וכ״כ רבינו יונה בב״ב קמח: ד״ה אמר רב ששת, ושם כתב דאפי׳ ישען יעמוד יהנה בהם, דמספקא לן גבי שכ״מ אפ״ה בבריא מהני, וכן דעת הרשב״א בב״ב קמח: ד״ה הא דאמר, דיטול יחזיק יקנה מהני אף בבריא, ובשיטה מקובצת בב״ב קמח: ד״ה יטול, הביא את דברי הר״ן שיישב את הקושיה שהקשו על שיטת הרמב״ם דס״ל דלא מהני, ומ״מ אין מזה ראיה דהכי סבר הר״ן דלא בא אלא ליישב את הקושיה, ונמצא בידינו דהרמ״ה והרמב״ם והר״י מיגאש ס״ל דלא מהני, ומאידך הרא״ש והרמב״ן והראב״ד והנמוק״י והריטב״א ורבינו יונה והרשב״א כולהו סברי דמהני, והכי נקטינן.
אמר תנו ר׳ זוז לפלוני בעל חובי בחובו, וחובו פחות מר׳ זוז. הטור והב״י בסעיף ח, הביאו בזה מחלוקת האם נוטל ר׳ זוז או נוטל כפי חובו כיון דהוי רבית מאוחרת, דהטור והרא״ש והרמ״ה סברי דנוטל ר׳ זוז, והרמב״ם והרי״ף והתרומות והרשב״א סברי דנוטל כפי חובו, וכן פסק השו״ע, והסמ״ע ציין דהרמ״ה פליג, ויש להעיר דהמאור בב״ב קעג, כתב דהוי רבית ונוטל רק כחובו, וכ״כ הנמוק״י בב״ב קעג ד״ה איכא דלא, בשם הריטב״א, וכ״כ הרמב״ן בב״ב קלח. ד״ה ה״ג, וכ״כ בשיטה מקובצת בב״ב קלח. ד״ה תנו רבנן, בשם שיטה לא נודע למי, אמנם מדברי הפירוש המיוחס לרבינו גרשום בב״ב קלח. ד״ה יטול מאתיים, מבואר דס״ל דנוטל ר׳, ונמצא בידינו דהטור והרא״ש והרמ״ה ורבינו גרשום סברי דנוטל ר׳ זוז ואין כאן רבית מאוחרת, ומאידך הרמב״ם והרי״ף והתרומות והרשב״א והמאור והנמוק״י והריטב״א והרמב״ן והשיטה לא נודע למי, כולהו סברי דנוטל כפי חובו ויש כאן רבית מאוחרת, והכי נקטינן כדברי השו״ע.
אמר תנו ר׳ זוז לפלוני בעל חובי. הטור והב״י בסעיף ח באות טו, ובאות טז, הביאו בזה מחלוקת, דבעל העיטור והרא״ש והרמ״ה ס״ל דנוטלן במתנה ונוטל גם את חובו, והתרומות והתוס׳ והרשב״א ורשב״ם ומהרי״ק סברי דידו על העליונה, והשו״ע סתם דידו על העליונה, והוסיף שיש חולקים וסוברים דנוטלן יתר על חובו, ואמנם השו״ע לא איירי להדיא בבעל חוב אבל הוא הדין לבעל חוב כדכתב הרמ״א, והרמ״א כתב דעיקר כסברא ראשונה, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ב קעג ד״ה לא את הבור, הביא דהרא״ה סבר דנוטלן יתר על חובו, ורבינו שמשון סובר דבאומר לפלוני בעל חובי, ידו על העליונה, ע״כ, ובשיטה מקובצת בב״ב קלח. ד״ה תנו רבנן, הביא משיטה לא נודע למי, דהעתיק את דברי העיטור דס״ל דנוטלן יתר על חובו, והרמב״ן בב״ב קלח. ד״ה ובחובו, ס״ל דידו על העליונה, ומדברי ראב״ן בסי׳ תסט ד״ה שכיב, מבואר דס״ל דאינו נוטלם יתר על חובו, ונמצא בידינו דהעיטור והרא״ש והרמ״ה והשיטה לא נודע למי והרא״ה סברי דנוטלן יתר על חובו, ומאידך התרומות והתוס׳ והרשב״א ורשב״ם ומהרי״ק ורבינו שמשון והרמב״ן וראב״ן ס״ל דידו על העליונה, וכן נראה עיקר כדעת הסתם בשו״ע וכהכרעת הרמ״א.
אמר מאתים לפלוני ומאתים לפלוני, האם חשיב קדימה. הב״י בסעיף ט אות יז, והטור והב״י באות כא, והרמ״א בסעיף ט, הביאו בזה מחלוקת, דהטור בשם ר״י, והרא״ש והנמוק״י בשם המפרשים ס״ל דחשיב קדימה, ומאידך כתב המ״מ דהסכימו מפרשים דלא חשיב קדימה, ויש להעיר דהרמב״ן בב״ב קלח. ד״ה תנו, דקדק מרשב״ם דס״ל דלא חשיב קדימה, וכן הריטב״א בב״ב קלח. ד״ה אין אומרים, כתב דלא חשיב קדימה, וכ״כ הרשב״א בב״ב קלח. ד״ה הא דתניא, וכ״כ הרמ״ה בב״ב סי׳ קצה בד״ה ברם, וכן מבואר מדברי סמ״ג בעשה פב בהל׳ מתנה שכתב דאם אמר כך לפלוני וכך לפלוני, ע״כ, ולא חילק בדבר וגם לא הזכיר מאתיים ושלוש מאות דאמרינן בגמרא, ונמצא בידינו דהרא״ש והטור ור״י והנמוק״י בשם המפרשים ס״ל דחשיב קדימה, ומאידך המ״מ בשם המפרשים, והרשב״א והריטב״א והרמ״ה ורשב״ם וסמ״ג ס״ל דלא חשיב קדימה, ואכתי מידי ספיקא לא נפיק.
האומר תנו לפלוני בית המחזיק מאה חביות והוא מחזיק מאה ועשרים, זוכה בו כמו שהוא, האם היינו דוקא בכהאי גוונא. הב״י בסעיף יד אות כח, כתב דהיינו דוקא בכהאי גוונא כיון דעבידי אינשי דטעו בין מאה למאה ועשרים, ע״כ, ויש להעיר דראב״ן בסי׳ תסה ד״ה והילכתא, כתב דין זה וציירו באמות, שאמר לו בית שאורכו מאה אמה, ולא הזכיר ראב״ן שהוא החזיק מאה ועשרים אלא כתב שנמצא שאורכו יותר, ע״כ, ונמצא מבואר מדבריו דס״ל דבכל גוונא זכה המקבל.
נתן שטר חוב במתנת שכיב מרע והמלוה אומר שכבר פרע ישבע המקבל שבועת יורשים ויגבה ואין צריך שישבע היורש האמיתי. כ״כ ראב״ן בסי׳ תע ד״ה מצוה.
אמר יתנו שטר חוב לפלוני. כתב הנמוק״י בב״ב קצא ד״ה מלוגא, דצריך לומר הוא ושיעבודיה, ואם לא אמר קנה רק את הנייר.
אמר יזכה פלוני באויר הבית לעשות בו תשמישיו. הב״י בסעיף כ-כא אות לה, הביא מהר״ן דכיון דאי אפשר להקנות בכה״ג ה״ה דאי אפשר להקנותו במתנת שכ״מ, ויש להעיר דכ״כ הנמוק״י בב״ב קפו ד״ה גרסינן בגמ׳ אמר רבא, וכן מבואר בדברי הריטב״א בב״ב קמח. ד״ה ופריק רב פפא.
יתנו דקל לפלוני, אם יש לו פירות. הנמוק״י בב״ב קפו ד״ה חוץ מדיוטא, כתב דאין הפירות בכלל, ועל כן אם אמר חוץ מפירותיו ודאי שייר מקום פירות דהיינו דקל לפירותיו.
יתנו דקל לפלוני נותנים לו ב׳ חצאי דקלים, אם איירי אף כשיש דקלים שלמים. הטור והב״י בסעיף כב, הביאו בזה מחלוקת, דהרא״ש ורש״י ס״ל דאף אם יש דקלים שלמים, ויש אומרים דדוקא כשאין שלמים, וכן נוטים דברי הרמב״ם, ופסק הרמ״א כהרא״ש, ויש להעיר דהריטב״א בכתובות קט: ד״ה שכיב, ס״ל כי״א דדוקא כשאין שלמים, וכן הביא שהורה מורו הרב (הרא״ה), וכן הביא בשיטה מקובצת בכתובות קט: בסופו, מתלמידי רבינו יונה דדוקא כשין שלמים, ומאידך הר״ן שם בעמוד קצב ד״ה גרסינן בגמרא, כתב כרש״י שהיה לו עוד דקלים, וכ״כ התוס׳ רי״ד בכתובות קי. בגיליון הגמרא בד״ה יתיב רב אשי, ונמצא בידינו דהרא״ש ורש״י והתוס׳ רי״ד והר״ן ס״ל דה״ה כשיש שלמים, ומאידך הריטב״א והרא״ה ותלמידי רבינו יונה ס״ל וכן נוטין דברי הרמב״ם, דדוקא כשאין שלמים אבל כשיש שלמים נוטל שלם, והרמ״א פסק כהרא״ש, ואינו פסק מוכרח. הפרישה בס״ק מח, כתב על פסק הרמ״א דנראה דהמחבר לא ס״ל הכי, והיה לרמ״א לכתוב כן בשם י״א, ובפרט שהרא״ש ג״כ לא ס״ל הכי כמו שמסיק הטור בשמו, ע״כ, וטעות הוא דהרא״ש ס״ל כהרמ״א כמבואר בטור.
יחלוק פלוני בנכסי יטול מחצה. הב״י בסעיף כד-כה אות מ-מא, הביא מחלוקת אי האי דינא כסומכוס אבל לרבנן המע״ה או דהאי דינא אף לרבנן ולא משום ספיקא, דרשב״ם והרא״ש ס״ל דהוא רק לסומכוס, ומאידך הרי״ף והרמב״ם והר״ן ס״ל דהוא אף לרבנן, ויש להעיר דהנמוק״י בב״ב צ ד״ה סומכוס, כתב דהערוך ס״ל דהאי דינא דוקא לסומכוס, ע״כ, והרמב״ן בב״ב סג. ד״ה האומר תנו, כתב דר״ח ס״ל דהוא דוקא לסומכוס, וכן הרשב״א בב״ב סג. ד״ה תנו חלק, ס״ל כר״ח דזה רק לסומכוס, ומאידך הרמב״ן שם הסיק כהרי״ף דהוא אף לרבנן, וכ״כ הריטב״א בב״ב סג. ד״ה והא דתניא, דהוא אף לרבנן, וראב״ן בסי׳ תסה ד״ה פשיטא, כתב דהוא משום ממון המוטל בספק, אבל בכהאי גוונא אף רבנן מודו, ונמצא בידינו דרשב״ם והרא״ש והנמוק״י והערוך ור״ח והרשב״א ס״ל דהוא רק לסומכוס, וכן כתב הרמ״א בשם יש אומרים, ומאידך הרי״ף והרמב״ם והר״ן והריטב״א והרמב״ן וראב״ן ס״ל דהוא אף כרבנן וכן פסק השו״ע.
תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר לפלוני. הטוש״ע והב״י והפרישה בסעיף כד, והרמ״א בסעיף כה, הביאו בזה מחלוקת, דלרשב״ם והרי״ף והגאון והמ״מ והר״ן נוטל רביע, ולר״י והרא״ש נוטל כל שהוא, והרמב״ם כתב בסתם דנוטל רביע והוסיף שיש מי שהורה דנוטל אחד משש עשרה, ויש להוסיף דהריטב״א בב״ב סג. ד״ה והא דתניא, כתב דנוטל רביע, וכ״כ הרמ״ה בב״ב פ״ד סי׳ כו, והרשב״א בב״ב סג. ד״ה והא דנקט, כתב דנוטל רביע ולא שש עשרה, ע״כ, אבל אפשר דכתב כן לסומכוס ולרבנן יטול כל שהוא, אבל מ״מ מוכח מדבריו דלא כהסובר אחד משש עשרה, והרמב״ן בב״ב סג. ד״ה האומר תנו, בסופו, כתב דנוטל רביע כהרי״ף וכל הפורש ממנו כפורש מחייו, ע״כ, ודברי ר״ח שהביאו הרשב״א והרמב״ן שם נוטין לדברי הרא״ש, ומדברי הפירוש המיוחס לרבינו גרשום בב״ב סג. ד״ה אין נותנין לו, מבואר דאינו מספיקא אלא דהכי שמו חכמים, וא״כ נוטל רביע אף לפי רבנן דסומכוס, ונמצא בידינו דלא מצאנו חבר לשיטה שהביאו הרמב״ם והשו״ע שיש מי שהורה דנוטל אחד משש עשרה, והיא נדחית מההלכה, ור״י והרא״ש וכן נוטים דברי ר״ח, ס״ל דנוטל כל שהוא, ומאידך רשב״ם והרי״ף והגאון והמ״מ והר״ן וכן נוטין דברי הרמב״ם, והריטב״א והרמ״ה והרמב״ן ורבינו גרשום, כולהו ס״ל דנוטל רביע, והכי נקטינן.
אמר אם זכר יטול הזכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה תאומים. הטור והב״י בסעיף כז, הביאו בזה מחלוקת אם נוטלים או לא, דרשב״ם ס״ל דאינו נוטל, והרא״ש ונמוק״י בשם המפרשים ס״ל דנוטל, והשו״ע העתיק את לשון המשנה דמשמע מינה שנוטלים, ויש להוסיף דמדברי הריטב״א בב״ב קמא: ד״ה והא זכר, מוכח דס״ל כהרא״ש דנוטלים, וכן מבואר מדברי הרשב״א בב״ב קמא: ד״ה והא זכר, וכן מבואר מדברי הרמב״ן בב״ב קמא: ד״ה הא דאקשינן, וכן מבואר מדברי רבינו יונה בב״ב קמא. ד״ה אמר רבינא, בסופו, וכן מבואר מדברי הראב״ד שהובא בשיטה מקובצת בב״ב קמא: ד״ה וזה לשון הראב״ד, ומאידך מדברי הרמ״ה בב״ב פ״ט סי׳ כה, בסופו, מוכח דס״ל כרשב״ם דאין חילוק בין מבשרני למזכה לעובר, וא״כ ס״ל דאינם נוטלים, ונמצא בידינו דרשב״ם והרמ״ה ס״ל דאין נוטלים, ומאידך הרא״ש והנמוק״י בשם המפרשים, והריטב״א והרשב״א והרמב״ן ורבינו יונה והראב״ד כולהו ס״ל דנוטלים, והכי נקטינן.
אם זכר יטול מנה אם נקבה תטול מנה אם זכר ונקבה יטלו מנה. הנמוק״י בב״ב קעח ד״ה אין לו, כתב דכה״ג במבשרני דהיינו שאמר שיטול המבשר כך, אם נולדו זכר ונקבה נוטל רק מנה דלא התכוון מנה על כל אחד אלא על שניהם, ולפי זה הוסיף הנמוק״י דה״ה באומר שיטול כן הנולד, ע״כ, ויש בדבריו חידוש דהא לא דמי מבשר לנולד, דמבשר הוא חד גברא וממילא אפשר דכוונתו שיטול מנה כמו שנוטל כשנולד ולד אחד, אבל הכא דהם ב׳ וא״כ כל אחד יטול רק חמשים, וא״כ הו״ל למצוה לפירושי שכל אחד יטול רק חמשים ולא מנה, כדי דלא נימא דכוונתו לתת מנה דומיא דנולד רק ולד אחד, וצ״ע.
אם זכר יטול המבשר מאתיים ואם נקבה יטול מנה ונולדו תאומים. הנמוק״י בב״ב קעח ד״ה דאמר נמי, כתב דנוטל המבשר מנה דהוא הפחות שבשניהם, ואם לא הזכיר המצוה אלא או זכר או נקבה, א״כ מוכח דהמין השני קשה לו ביותר וא״כ בתאומים לא יטול כלום.
אם זכר יטול מנה, אי מהניא אף בבריא בקנין. הטור והב״י בסעיף כו, הביאו בזה מחלוקת, דהרי״ף והרמב״ם והר״י מיגאש ס״ל דבבריא לא מהני, והר״י מיגאש נתן בזה ג׳ טעמים, חדא דהוי קנין דברים ועוד דהוי אסמכתא ועוד דאין מטבע נקנה בחליפין, והטור ס״ל דמהני, ויש להוסיף דהריטב״א בב״ב קמ: ד״ה מתניתין הניח, כתב דאיירי אף בבריא, ואין בזה אסמכתא, והביא דאף הרשב״א והרא״ה ס״ל דאין בכה״ג אסמכתא, והביא דבריו הנמוק״י בב״ב קעז ד״ה האומר אם ילדה, והרשב״א בב״ב קמ: ד״ה האומר, חלק על הר״י מיגאש וס״ל דמהני בבריא, ומאידך הרמ״ה בב״ב קמ: סי׳ ג, כתב דלא מהני בבריא דהוי אסמכתא, ונמצא בידינו דהרי״ף והר״י מיגאש והרמב״ם והרמ״ה ס״ל דלא מהני בבריא, ומאידך הטור והריטב״א והרשב״א ס״ל דמהני בבריא, והרא״ה והנמוק״י ס״ל כוותיהו בהא דלא הוי אסמכתא, ומ״מ אנן נקטינן לעיקר כדברי הרי״ף והרמב״ם דלא קני. ומ״מ בגוונא שמקנה מעות שהם בעין בחליפין, בהא לא פליג אדם דודאי אין מטבע נקנה בחליפין, והסוברים הכא דקני ס״ל דאיירי במחייב עצמו כפשטא דמתניתין ולא במקנה מעות שהם בעין, ומדברי הרמ״ה הנ״ל מבואר דמודה לסברת הטור דבמחייב עצמו לא חשיב כמקנה מטבע ומהני חליפין, ועי׳ במה שכתבתי בסי׳ קצה, גבי האם אדם יכול לחייב עצמו בקנין.
שודא באומר אני חייב לטוביה. הב״י בסעיף כט, הביא מהר״ן דלא אמרינן שודא אלא כשנותן מתנה אבל לא כשאומר שהוא חייב דבכה״ג לא שייך לומר דלאוהבו חייב, דהא עשוי אדם ללוות ממי שאינו אוהבו, וכן פסק הרמ״א, והש״ך פקפק בזה והביא שיש חולקים ע״ז וגם שהראיה לזה אינה מוכרחת, ויש להוסיף על דברי הש״ך, דמדברי הרי״ף והרא״ש נראה שחולקים ע״ז כיון שכתב הרא״ש בכתובות ט,יא, דשייך שודא גם במכר, שכתב על שודא דדייני דאמר שמואל, והיינו בשטרי מכר או מתנה, ע״כ, וכ״כ הרי״ף בכתובות קסא, וזה דלא כדברי הר״ן הנ״ל דהא גם במכר עשוי אדם למכור למי שאינו אוהבו דאפשר דאוהבו לא רצה לקנות במחיר כזה, ואחרי כל פקפוקי הש״ך ועוד שהרא״ש והרי״ף חולקים על זה, יראה שאין הלכה כהרמ״א בזה, וצ״ע.
האם שודא תלוי ברצון הדיינים. עי׳ במה שכתבתי בסי׳ רמ.
(א) ופירש עוד רשב״ם דאיירי במתנת שכ״מ במקצת בקנין ול״נ כו׳ לשונו של רשב״ם כבר כתבתי בפרישה ואמש״ר רבינו ולא נהירא כו׳ כתב הב״י ז״ל וכדברי הרשב״ם משמע התם בגמרא דאמרינן (דף קי״ד ע״א) איתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ר׳ יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין א״ר יוסף כוותי דידי מסתבר דאמר רב יהודא ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ואי ס״ד כל זמן שיושבין ליחוש דלמא הדר ביה (פיר״ש ואמאי קאמר רצו עושין דין דמשמע באותו מעמד אע״פ שעדיין יושבין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוה דין עכ״ל ורשב״ם לטעמיה דאם דנו אין דיניהם דין ומלשון גמרא זה מוכח דרצו עושין דין בחיי הנותן קאמר מדקאמר (מצי) [דילמא] הדר ביה וק״ל) כלומר אבל לדידי מיירי בדסליקו מענין לענין ומהכא משמע להדיא דס״ל לתלמודא דהא רב יהודא במתנה שיש בה קנין מיירי וכמ״ש רשב״ם ואילו היה מדקדק רבינו בזה לא היה כותב עליו ול״נ והתוס׳ ג״כ מפרשים כפרשב״ם ומה שהוקשה לרבינו מתיישב מתוך דבריהם כו׳ עכ״ל ב״י ודבריו תמוהין לי מאד חדא מה שרצה להסתייע לרשב״ם מדברי תוס׳ הלא כל עין משכיל המעיין בלשון התוס׳ יראה ויבין שהם דלא כרשב״ם דז״ל התוס׳ שם (דף קי״ג בד״ה אורעה כל הפרשה כו׳) לא מיירי במתנת שכ״מ דהא לא היו דבריו ככתובין וכמסורין אלא מדרבנן (פי׳ ואיך יליף תלמודא מפסוק והיה ביום הנחילו שדיניהם דין הא קרא לא איירי בהכי) אלא מיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וקרי לה נחלה לפי שהם כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה ולר׳ יוחנן ב״ב א״ש אפילו בלא קנין דאמר במתניתין אם אמר על מי שראוי לירשו (פי׳ לרבות לזה ולמעט לזה) דבריו קיימין מן התורה עכ״ל והרי מבואר בדבריהם דלא ס״ל כרשב״ם דלרשב״ם מיירי בענין דאפילו אם אמר אינו יכול לחזור לקחתו לנפשו כדין מתנת שכ״מ במקצת בקנין והתוס׳ כתבו דאיירי במתנה שהיה בקנין במעכשיו אם ימות כלומר ואם לא ימות ישארו הפירות לנפשו ועוד דלפי מ״ש אח״כ ולריב״ב א״ש כו׳ פשוט הוא שר״ל שלפי דבריו מצינו שעושין דין אף שלא קנו מיד הנותן כלל וכגון שכבר מת ואין בניו יכולין לומר נלך לב״ד הגדול לאפוקי לשינויא קמא דאם לא קנו מיד הנותן אף שמת כבר הנותן מן התורה אין בדברי צוואתו ממש ומש״ה הוצרכו לאוקמי דמיירי שקנו מיד הנותן וקראהו נחלה משום דמיירי דקנו מידו מעכשיו ואם ימות ואז אפילו קודם שימות אינו יכול לחזור בו מהגוף אלא שמתנת הפירות לא חלה עד לאחר מיתה ועבפ״ר שם כתבתי שרבינו תפס כל דברי התוספות לעיקר וממנו תבין שגם ראייתו שהביא מהגמרא הנ״ל אינה ראיה דודאי רב יוסף פי׳ דברי ר׳ יהודא דאמר רצו עושין דין דגם הנותן אינו יכול לחזור בו והיינו דוקא בקנין ומיהו לא איירי בקנין במתנה במקצת כ״א בקנין מעכשיו אם אמות וכמ״ש התוס׳ וזה ברור לכל מעיין ודוק:
(א) אלא לבקרו וצוה לפניהם כו׳ אם ירצו כו׳ דברים הללו המה מגמרא דפ׳ י״נ (סוף דף קי״ג) א״ר יהודא ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין בתורת עדות רצו עושין דין בלבד ע״כ ומפורש שם הטעם דמדכתיב והיתה לבני ישראל לחוקת משפט אורעה כל הפרשה דנחלה להיות דין והעומדים שם אם רצו בית דין הם כאילו צוה להם תחלה להיות דיינים בכל דבר שיסתפק בלשון הצוואה וכיון שהוא כאילו קבל עליהם מש״ה אין א׳ מהם יכול לומר לב״ד הגדול קאזלינא:
ל״ש אם חלק נכסיו כו׳ ל״ש אם צוה ליתן לאחרים כלומר ל״מ חולק לבניו דפשיטא שנעשו כדיינים מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבניו לרבות לזה ולמעט לזה אלא אפילו חולק לאחרים דלא כתיב בקרא נמי נעשו דיינים ומטעם שכתב הרא״ש בשם ר״י ז״ל דכיון דאמרו רבנן דברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי אף בצוואה שהוא מצוה ליתן לאחרים שאין ראויים ליורשו מסתבר דכך הוא הדין גם לענין שג׳ שעומדים שם שנעשו דיינים דמתנת שכ״מ כירושה שוויוה רבנן דהרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תוקון ורב יהודא סתמא קאמר למילתא דג׳ שנכנסו לבקר את החולה ל״ש במחלק לבניו ל״ש במחלק לאחרים עכ״ל:
בד״א ביום כו׳ וכדכתיב נמי בקרא והיה ביום הנחילו כו׳ וכן הוא שם בגמרא:
כיון שאין השעה ראויה לדין כו׳ ע״ל (ריש סימן ז׳) ושם כתבתי ג״כ דעות מחולקות באם דנו אם דיניהן דין ועבד״מ בעמוד:
וכתב הרשב״ר דוקא כו׳ כצ״ל וכ״כ ב״י:
שוב אין יכולין לדון כו׳ דאין עד נעשה דיין ור״י ס״ל דוקא עד המעיד ולא בנתכוין להעיד ולא העיד וכן כתב ב״י:
במתנת שכ״מ במקצת בקנין כו׳ ז״ל רשב״ם שם וה״מ דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אינו יכול לחזור כו׳ (פי׳ דשם בגמרא מוכח דאפילו בחייו דנין וכתבתיהו בדרישה ע״ש) כגון מתנת שכ״מ במקצת דאיכא קנין דלא מצי הדר ביה אבל בלא קנין דמצי הדר ביה לא כדמוכח לקמן שאין להם לדיינים לעשות דין בדבר שאפשר להתבטל ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו עכ״ל ורבינו כתב עליו ולא נהירא דההיא דין מתנת בריא יש לה ור״ל וא״כ איך נלמד מפסוק והיה ביום הנחילו כו׳ שהנכנסים יכולין לעשות דין בע״כ דהא מהפסוק לא נלמד אלא לענין נחלה אבל לענין מתנת בריא מנ״ל דיכולין לעשות דין כל זמן שלא קבלו עליהן אלא ודאי לא איירי אלא במתנת שכ״מ בכולה והא דאמר רצו עושין דין עיקר הדברים קאי אאחר שימות הנותן דאז כבר נסתלק הנותן וא״צ קנין דהא קיי״ל כריב״ב דאמר דמקרא ילפינן דמה שמצוה אדם ליתן לבניו לרבות לזה ולמעט לזה דבריו קיימין אחר שימות ובלא קנין וזהו שכתב רבינו מתחילת דין זה ואין היורשין יכולין לומר לב״ד הגדול אזלינא ואף דמהגמרא מוכח דאיירי נמי דעושין דין בחיי הנותן גם זה לא קשיא לרבינו דמוקי לה דמיירי כשנותן בקנין גמור במתנת בריא מעכשיו אם ימות וכ״כ התוס׳ שם וכתבו ז״ל וקרי ליה נחלה לפי שהוא כעין נחלה שאינו קונה אלא לאחר מיתה עכ״ל ור״ל דכל כה״ג יש לו דין מתנת בריא שאינו יכול לחזור בו ליתנו לאחרים ולא למכרו ודין מתנת שכ״מ שאינו קונה אלא עד לאחר מיתת הנותן וע״ש זה קראהו הקרא נחלה ואף שסתם רבינו ולא הזכיר זה דמיירי במתנת שכ״מ בקנין מהיום ע״כ צריכין אנו לפרשו כן מדסיים וכתב ז״ל ואין יכולין לעשות דין עד דמשהה כו׳ ובגמרא איתמר זה אקנין מיד אחר דין זה גם מייתי הגמרא שם על זה דצריך להשהות כו״ דין הנ״ל דג׳ שנכנסו לבקר כו׳ משמע דבקנין איירי מיהו אין זה ראיה דאדרבה מדכתב רבינו בתר הכי דין דצריך להשהות כו׳ ולא הזכיר קנין משמע דגם בלא קנין מיירי וס״ל כיון דבקנין צריך להשהות ה״ה במתנת שכ״מ דאף דדבריו ככתובין וכמסורין דמי מ״מ לא עדיף מקנין דבריא ומ״מ מוכח מינה דברצו לעשות דין בחייו מיירי דאי אחר מיתה לא אצטריך למימר דצריך להשהות דהא אין לך שינוי דעת וענין גדול משינוי מחיים למיתה וק״ל ועבד״ר:
עד דמשהה לבתר דסליק מההוא עניינא שם בגמרא (דף קי״ד) ואקנין קאי שם וכנ״ל והטעם כתב רשב״ם שם ז״ל דקים להו לרבנן דאדם לא גמר ומקני מיד אלא אדעת שיתן לבו אח״כ לידע אם אפשר לו בקנין זה לעשותו קנין גמור עכ״ל:
ואם דנו פירשב״ם שאינו דין כבר כתבתי לשונו וטעמו לעיל בסמוך אבל התוס׳ כתבו דמ״מ דינו דין אלא לכתחילה לא ידונו משום אטרוחי בי דינא בכדי:
(א) {א} חולה שצוה לפני ג׳ וכו׳ מימרא דרב יודא אמר רב פרק יש נוחלין (בבא בתרא קי״ג) ג׳ שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין א״ר חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה אפילו ג׳ כותבין ואין עושין דין מ״ט דהו״ל עדים ואין עד נעשה דיין וכתבו התוס׳ והרא״ש דבע״כ של בנים נעשים דיינים ולא מצי למימר לא אדון לפניכם דיליף לה מקרא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט דמה שאדם מנחיל את בניו כדילפינן מדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ניתנה רשות להנחיל לכל מי שירצה וקאמ׳ דביום נגמרה הנחלה בדיבורו של מת על פי העומדים שם לפי שנעשו דיינים ביום ולא בלילה ולהכי נקט ג׳ שנכנסו לבקר את החולה דל״מ אם צוה החולה שיבואו שם ג׳ ויצוה בפניהם דאיכא למימר דלפיכך צוה שיבואו שם ג׳ כדי שיהיו דיינים על צוואתו אלא אפי׳ נכנסו מעצמן לבקר נעשים דיינים:
ומ״ש נעשו כדיינים אם ירצו להחזיק לכל אחד ואחד בשלו. כך פרש״י פ׳ א׳ ד״מ:
ומ״ש ולדון על כל דבר ספק וכו׳. כ״כ הרא״ש פ׳ י״נ:
ומ״ש ל״ש אם חולק נכסיו לבניו וכו׳ ל״ש אם צוה ליתן כל נכסיו לאחרים. כ״כ לשם הרא״ש ע״ש הר״ר יונה:
ומ״ש בד״א וכו׳ ואפי׳ אם דנו בדיעבד אין דינם דין. כ״כ לשם הרא״ש ודלא כפרשב״ם:
ומ״ש וכתב רשב״ם דוקא וכו׳ ור״י פי׳ שאין חילוק ולזה הסכים הרא״ש וכו׳. הכל שם בתוס׳ והרא״ש:
ומ״ש ופי׳ עוד רשב״ם וכו׳ דעת רשב״ם דליכא לפרש דאיירי במתנת שכיב מרע בכולה בלא קנין דכיון דיכול לחזור בו אין עושין דין אבל רבי׳ סבור דבמקצת בקנין דין מתנת בריא היא ולא יכול לחזור בו אפי׳ עמד ובהא לא איירי קרא דלא קרי לה נחלה כלל ואין יכולין לעשות דין דביום הנחילו כתיב ועלה קאי והיתה לבני ישראל לחוקת משפט דלגבי נחלה עשאן תורה דיינים וזו אינה נחלה אלא דין מתנת בריא לכל דבר אלא ודאי מיירי במתנת שכ״מ בכולה במחלק נכסיו ובעל כרחן צריך לפרש דמיירי נמי באינו יכול לחזור בו דאם יכול לחזור בו אין עושין דין ואם כן צ״ל דקרא קאמר במחלק נכסיו ובקנין והיינו דקאמר בפירוש אני מקנה בקנין לכל אחד ואחד מעכשיו אם ימות דהשתא לא מצי לחזור בו קודם מיתה לא לעצמו ולא לאחר ואם לא עמד מחליו המתנה קיימת וכיון דלא יכול לחזור בו וכדמפרש התם דמשהה לבתר דסליק לגמרי ההוא עניינא הילכך עושין דין והא דקרי לה קרא נחלה ועושין דין לפי שאינו קונה למפרע אלא לאחר מיתה אבל אם עמד חוזר בו וכמבואר להדיא בתוס׳ בד״ה אורעא כל הפרשה ומביאו ב״י ושארי ליה מאריה לב״י שכתב על דברי רבי׳ שלא היה מדקדק בכאן כי דבריו הם בדקדוק מופלג וכדפי׳:
ומ״ש ואם דנו פרשב״ם וכו׳ אבל ר״י פירש שם בתוס׳ (דף קי״ד) בד״ה ניחוש וע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ב) שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: יִטֹּל פְּלוֹנִי כָּל נְכָסַי, אוֹ מִקְצָת נְכָסַי, אוֹ יַחֲזִיק אוֹ יִזְכֶּה אוֹ יִקְנֶה, כֻּלָּם לְשׁוֹן מַתָּנָה הֵם. וְכֵן אִם אָמַר: יַחֲסוּן אוֹ יִירַשׁ, עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ, הֲרֵי זֶה קָנָה. אֲבָל אִם אָמַר: יֶהֱנֶה פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי, אוֹ יַעֲמֹד בָּהֶם אוֹ יִרְאֶה אוֹ יִשָּׁעֵן בָּהֶם, לֹא קָנָה. וְאִם אָמַר: אֲנִי מַנִּיחַ לִפְלוֹנִי, הָוֵי לְשׁוֹן מַתָּנָה. וְאִם אָמַר לָשׁוֹן: יִפֹּל לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ, לְשׁוֹן יְרֻשָּׁה הוּא. {הַגָּה: וּבְכָל זֶה דַּוְקָא שֶׁהִזְכִּיר לְשׁוֹן מַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר: כָּךְ וְכָךְ לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי, לָאו כְּלוּם הוּא (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ צ״ד). הָאוֹמֵר לִפְרֹעַ לְאִשְׁתּוֹ כְתֻבָּתָהּ בְּמָעוֹת מְזֻמָּנִים, אֵין זֶה לְשׁוֹן מַתָּנָה, וְאֵין יוֹרְשִׁין צְרִיכִין לְקַיֵּם מִשּׁוּם מִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת (בֵּית יוֹסֵף סִימָן רנ״ב בְּשֵׁם הָרִיטְבָ״א) כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן רנ״ב.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(ד) ד) שם פ״ט מה׳ זכייה ד״ג וטור ס״ב מימרא דרב ששת שם סוף דף קמ״ח
(ה) ה) שם במתניתא תנא וכו׳ רבי יוחנן בן ברוקה היא
(ו) ו) כל אלו בעיות הן שם ריש דף קמ״ט ועלו בתיקו ואין מוציאין מיד היורשים שהנכסים בחזקתן וביהנה בהן מספקא ליה בגמרא אי דנהוי כולה במתנה קאמר או דליתהני מינייהו מידי קאמר ולענ״ד דאם קנו מיניה ומות זכה במועט דליתהני מיניה והסמ״ע כתב בענין אמר והמעיין יבחר
(ז) ז) טור ס״ה בשם תשו׳ אביו הרא״ש כלל פ״ג סי״ב
(ח) ח) שם ס״ו בשם תשובה הנ״ל כלל פ״ד ס״ג
(ד) יהנה פלוני בנכסי לא קנה – פי׳ בכה״ג לא אמרי׳ דברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי ואפי׳ קנו ע״ז י״א דהוה קנין דברים וי״א דמהני עד״מ ודרישה:
(ה) ואם אמר אני מניח הוי ל׳ מתנה – דוקא בשכ״מ שכן דרך ל׳ שכ״מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה״ג לא מהני לכ״ע והמחבר שכ׳ תחלה דין מניח דמהני בשכ״מ ובסעיף שאחר זה כתב עליו ז״ל לשונות אלו כו׳ י״א דה״ה שמועילים בבריא דמשמע דקאי גם אל׳ אני מניח וז״א דבמניח כ״ע מודו דל״מ בבריא ובטור כ׳ דין מניח דמהני בשכ״מ בתר דכ׳ הפלוגת׳ אי מהני אינך לשונות הנ״ל בבריא וא״ש:
(ו) ואם אמר ל׳ יפול לפלוני כו׳ – ל׳ ירושה הוא דמצינו ל׳ נפילה בנחלה בקרא כמ״ש בפ׳ מסעי זאת הארץ אשר תפול בנחלה כו׳:
(ז) כמ״ש בסי׳ רנ״ב – פי׳ שם כתוב דכל שלא השליש הממון לית ביה משום מצוה לקיים דברי המת:
(ב) (ס״ב אני מניח) מ״ש הסמ״ע ס״ק ד׳ דדוקא בשכ״מ כ״כ ב״י בשם הרא״ש וצ״ע מפ׳ שתי הלחם שמביא ב״י דמשמע אפילו בבריא:
(ג) (כך וכך לפלו׳ בנכסי) צ״ע דבמהרי״ק שורש צ״ד כתב להיפך דכתב שם מי שכותב לשון גרוע להראשון ואחר כך כתב ועוד לפלוני כך וכך היה השואל סבר דלשון זה הוא לשון מתנה ומהני לתקן גם ל׳ גרוע שאמר לראשון ע״ז השיב דאינו כן דגם ל׳ זה אינו ל׳ מתנה דהלשון ב׳ שכתב סתם לפלוני כך וכך ולא אמר בנכסי וגם לא אמר תנו לאו כלום הוא אפילו לגבי דידיה ומביא ראיה מגיטין דף ס״ה בגניבא יוצא בקולר כו׳ ולא מהני אי אמר ד׳ מאה זוזי לרבינא מחמרא דנהר פניא כיון שלא אמר תנו כו׳ ואע״ג דהאי מחמרא דומה קצח לאומר מנכסי עכ״ל ופשוט שם דאלו הזכיר לפ׳ כך וכך בנכסי דמהני על [ועל] דברי מהרי״ק שם יש לעיין דאמאי לאו אפילו בלא אמר בנכסי מטעם הנראה [הודאה] וכמ״ש ב״י בשם הרשב״א בסימן רכ״ב סעיף ג׳ ורמ״א מביאו בסי׳ ר״נ ס״ג באומר מטלטלין אלו לפלוני דמהני מטעם הודאה וי״ל דשאני התם דאמר מטלטלין אלו דמשמע דהיו לפניו באותו שעה ומ״מ יש חילוק בין זה לאומר מנכסי דבל׳ מטלטלין אלו לא מהני רק מטעם הודאה לא ל׳ מתנה ונ״מ אם שניהם מודים שלא היה לו בידו אלא שבא להקנותם בל׳ הודאה זו לא קנה וכמ״ש ב״י בשם הרשב״א בהדיא משא״כ באמר לפלוני כך וכך מנכסי דהוי ל׳ מתנה כמ״ש מהרי״ק וכמ״ש בגמרא נכסי לך ואחריך לפלוני כו׳ והטעם נ״ל דאין שייך כאן ל׳ הודאה כיון שאומר מנכסי משמע דלא הי׳ של פלוני מעולם א״כ ע״כ ל׳ מתנה הוא אך דעת רמ״א צ״ע ומלבד כ״ז קשה מ״ש בנכסי לפ׳ דמהני כמבואר בסי׳ זה סק״ח [ס״ו] ונ״ל דיש כאן טעות סופר וצ״ל ל׳ מתנה או מנכסי אבל אם אמר כך וכך לפלוני לאו כלום הוא שוב ראיתי בד״מ שכתב ג״כ כמ״ש כאן בשם מהרי״ק שורש צ״ד ע״כ אמינא לפום חורפא דרמ״א לא דק שפיר במהרי״ק:
(ד) כמ״ש סוף סי׳ רנ״ב פי׳ דבעינן שישלש המעות לשם כך דוקא וממילא אם השליש הממון לשם פרעון כתובתה במזומנים צריך לקיים דברי המת:
(ב) או יזכה – וה״ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה״ל מתנה מבי״ט ח״א סי׳ קצ״ג וע׳ בסי׳ קצ״ז ורי״ב ובתשובת מהרא״ן ששון סי׳ פ״ג ובתשובת ר״מ אלשיך סי׳ ז׳.
(ג) או ישען כו׳ – בעיות דסלקא בתיקו.
(ד) ואם אמר אני מניח כו׳ – כ׳ בסמ״ע דהיינו דוקא בשכ״מ אבל בבריא בכה״ג לא מהני וע׳ במהרי״ק שורש צ״ד שהאריך בזה וע׳ מ״ש לעיל סי׳ ס״ח בהג״ה וע׳ בדברי ריב״ש סי׳ רכ״ט ובתשובת ן׳ לב ס״ג סי׳ י״ט ובתשובת ר״ש כהן ס״ס קע״ג ובתשו׳ ר״י לבית לוי סי׳ כ״ד ובתשות רשד״ם סי׳ שי״ג ושנ״ז ותל״א ותל״ב.
(ה) יזכה – וה״ה אם אמר יהא דבר זה לפלוני ה״ל מתנה. המבי״ט ח״א סי׳ קנ״ג וע״ש עוד בסי׳ קצ״ז ורי״ב ובתשובת מהר״א ששון סי׳ פ״ג ובתשובת מהר״מ אלשיך סי׳ ז׳:
(ו) יהנה – דבכה״ג לא אמרינן דברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי ואפילו קני ע״ז וי״א דהוי קנין דברים וי״א דמהני עי׳ ד״מ. סמ״ע:
(ז) מניח – דוקא בשכ״מ שכן דרך לשון שכ״מ שמניח מעזבונו אחריו לפלוני כך ולפלוני כך אבל בבריא בכה״ג לא מהני לכ״ע והמחבר שכתב תחלה דין מניח דמהני בשכ״מ ובסעיף שאח״ז כתב לשונות אלו כו׳ י״א דה״ה שמועלין בבריא דמשמע דקאי נמי אלשון אני מניח וזה אינו דבמניח כ״ע מודו דל״מ בבריא ובטור כתב דין מניח דמהני בשכ״מ בתר הפלוגתא אי מהני אינך לשונות בבריא ואתי שפיר עכ״ל הסמ״ע ועיין במהרי״ק שורש צ״ד שהאריך בזה ועמ״ש בסי׳ ס״ח ס״א בהג״ה ועיין בדברי ריבות סי׳ רכ״ט ובתשובת ן׳ לב ס״ל סי׳ י״ט ובתשובת רש״ך ס״ס קע״ג ובתשובת ר״י לבית לוי סי׳ כ״ד ובתשובת רשד״ם סי׳ שי״ג שנ״ז תל״א ותל״ב. ש״ך:
(ח) יפול – דמצינו לשון נפילה בנחלה כדכתיב זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה. סמ״ע:
(ב) אבל אם כו׳ – עבה״ג וע״ש קנד א׳ איכא למימר כו׳:
(ג) ואם אמר כו׳ – דעיקר ל׳ צוואת ש״מ כך הוא וכאלו אמר פלו׳ יטול כי הוא חילופו כמ״ש בפ׳ שתי הלחם אפי׳ אלו נוטלין כו׳. שם:
(ליקוט) ואם אמר כו׳ – כמ״ש והניחו יתרם לעולליהם ועזבו לאחרים וכ״ה בל׳ ב״א. תה״א סי׳ שצב (ע״כ):
(ד) ואם כו׳ – כמ״ש נפלו לה נכסים כו׳ שמא תפול לה ירושה כו׳ וכהנה רבות:
(ה) ובכ״ז כו׳ – ממ״ש בגטין ס״ה סו גניבא כו׳ מ׳ דוקא דאמר תנו הלא״ה לא:
(ו) האומר כו׳ – כנ״ל ס״ס רנב מי שנשבע כו׳:
(ג) [שו״ע] ואם אמר אני מניח. נ״ב אם נכתב בצוואה צות׳ להניח לפלוני. עיין בב״י כאן:
(ד) [שו״ע] הוי לשון מתנה. נ״ב עיין תשו׳ תשב״ץ חוט המשולש הטור הא׳ סי׳ כ״ג כתב בשם הרשב״א דה״ה באומר אני עוזב לפלוני ועיי״ש בדיני׳ אלו ועיין בספר תורת חיים למהרח״ש ח״א סי׳ ב׳ בשם מורו דאני עוזב גרע מאני מניח ולא מהני:
(ה) [ש״ך אות ב] ובתשובת ר״מ אלשיך. נ״ב ובתשו׳ מהרי״ט ח״ב חח״מ סי׳ נ״ג:
(ו) [ש״ך אות ד] ובתשו׳ רשד״ם. נ״ב ובתשובת מהרח״ש סי׳ ב׳ ועיין תשו׳ מגיד מראשית למהר״א אלפנדרי סי׳ ז׳ כתב בשם המהרי״ט דבבן בין הבנים מהני לשון אני מניח בתורת ירושה. ובתשו׳ רד״ך בית ל׳ ובתשו׳ פני משה ח״א סי׳ ל״ד:
(ג) יהנה פ׳ ואם קנו מידו י״ח דהוי קנין דברים וי״א דמהני:
(ד) אני מניח לפלוני דוקא בשכ״מ שכן דרך ל׳ שכ״מ להניח מעזבונו לאחרים משא״כ בבריא וודאי דלא מהני ל׳ מניח:
(ב) או יזכה – עבה״ט מ״ש וה״ה אם אמר יהא כו׳ ועמ״ש לעיל סימן רמ״ה ע״ג ס״ק ג׳ דה״ה אם אמר יהיה דלא כתשובת חו״י שנסתפק בזה ע״ש:
(ג) אני מניח לפלוני – עבה״ט וע׳ בתשובת חתם סופר חח״מ סי׳ קי״ב שכתב דמה שרמז הש״ך ועיין במהרי״ק שורש צ״ד הנה מהרי״ק שם מייתי ראשונים חולקים חולקים על הרא״ש וס״ל שאין ל׳ מניח משמעות של כלום אך הש״ך בעצמו לקמן סימן רפ״א סק״ח פסק דלא כמהרי״ק אלא שט״ס שם במ״ש דהוא לשון ירושה וצ״ל הוא לשון מתנת שכ״מ וכדמוכח מתשובת דברי ריבות דמייתי ש״ך שם כו׳ והש״ך לא מייתי הכא לעיין בתשובת מהרי״ק לפסוק כמותו אלא אם יצטרך לעשותו סניף לסברות אחרות אבל לא לפסול צוואה בשביל זה ובתשובת רד״ך בית ל׳ נחלק עליו וכן בתשו׳ מהרי״ט סימן כ״ב לא עלה על דעתו לומר מניח לשון גרוע הוא כו׳ ועוד נ״ל דבזמנינו שנתפשט הוראות הש״ע בכל תפוצה לשון מניח הוא לשון המועיל בשכ״מ תו לא גרע מקנין או ל׳ שהסכימו עליו במדינה דמועיל כו׳ ובזה״ז גם הגאונים שבמרדכי ומהרי״ק יודו דל׳ מניח הוא לשון קנין המועיל עכ״ד ועמש״ל סימן רפ״א ס״ז סק״ו:
(ד) כך וכך לפלוני – ע׳ בתשובת כנסת יחזקאל סי׳ פ״ח שכתב על נדון דידיה (וז״ל מה שאמרה השטאפין קלייד זאל אחותי פלוני האבין) הוא אף שכתב הש״ך (בבה״ט סק״ס) דאם אמר יהא דבר זה לפלוני ה״ל מתנה. י״ל דאם היתה מדברת בלשון אשכנז (זאל זיין) ניחא משא״כ תיבת (האבין) אין סובל לשון יהא וטפי סובל לשון יהנה או יעמוד בהם כו׳ ודומה למ״ש מהרי״ק אם אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא כו׳ ואף שבריש הצואה נאמר בכל תוקף שטר מתנת ש״מ הא ניחא באם שלא היתה מזכרת עוד אצל שום אחד מהמקבלין ל׳ מתנה היינו מהמפרשים דקאי על לשון מתנה שבתחלה משא״כ בנ״ד שאמרה לאחותה הכלה ת״ק ר״ט במתנת ולאחיה פלוני שני (שניר) מרגליות במתנה י״מ דלשון מתנה בתחלה קאי עליהם אבל לזו לא יהבה במתנה ועוד דהא מבואר בגמרא ב״ב דף קצ״ח דדרשינן לישנא יתירא לטפויי ופסקו כן כל הפוסקים (לקמן ס״ח) אף אנו נאמר בנ״ד לישנא יתירא דטפויי שאמרה גבי אחותה הכלה ואחיה פלוני שיהיה במתנה כוונתה בשאר צוואה שלא יהיה במתנה ומטעם זה אני אומר ג״כ דמה שאמרה עוד שני מאות ר״ט (זאל גיגעבין ווערדין) לאמי וכן בגד (סמוט) שלי (זאל גיגעבין ווערדין) לפלוני אף דלשון (גיגעבין ווערדין) הוא לשון תנו מ״מ לישנא יתירא דטפויי בשאר מקבלין מוכיח דאינו לשון תנו רק י״ל אפוטרופסים שווינהו כו׳ עכ״ד ועמ״ש לקמן ס״ג סק״ו:
{ב} שכיב מרע שאמר יטול פלוני כל נכסי או מקצתן או יזכה או יחזיק או יקנה כולם לשון מתנה הם וקנה:
{ה} ושכיב מרע שאמר אני מניח לפלוני כתב א״א ז״ל בתשובה דהוי לשון מתנה:
{ו} ואם אמר יחסין או ירש על מי שראוי ליורשו זוכה מתורת ירושה אבל אם אינו ראוי ליורשו לא דאלו לישני ירושה הם ואם אמר לשון יפול לפלוני כך וכך כתב בתשובה לשון ירושה הוא ואם אמר יהנה פלוני מנכסי או יעמוד או יראה או ישען בהם מיבעיא ולא איפשיטא הלכך לא קנה:
{ז} כתב הרמב״ם ז״ל מצוה מחמת מיתה אין צ״ל גלו את המתנה אלא אף על פי שהיא כתובה סתם אין חוששין לומר שמא מתנתא טמירתא היא וכתב רב האי אפילו אם אמר אל תגלו אלא עד לאחר מיתה הוי מתנה ולא הוי טמירתא שהרי בשעה שיש לו לקנות אמר שיגלו אותה:
{ח} ששאלת: ראובן שנתן קרקע לאשתו במתנת שכיב מרע ובאו היורשין לבטלה מפני שלא כתוב בה כתבוה בשוקא. תשובה: אין המתנה בטלה בכך:
(ב) {ב} שכיב מרע שאמר יטול פלוני כל נכסי או מקצתם או יזכה או יחזיק או יקנה כולן לשון מתנה הן וקנה בפרק מי שמת (בבא בתרא קמח:) אמר רב ששת יטול ויזכה יחזיק ויקנה כולן לשון מתנה הן:
(ה) {ה} ומה שכתב ושכ״מ שאמר אני מניח לפלוני כתב א״א ז״ל דהוי לשון מתנה ז״ל בכלל פ״ג ששאלת אם כתוב בצוואה אני מניח לפלוני כך וכך אי מהני משום דבבריא לא מהני האי לשון ואמרינן כל דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע. תשובה יראה לי דמהני דעיקר לשון צוואת שכיב מרע הוא בלשון זה לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם ומניח נכסיו אחריו הוא מצוה לפלוני אני מניח זה ולפלוני זה אבל בבריא לא שייך האי לישנא ולא דמי למאי דאמרינן (ב״ב קמז:) ידור פלוני בבית זה וכו׳ לא אמר כלום ומפרש טעמא משום דליתיה בבריא ליתיה נמי בשכיב מרע דהתם אין טעם לחלק וליפות כח שכיב מרע יותר מבריא אלא כששניהם הוי טעות דטעו בזה דסבורים היו דירת בית הוי דבר שנתפס בקנין ואין קנין תופס בדירת אויר ולא בפירות עד שיקנה לו גוף הבית לדירה וגוף הדקל לפירותיו הילכך כיון דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע בדיבור אבל בדבר שיש חילוק בין בריא לשכיב מרע בלשון ובבריא היה מועיל בו קנין בדבר הניתן בלשון השייך בבריא מועיל בו נמי דיבור בלשון המועיל בשכיב מרע ובשכיב מרע א״ר ששת יטול יזכה יחזיק יקנה כולן לשון מתנה הן וכשאומר השכיב מרע אני מניח לפלוני כאילו הי׳ אומר פלוני יטול כי הנטילה היא חילוף ההנחה כדתנן בפרק שתי הלחם (מנחות צט:) רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד עכ״ל ואע״פ שמהר״י קולון בשורש צ״ד כ׳ דשכיב מרע שאמר אני מניח לפלוני כך וכך לא הוי לשון מתנה ודקדק כן מדברי המרדכי בפרק יש נוחלין מה״ר דוד כהן ז״ל בתשובה סתר דבריו והעלה דשכיב מרע שאמר מניח לפלוני כך וכך הוי שפיר לשון מתנה וכ״כ הרשב״א ז״ל בתשובה בפשיטות וכן דעת הריב״ש בסימן ת״פ ומיהו בההיא עובדא דמהרי״ק מטעמא אחרינא נראה שיש לגמגם בה לומר דלא מהניא ההיא מתנה לפי שהיתה כתובה בלשון הזה צותה להניח חמשים דוקאט״י לרבי מנחם ע״כ ואילו היה כתוב אמרה אני מנחת חמשים דוקטא״י לר׳ מנחם ודאי היה מועיל כמו שנתבאר בדברי הרשב״א והרא״ש ז״ל אבל צותה להניח משמע שצותה לאחר שיניח החמשים דוקאט״י אלא שאפשר דכל כי הא מוכחא מילתא דטעות סופר הצוואה הוא דהא ודאי היא המנחת ולא מצוה להניח ואפי׳ אם ברור לנו שאמרה היא באותו לשון ממש שכתוב בצוואה כיון דקיי״ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה סתמא דמילתא שהיא המנחת אלא שלא דקדקה בלשונה:
(ו) {ו} ומה שכתב ואם אמר יחסין או יירש על מי שראוי לירשו זוכה מתורת ירושה בפרק מי שמת שם אהא דאמר רב ששת יטול יזכה וכו׳ כולן לשון מתנה הן במתניתא תנא אף יחסין ויירת בראוי לירשו ור״י בן ברוקא היא ופר״ש אם הוא ראוי לירשו. כגון בן בין הבני׳: ור״י בן ברוקא היא. דאמר בפרקין דלעיל דבריו קיימין וקיי״ל כוותיה. כ׳ רבי׳ ירוחם בנ״ט וכ׳ הרמב״ן ביחסין ויירש אם אינו ראוי לירשו נוטלן משום מתנה ואם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה עד כאן לשונו וצ״ע:
ומה שכתב ואם אמר לשון יפול לפלוני כך וכך כתב בתשובה ל׳ ירושה הוא כן כתוב בתשובות הרא״ש ז״ל כלל פ״ד סי׳ ג׳ וסימן ז׳ וכתב עוד בכלל הנזכר מה שנתן לאשתו מממונו בלשון ירושה לא עשה כלום דתנן בפ׳ י״נ (בבא בתרא קל.) איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום ר״י בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי לירשו דבריו קיימין ותני עלה א״ר ישמעאל בנו של ר״י בן ברוקא לא נחלקו אבא וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום על מה נחלקו על בן בין הבנים ובת בין הבנות שאבא אומר יירש וחכ״א לא יירש אלמא כולהו מודו דאין לשון ירושה מועיל אלא לראוי לירש וגם שכתב לשון מחילה אינו כלום דלא שייך מחילה אלא על ממון שיש לו ביד אחר אבל על ממון שבידו לא שייך מחילה אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה אחת שכתב בו ותחזיק בכל מה שיש לי בעולם ומילת תחזיק היא לשון מתנה כדאמרינן בפ׳ מי שמת יטול יזכה יחזיק יקנה כולן ל׳ מתנה הן ותנן בפ׳ י״נ (בבא בתרא קכו:) כתב בין בתחלה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין עכ״ל:
ומה שכתב אם אמר יהנה פלוני מנכסי או יעמוד או יראה או ישען בהם מיבעיא ולא איפשיטא בפ׳ מי שמת (בבא בתרא קמט.) וכ׳ ה״ה בפ״ט מה׳ זכייה שפי׳ הראב״ד דאפילו באומר נכסי לפלוני שיעמוד בהן או שישען אינו כלום. מי שהפקיד מעות אצל חבירו וא״ל אם אמות תעשה בה המוטב כ׳ המרדכי בפ׳ מי שמת שיתנו ליורשים:
(ז) {ז} כתב הרמב״ם מצוה מחמת מיתה אין צריך לומר גלו את המתנה וכו׳ בפ״ט מה׳ זכייה וכבר נתבאר בסי׳ רמ״ב:
ומה שכתב בשם רבינו האי שאפילו אם אמר אל תגלו עד לאחר מיתה הוי מתנה וכו׳ ג״ז נתבאר שם:
(ח) {ח} ששאלת ראובן שנתן קרקע לאשתו במתנת שכיב מרע ובאו היורשים לבטלה וכו׳ סוף כלל ע״ט:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) ושכ״מ שאמר אני מניח כו׳ דהוא לשון מתנה מצאתי כתוב בשם רש״י ז״ל בקובץ א׳ ישן ז״ל ששאלת הנחה אם הוא לשון מתנה או לשון ירושה או אינו כלום דעתי נוטה שהיא נוהגת בכל נכסי מתים שמניחם בעולם הזה והולך לו וכשאמר הריני מניחו לפלוני אם ראוי לירשו הו״ל לשון ירושה וברחוק הו״ל לשון מתנה (ודוקא בשכ״מ אבל בבריא לא מהני לשון מניח) שמצינו אותו בלשון ירושה שנאמר ישבעו בנים והניחו יתרם לעולליהם ומצינו בלשון מתנה שמניחים לרחוקים שנאמר כי יראה חכמים ימותו וגו׳ ועזבו לאחרים חילם וכבר החזיקו בו כל החולים בין לקרובים בין לרחוקים וכיון דלצוואה קרובים ורחוקים משמע משווינן לקרוב בלשון ירושה ולרחוק בלשון מתנה מדרב הונא דאמר רב הונא בשכ״מ שאמרו ליה נכסיך למאן דילמא לפלניא וא״ל אלא למאן אי ראוי לירשו כו׳ דאי משווית לשון מתנה אית ליה פסידא בגווה אם אמר אחריו לפלוני כו׳ (וכמש״ר בסמוך בסי״א) עד וכההוא דאמר נכסי לטוביה כו״ דהוה לשון א׳ והכא לשון מתנה והכא לשון ירושה וצורנו יאיר עינינו במאור תורתינו ויזכור לנו בריתו לעולם שלמה בר יצחק ע״כ ולפ״ז נראה דגם הרא״ש ל״ק דהוה לשון מתנה אלא לגבי מי שאינו ראוי לירשו דעלה נשאל אבל בראוי לירשו מודה דהו״ל לשון ירושה:
(ז) וכתב רב האי אפילו אמר אל תגלו מלשון הרא״ש פ׳ חזקת (דף קצ״ה) משמע דרב האי בין במצוה מחמת מיתה בין בסתם שכ״מ מיירי ומשמע נמי דקאי דוקא לפום מנהגא דנהיגין עתה דלא חיישינן לסתמא (כדלעיל סימן רמ״ב ס״ח) שכתב שם ז״ל והאידנא דלא חיישונן לסתמא משום דנהיגי למכתב כו׳ וכ״כ רב האי ז״ל דהאידנא לא חיישי׳ לסתמא ועוד כתב שכ״מ שאמר אל תגלו אלא לאחר מיתה כו׳ וכל זה כתב הרא״ש ג״כ בתשובה שהביא רבינו בסמוך וגם כתב ב״י בסימן רמ״ב שכן מוכח מדברי הרא״ש ושנ״ל דלא קאי אלא אמצוה מחמת מיתה ומטעמא שכתבתי ע״ש ובאמת הדברים צ״ע דמאחר שמשמע מלשון הרא״ש כן למה סתם רבינו והביא דברי רב האי כאן אמצו׳ מחמת מיתה גם כאן לא איירי מהאידנא וממנהגא אלא מדינא וכמ״ש וע״ק דמייתי ע״ז תשובת הרא״ש וכבר כתבתי שבתשובה זו כתב כדבריו שבפסקיו הנ״ל ותלה הדבר אמנהגא דהאידנא ורבינו סתם בטעמו וקיצר בהעתקתו וכאילו ס״ל שכן הוא מדינא לכן נלע״ד דרבינו ס״ל דגם הרא״ש ודאי חילק בין מתנת שכ״מ סתמא למצוה מחמת מיתה וכדמוכח מלשון ר׳ האי והרי״ף והרמב״ם וכמ״ש (בסימן רמ״ב ע״ש) ומ״ש הרא״ש והאידנא לא חיישינן כו׳ וכ״כ רב האי לא הביא לראיה אלא מריש דברי רב האי דכתב דהאידנא לא חיישינן לסתמא וקאי אכל צוואת שכ״מ אבל מ״ש עוד בשם רב האי שכ״מ שאמר לא תגלו האי תפקידתא כו׳ לא אהאידנא כ״כ אלא מכח דינא ולא משום ה״ט לחוד דסיים הרא״ש ורבינו ז״ל שהרי בשעה שיש לו לקנות א״ל שיגלו אותה שהרי באמת לא א״ל שיגלו אותה אלא כנגד מה שאמר שקודם מותו אל יגלו אותה אמר שלאחר מותו יגלו ור״ל הרשות בידם לגלותה והרי הוא כמתנה סתמא שג״כ הוא ברשות העדים לגלותה אם ירצו מיד ואפ״ה לא הוה מתנה בבריא ובשכ״מ להרא״ש מדינא כ״א ממנהגא אלא ה״ט דרב האי כיון שהזכיר מיתה הרי הוא כמצוה מחמת מיתה וכל המצוה מחמת מיתה אפילו סתמא דידיה הרי הוא כמצוה לגלות וכמ״ש לעיל וקמ״ל רב האי שאף שמצוה מחמת מיתה זה מיחה בידן מלגלותה מ״מ מדלא מיחה אלא כל זמן שהוא חי הרי הוא כאילו אמר שלאחר מותו יגלו אותה וק״ל ומש״ה א״ש נמי בתשובה זו שכתב רבינו שהמעשה היה שנתן לאשתו במתנת שכ״מ והלשון משמע שפירש דבריו שמחמת שהוא שכ״מ נתן לו ודינו כנותן מחמת מיתה כמ״ש (בסימן ר״ן סי״ד) ואפילו מדינא זכה בו מסתמא אלא שהרא״ש שם בתשובה השיב להשואל דהמתנה קיימת מכח תרתי מכח מנהגא דהאידנא וגם מכח דינא שהרי עוד כתב ר׳ האי שכ״מ שאמר אל תגלו עד לאחר כו׳ וה״ט מכח שהוא מצוה מחמת מיתה סתמא כפירושו דמי וה״נ שנתן מחמת שכ״מ הוה מתנה אפילו מדינא וכן מוכח מלשון התשובה למעיין בה דאל״כ אין טעם כלל למה שהביא הרא״ש שם סיפא דדברי רב האי דאינו מענין השאלה ולפי מ״ש ניחא ומיושב הכל ודוק:
(ב) כולן לשון מתנה הם מימרא דרב ששת (דף קמ״ח) וכתב נ״י איצטריך רב ששת לאשמועינן דלשונות אלו הן לשון מתנה אפילו בשכ״מ דל״ת כיון שאין שם לא משיכה ולא קנין ל״מ אלא לשון מתנה דוקא והיינו טעמא נמי דהני אחריני יעמוד וישעון כו׳ (וכתבן רבינו בס״ו) דלא קנו כיון דעלו בתיקו עכ״ל:
(ה) אני מניח לפ׳ כו׳ ז״ל הרא״ש בתשובה שם (כלל פ״ג) ששאלת אם כתב בצוואה אני מניח לפ׳ כך וכך אי מהני משום דבבריא לא מהני האי לשון ואמרינן כל דליתא בבריא ליתא בשכ״מ תשובה יראה לי דמהני דעיקר לשון צוואת שכ״מ הוא בלשון זה לפום ריהטא דעלמא לפי שהוא נפטר מן העולם ומניח נכסיו אחריו הוא מצווה ואומר לפ׳ אני מניח זה ולפ׳ זה אבל בבריא לא שייך האי לשון ול״ד להאי דאמרינן ידור פ׳ בבית זה כו׳ דלא אמר כלום (והביאו רבי׳ לקמן סעיף ל״ו ל״ז) ומפרש טעמא דכיון דליתא בבריא ליתא נמי בשכ״מ דהתם אין טעם לחלק ביניהם שבשניהם הוה טעות שטעו בזה דסבורים היו דדירת בית הוה דבר שנתפס בקנין ואין קנין תופס בדירת אויר ולא בפירות עד שיקנה לו גוף הבית לדירה וגוף הדקל לפירותיו הילכך כיון דליתא בבריא ליתא בשכ״מ בדיבור אבל בדבר שיש חילוק בין בריא לשכ״מ בלשון ובבריא היה מועיל בו קנין בדבר הניתן בלשון השייך בבריא מועיל בו נמי דיבור בלשון המועיל בשכ״מ ובשכ״מ אמר רב ששת יטול יזכה יחזיק כולן לשון מתנה וכשאומר השכ״מ מניח אני לפ׳ כאילו אמר יטול כי הנטילה חילוף ההנחה עכ״ל (ועיין בריש סימן רי״ב וכאן בדרישה):
(ו) ואם אמר יחסין כו׳ שם במתניתין תני אף יחסין ויירש בראוי לירשו וכתב נ״י אשמועינן מתניתין דיחסין מועיל כמו יירש דלשון ירושה הוא א״נ קמ״ל דהלכה כר״י ב״ב דאפילו בן בין הבנים קנה ע״כ:
אבל אם אינו ראוי לירשו לא פי׳ ל״ק כלל דהוה לשון ירושה והאומר על אחר שיירש במקום שיש יורשים כ״ע מודים דלאו כלום הוא כדאמרינן לא נחלקו חכמים ור״י על אחר במקום בת כו׳ שלא אמר כלום ול״ד בת קאמר דה״ה במקום א׳ משאר יורשים כגון אחים ודודים ובניהם עד סוף כל הדורות וק״ל:
ואם אמר לשון יפול כתב בתשובה כו׳ כלל פ״ד (סימן ג׳ וד׳):
ואם אמר יהנה כו׳ שם בפ׳ מי שמת:
(ז) כתב הרמב״ם מצוה מחמת מיתה כו׳ אע״פ דסתם שכ״מ דינו כבריא לענין מתנה טמירתא וכמ״ש רבינו לעיל (ריש סימן רמ״ב) גם הרמב״ם עצמו כ״כ ריש פ״ה דזכייה מ״מ מצוה מחמת מיתה שאני משני טעמים וכמ״ש לעיל (ריש סימן רמ״ב) ע״ש:
וכתב רב האי אפילו אמר אל תגלו כו׳ עבד״ר:
(ח) ששאלת ראובן שנתן קרקע לאשתו כו׳ סוף כלל ע״ט ומ״ש שנתן קרקע לאשתו במתנת שכ״מ ר״ל שפי׳ בהדיא שמכח שהוא שכ״מ ומיראת מיתה נתנה עד״ר:
תשובה אין המתנה בטלה בכך עבד״ר:
(ב) {ב} שכ״מ שאמר יטול פלוני וכו׳. פ׳ מי שמת (סוף דף קמ״ח):
וכתב הרמ״מ ה״ה בשכ״מ וכו׳. נראה דס״ל כמ״ש ה׳ המגיד פ״ב ממכירה דהני לשונות משמען יטול להבא ובשכ״מ הוא שמדבר לאחר מיתה אבל בבריא צריך שיאמר לו קנה עכשיו בשעה שמשך או הגביה או החזיק וכן יחלוק וכו׳ דהוי נמי להבא לא מהני בבריא וכן נכסי לך דמהני בשכ״מ דמשמעו נכסי יהיו נתונים לך לאחר מיתה לא מהני בבריא עד דאמר מכורין או קנויין לך דמשמע דעכשיו מיד מקנה אותם למקבל ומשמע דאפילו בקנין לא מהני בבריא דאי בלא קנין אפילו אמר מכורין או קנויין לך לא קנה אלא ודאי בקנין ואפ״ה לא קנה דקנין דברים הוא מאחר שאינו נותן לו עכשיו כלום. וכ״כ הרמ״ה. דבדאמר אתננה לו אפילו קנו מידו קנין דברים הוא כדלעיל בריש סי׳ רמ״ה ה״נ בהני לשונות דלהבא נמי קנין דברים הוא בבריא. אבל הרמב״ן ס״ל שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך אבל האומר יטול יזכה משמע שיטול עכשיו במתנה זו בקנין או במשיכה זו:
ומ״ש שהרא״ש כתב כיון דמהני בשכיב מרע כל שכן בבריא טעמו כיון דשכיב מרע לא קנה לאחר מיתה אלא מטעם דלכשימות קונה למפרע משעת נתינה אפי׳ בלא קנין דככתובים וכמסורין דמי כ״ש בבריא שיש עמו קנין וכל קנין מעכשיו מקנה לו דלאחר זמן לא מהני קנין כיון דהדרא סודרא למרה ולא קשיא מהא דאיתא פ״ק דמציעא (דף ט׳) בעי ר״א האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו ואקשינן לקנות מי אמר ליה קנה דלכאורה משמע דהקושיא היא דלקנות משמע להבא ולא קני וכמו שפי׳ הרב המגיד שם לדעת הרמב״ם דהא ודאי דהרא״ש מפרש כפי׳ רש״י לשם וז״ל לקנות מי קאמר ליה קני לקנות משמע אתה התכוין לקנות אני איני מקנה לך עכ״ל אבל היכא דמקנה לו אלא דמשמע לישנא דלהבא כגון יטול יחזיק וכו׳ היכא דאיכא קנין משמע שיטול עכשיו במתנה זו בקנין:
(ז) {ז} כתב הרמב״ם מצוה מחמת מיתה וכו׳. כ״כ בריש פ״ט מזכייה ומשמע לשם לכאורה דדוקא במצוה מחמת מיתה א״צ לומר גלו וכו׳ אבל בשכ״מ צריך לפרש שיגלו אותה לאחר מיתה והכי משמע מדברי רב האי גאון שהביא האלפסי פרק חזקת וכן פי׳ ב״י לעיל סוף סי׳ רמ״ב וע״ש ונראה דה״ט דבמתנת שכ״מ בלא מצוה מחמת מיתה ליכא אומדנא דמוכח כולי האי דכיון דרוב חולין לחיים והוא לא צוה מחמת מיתה איכא למיחש טפי למתנתא טמירתא וסעד קצת לזה פירוש רשב״ם פ׳ מי שמת (סוף דף קמ״ו) על ענין אחר ע״ש אבל מדברי רבי׳ משמע דאין חילוק אלא בין בשכ״מ בין בשכ״מ שמצוה מחמת מיתה לא חיישינן למה שצוה בסתם וקנה אלא דהיכא דאמר אל תגלו התם הוא דצריך לומר שיגלו אותה לאחר מיתה והכי משמע מדברי הרא״ש בפ׳ חזקת וכן עיקר:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ג) לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁל מַתָּנָה הַמּוֹעִילִים בִּשְׁכִיב מְרַע, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא הַדִּין שֶׁמּוֹעִילִים בְּבָרִיא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם מוֹעִילִים.
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהעודהכל
(ט) ט) שם ס״ד בשם הרא״ש וביאר שם כיון דמהני בש״מ כ״ש בבריא שיש עמו קנין ושכן כתב הרמב״ן
(י) י) שם ס״ג בשם הרמ״ה וכן כ׳ הרמב״ן בשם הרב בן מיגאש אע״פ שכתבו או קנו דקנין דברים הוא ושכן כתב הרמב״ם תלמידו שהאומר משוך ותקנה וכל שמשמעות להבא לא קנה וכו׳ (בפ״ב מהלכות מכירה ש״ח ועיין במ״ש הראב״ד והרב המגיד שם)
(ח) שה״ה שמועילים בבריא – פי׳ בבריא כשגם מקבל. קנין על ל׳ מתנה זה וכ״כ הטור בשם הרא״ש:
(ט) וי״א שאינם מועילים – דדוקא בשכ״מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בל׳ מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו:
(ה) לשונות אלו כו׳ – עיין בתשובת רמ״א סי״כ.
(ט) שאינם – דדוק׳ בשכ״מ דאין דעתו מיושבת עליו לדבר בלשון מתנה מבורר הקילו שלא תטרוף דעתו. שם:
(ז) וי״א כו׳ – ממ״ש בב״מ ט׳ ב׳ לקנות מי כו׳. ופי׳ הרמב״ם בפ״ב מה׳ מכירה משום דמ׳ להבא וכמש״ל סי׳ קצז ס״ו וכ״ה בתוס׳ פ״י דב״ב יטול פ׳ נכסי יקנה פ׳ יחלוק פ׳ יזכה פ׳ בנכסי כו׳ רמ״א זכה וחכ״א אלא זכה וכופין את היורשים לד״ה הא משום מתנה לא והראב״ד שם השיגו מהנ״ל יטול יזכה כו׳ וס״ל כס׳ ראשונה ומ״ש לקנות מפ׳ כפרש״י שם וכ׳ הרמב״ן דדוקא אתן קנין דברים הוא דאף בש״מ לא מהני ועבה״ג ועוד השיגו הראב״ד ממ״ש בפ״ז דב״ק עקוץ תאנה ותקנה כו׳ ובקדושין אחת מכם תתקדש לי ועמ״ש שם:
(ה) שה״ה שמועילים בבריא היינו בקנין:
(ה) לשונות כו׳ – ע׳ בתשובת עבוה״ג סי׳ מ״ה שכתב להרב השואל וז״ל הנה מכ״ת תפס במושלם שלישנא דיקח הוה מתנה אפילו בבריא כאילו הוה הלכה פסוקה בלי מחלוקת וזה אינו כו׳ ודעת הב״י נראה דהוי ספיקא דדינא מדכתב הב׳ דעות בלשון י״א כו׳ (עמ״ש לעיל סי׳ רמ״א ס״ד סק״ה) אמנם נראה להוכיח שהב״י ס״ל דסברת הרא״ש שלשונות אלו מועילים כמו בבריא הוא עיקר דהא הוא פוסק שלשון מניח מועיל בש״מ דהוה לשון מתנה ממילא מוכח דס״ל שלשונות אלו מועילים נמי בבריא דאם לא תימא הכי קשה אמאי לא קחשיב רב ששת בפרק מי שמת נמי לשון מניח בהדי הנך לישני יקח יטול כו׳ אלא ע״כ שרב ששת איירי בין בבריא בין בש״מ ע״כ לא נקט לשון מניח בהדייהו כי ודאי לשון מניח לא מועיל בבריא ועיין במהרי״ק שורש צ״ד שכ״כ להדיא והאריך שם לבאר דהא בהא תליא א״כ יפה כוון מר שתפס במושלם שלשון יקח הוי לשון מניח שכן דעת הב״י בהכרח אף על פי שכתב השני דעות בלשון י״א עכ״ל וע׳ בס״ק שאח״ז:
(ו) וי״א שאינם מועילים – ע׳ בתשובת נו״ב סי׳ כ״ה בתשובה הגאון מוהר״ר יוסף זצ״ל שכתב על נידון דידיה וז״ל ועוד בר מן דין הרי דין זה הוא פלוגתא דרבוותא כו׳ ואם כן אין יכול להוציא מהיתומים אף מהנכסים שהיו בעת הכתיבה ועוד נלע״ד דאף הרמב״ן ז״ל וסיעתו מודים בלשון יתנו בני דלא מהני שהרי הרמב״ן ז״ל הובא בב״י כתב על דברי הר״י הלוי והרמב״ם דאינו מחוור שאין קנין דברים אלא באומר אתן או אמכור לך או שקנו מידה לחלק אבל האומר יזכה ויטול במתנה זו משמע או במשיכה זו כו׳ וא״כ בנ״ד שאמר קנו ממני כו׳ אזי יתנו בני כו׳ הוי כמו קנין אתן לך דמאי שנא אמר שאתן או שיקנו בני אף דלכאורה י״ל דיש חילוק בין לשון אתן דהוי הבטחת דברים שמבטיחו שיתן לו מתנה אבל לא עכשיו ובין לשון שיתנו בני דלא שייך לומר שמבטיחו שיתנו לו בניו וא״כ הוא ל׳ שיתנו לו בניו ע״פ קנין זה כמו יטול לדעת הרמב״ן ז״ל אך ראיתי בחמ״ח באה״ע סי׳ ק״ט סק״א הביא בשם הב״מ דבבריא האומר תנו מאתים זוז הוי קנין דברים ומשמע דאף לדעת הרמב״ן ז״ל א״נ ע״כ צריכין אנו לחלק בין לשון יטול ויזכה היינו לשון של זכות ומשמע שיזכה מעכשיו לדעת הרמב״ן אבל אם אומר בלשון נתינה אין במשמעותו שום לשון של זכות רק הבטחה שייתן לו או דבורים בעלמא ולא שיזכה מעכשיו וא״כ בנ״ד אף להרמב״ן ז״ל לא קנה עכ״ד ע״ש עוד:
{ג} וכתב הרמ״ה ז״ל ה״מ בשכיב מרע אבל בבריא לא מהני הני לישני:
{ד} וכן יחלוק פלוני בנכסי יאכל פירות דקל זה אע״ג דבאו לעולם וכן נכסי לך דמהני בשכיב מרע לא מהני בבריא עד דאמר מכורין או קנויין לך וא״א זכרונו לברכה כתב דהני לישני כיון דמהני בשכיב מרע כ״ש בבריא שיש עמו קנין וכ״כ הרמב״ם.
(ג) {ג} {ד} ומה שכתב בשם הרמ״ה דה״מ בשכ״מ אבל בבריא לא מהני הני לישני וכן יחלוק פלוני בנכסי וכו׳ כ״ד הרמב״ם ורבו הרב ן׳ מיגא״ש ז״ל וז״ל הרמב״ן שם יטול יזכה יחזיק יקנה כולן לשון מתנה הן לדברי הרב ן׳ מיגא״ש ז״ל דוקא בשכ״מ אבל בבריא לא ואף על פי שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכ״כ ה״ר משה הספרדי ז״ל תלמידו שהאומר משוך ותקנה וכל שמשמעותו להבא לא קנה ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך או שקנו מידם לחלוק אבל האומר יטול ויזכה במתנה זו משמע או במשיכה זו וה״ג בפ׳ השולח (גיטין מ:) נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו נתונה לו הרי היא שלו הרי היא שלו אתננה לו ר׳ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה א״ר יוחנן וכולן בשטר ואילו הוה קנין דברים בשכ״מ נמי לא מהני ולא מידי דשכ״מ שאמר אתן מנה לפלוני לאו כלום הוא דלאו מתנה היא ולאו מצוה לקיים דברי המת היא דהא לא קאמר ליורשים תנו אלא מילתא דליתא בבריא היא וליתא בשכיב מרע כלל ומיהו שמעינן מיהא בבריא שאמר טול זכה וחזק וקני כולן לשון מתנה הן עכ״ל וז״ל הרמב״ם בפ״ב מה״מ האומר לחבירו משוך ותקנה או חזק ותקנה וכיוצא בדברים אלו והלך ומשך או שהחזיק לא קנה שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו אלא צריך המוכר או הנותן לומר לו חזק וקנה או משוך וקנה וכיוצא בדברים אלו שמשמען שיקנם עתה בעת שימשוך או יחזיק והשיג עליו הראב״ד שהרי מצינו יטול ויזכה ויחזיק כולן לשון מתנה הן וכתב עליו הרב המגיד ההיא דיטול ויזכה וכו׳ בשכיב מרע הוא שהוא מדבר לאחר מיתה וכ״כ הר״י ן׳ מיגא״ש דדוקא בשכיב מרע אבל בבריא לא ומכל מקום יש חולקים שם ומ״מ לא מצינו סעד לדברי רבינו לבד ראה זה מצאתי דגרסינן בפ״ק דמציעא (ט:) אמר רבי אלעזר משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו ומתמהינן לקנות מי אמר ליה קני אלא וקני כלים שעליה וכו׳ ונראה שהוא מפרש כך לקנות משמע להבא כמו לעשות לדבר וכיון שכן פשוט הוא שלא קנה אלא וקנה דמשמע בשעת המשיכה כלומר שאינו הכרח שיהיה לאחר מכאן וכן דעת הרב בתקנה אחר כך מצאתי מי שדקדק כן מכאן אבל רש״י ז״ל אמרה בלשון אחרת ודבריו צ״ע עד כאן לשונו: ומ״ש רבינו עוד בשם הרמ״ה דנכסי לך לא מהני בבריא:
ומה שכתב שהרא״ש כתב דהני לישני מהני בבריא וכו״ ז״ל שם א״ר ששת יטול ויזכה יחזיק וקנה כולן לשון מתנה הן בשכיב מרע וכל שכן בבריא שיש עמו קנין:
ומה שכתב שכן כתב הרמב״ן כבר העתקתי לשונו בסמוך. האומר תטול אשתי כאחד מהבנים עיין בתשובת הרא״ש כלל מ״א סימן ג׳:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(א) כתב מהרי״ק שורש צ״ד ודוקא שמזכיר לשון מתנה אבל אי אמר כך וכך לפלוני בנכסי לאו כלום הוא וע״ש
(ב) ונ״ל ליישב דברי רבינו דלא מיבעיא לדעת הרמב״ם וסייעתו דס״ל דאין חילוק בין לשון זה לשאר לשונות ואפילו אם פי׳ בהדיא משום מתנה ס״ל דנוטלו משום ירושה כמ״ש המ״מ א״כ ע״כ צריכין לומר דבבן בין הבנים לא עשאו אלא אפוטרופוס דהכי אמרינן בהדיא פרק י״נ וכמו שנתבאר לעיל סימן רמ״ו אלא אפילו לסברת החולקים וס״ל דלא אמרי׳ דנוטל משום ירושה אלא בלשונות אלו דמשמעות לשון ירושה ולשון מתנה אבל בלשון מתנה לחוד לא אמרינן דנוטל (מלשון) [משום] ירושה וא״כ אין אנו מוכרחים לחלק בלשונות אלו בין בן בין הבנים לשאר יורשים דאפשר לאוקמי הא דאמרינן בבן בין הבנים דלא עשאו אלא אפוטרופוס דמיירי שפיר בלשון מתנה מ״מ נ״ל דס״ל לרבינו דאין לחלק בזה דהא בגמרא לא חילקו בזה לענין הכותב לבנו בין הבנים ואמרו סתמא דלא עשאו אלא אפוטרופוס ואף על פי דמלשון רשב״ם נראה שאפילו בבן בין הבנים נוטלו משום ירושה אפשר דרבינו חולק עליו בזה ולא חש לדברי רשב״ם מאחר שלדעת הרמב״ם וסייעתו ע״כ צריכין לחלק בזה א״כ ס״ל לרבינו דאף לסברת החולקים על הרמב״ם אין אנו מוכרחים לחלק בזה מ״מ הדין דין אמת כן נ״ל דעת רבינו ולא להשוותו טועה:
(ג) וע״ל סימן ר״מ שכ״מ האומר תנו מנה לפלוני ולאחר זמן חזר ואמר תנו מנה לפלוני אי אמרינן דצריכין ליתן לו מאתים וע״ש וכב״י בסימן ר״ן בשם תשובת רשב״א ראובן שצוה שתטול בתו כך וכך בנכסיו ולא הזכיר שתטול מחמת נשואיה צריך לתת לה עישור מלבד המתנות עכ״ל:
(ד) ועיין בתשובות הרשב״א בסימן תתפ״ז מדין זה:
(ה) וז״ל שם ראובן צוה לתת לבתו כ׳ זהובים ותקנה בהם חגורה ומתה והניחה בן ושאר יורשים לא רצו ליתן כי אמרו שלא צוה לתת לה אלא שתקנה חגורה בהן והואיל שמתה נתבטלה המתנה ופסק דצריכין ליתן לבן דהוה כאילו צוה ב׳ צוואות תנו לה עשרים זהובים ותקנה בהם חגורה וע״ש שהאריך בזה:
(ו) כתב הרא״ש כלל פ״ג ס״ג באחד שצוה ליתן לראובן מנה מן החוב שהשר חייב לו ואם לא יספיק יתן לו משאר נכסיו ופסק שיש לו מנה (מאחד) [מנכסיו] ומה שאמר מן החוב של שר לא אמר אלא ליפוי כח ואם היורשים אומרים שהשר יפרע עדיין או שאינם רוצים להתפשר בדבר מועט זה הכל תלוי בראיית הדיינים וע״ש:
(ז) ודברי הרשב״א הם בתשובות סימן תתקצ״ג וכתבתי בא״ע סימן נ״ג וע״ש כי יש חולקים אדברי הריטב״א ורשב״א כמו שנתבאר שם. כתב הגמי״י פ״ח דגזילה ואבידה מי שנתנו לו מעות להשיא בתו ולא השיאה צריך להחזיר דלא נתנו לו אלא ע״מ להשיאה והרי לא השיאה וזה ג״כ משמע דלא כדברי הריטב״א וע׳ בהגמי״י הנ״ל:
(ח) וצ״ע דהא אחיו גם מכח אביו הם באים לירש וכמו שיתבאר לקמן בהלכות נחלות בס״ד וא״כ אין חילוק בין אחיו לאחי אביו ואף בין בניו לשאר יורשים אינו נראה מדברי שאר פוסקים לחלק בכך וכמו שנתבאר לעיל ז סימן רמ״ח:
(ט) שפסק שם בשם רשב״א ככל דברי הר״ן וע״ש שהאריך בזה וכתב שם וכ״ש אם אמר מעות או זהוב ואפילו קדמו היתומים ומכרו אח״כ הנכסים ויש להם מעות לא קנו המעות דמיקרי דשלב״ל ועיין בתשובות הרשב״א סימן אלף נ״ה שהאריך בחילוקים בזה וע״ל סימן ס׳:
(י) ונ״ל דהא דקאמר לא סמכה דעתיה לא אמקבל מתנה קאי אלא על הנותן ור״ל דמאחר שהנותן עצמו אינו סומך דעתו שהעכו״ם יפרע לו א״ב לאו למתנה גמורה קמכוין לכן לא קני ולכן אין דוחין דברי הקדמונים ז״ל בלא טעם ברור וכ״פ מהר״ם פד״ו בתשובה סימן נ״ו כדברי רא״ם ומסתפק שם בהלואת עכו״ם בשטר אי יכול להקנותו במתנת שכ״מ וע״ש וכתב המרדכי עוד דאם הלוה טוען אח״כ פרעתי משתבע המקבל שבועת היורשים ח ונוטל וע״ש וע״ל ר״ס רנ״ה ס״ג מדין הלואתי לפלוני ומדין הודאת שכ״מ:
(ג) וכתב הרמ״ה ז״ל ה״מ בשכ״מ אבל בבריא כו׳ האי דינא דיטול כו׳ סתם מימרא דרב ששת פרק מי שמת (סוף דף קמ״ח) ופירשה הרמ״ה בשכ״מ דוקא וז״ל הרמב״ן בחידושיו לדברי הר״י מיגא״ש דוקא בשכ״מ אבל בבריא לא ואע״פ שכתב או קנו מידו דקנין דברים הוא וכ״כ הר״ם הספרדי ז״ל תלמידו שהאומר משוך ותקנה וכל שמשמעותו להבא ל״ק ואינו מחוור לי שאין קנין דברים אלא באומר אתן לך או אמכור לך שקנו מידם לחלוק אבל האומר יטול ויזכה במתנה זו משמע או במשיכה זו עכ״ל ורמב״ם זה שהזכיר הרמב״ן נראה שהוא מ״ש בפ״ב דמכירה האומר לחבירו משוך ותקנה כו׳ שמשמע תקנה להבא כו׳ (והביא רבינו לשונו לעיל ס״ס קצ״ז) ומשמע לרמב״ן ז״ל דלרמב״ם ה״ה כל הני לישני דנקט רב ששת נמי ל״מ בבריא כיון שהם לשון עתיד וכן הבינו הראב״ד ז״ל שכתב שם בהשגה אמר אברהם הרי מצינו יטול ויזכה ויחזיק כולן לשון מתנה וכתב המ״מ ההיא דיטול ויזכה בשכיב מרע הוא שהוא מדבר לאחר מיתה וכ״כ הר״י מיגא״ש דדוקא בשכ״מ אבל בבריא לא כו׳ עד וצ״ע עכ״ל ונ״ל דרבינו לא הבין הרמב״ם כמו שהבינו הם דא״כ הו״ל להזכיר הדברים בשם הרמב״ם כמו שהזכירם ע״ש הרמ״ה אלא דעת רבינו שהרמב״ם במשוך ותקנה לחוד ס״ל דמשמע להבא דכיון שאמר משוך לא היה צריך למילת ותקנה א״נ הו״ל למימר וקני אלא ודאי דעתו היא שיקנה לעתיד ולא עתה אבל בהני לשונות שאמר רב ששת יכול להיות דמודה הרמב״ם דמשמען יטול ויחזיק מיד במתנה זו אע״פ שבפ״ט דזכייה כתב אכל הני לשונות שאמר רב ששת שכ״מ שצוה ואמר יטול וכו׳ י״ל דלרבותא נקט שכ״מ וכ״ש בריא וכדעת הרא״ש וכן מוכח לקמן (סעיף מ״ב) והכי דייק נמי לישניה דרבינו לעיל (ס״ס קצ״ז) שכתב על דברי רמב״ם אלו וגדולה מזו כתב רש״י דאפילו אמר לקנות ל״ק כו׳ משמע דהרמב״ם מודה בלשון לקנות דאע״פ שמשמעו לעתיד פרשינן ליה דלקנות מיד קאמר ודוק:
(ג) אבל בבריא לא מהני דכל לשונות הללו משמעותן תקנה להבא ועדיין לא הקנה ואפילו לקנות מידו ע״ז לא מהני דקנין דברים בעלמא הוא אלא שצריך שיאמר חזק וקני או משוך וקני וכיוצא בדבר שמשמעותן שיקנה עתה בעת שימשוך או יחזיק אבל הראב״ד והרמב״ן כתבו שאין קנין דברים אלא באומר אתן או אמכור לך או שקנו מידו לחלוק אבל האומר יטול ויחזיק במתנה זו או במשיכה זו משמע ועבד״ר:
(ד) יאכל פירות דקל זה אע״ג דבאו לעולם נראה דלא מיירי דוקא בדאמר יאכל פירות דקל זה קודם שבאו לעולם ושע״ז קאמר דאע״ג שבאו אח״כ לעולם ולא חזר בו אפ״ה לא מהני בבריא דאם כן מאי איריא דאמר לשון יאכל דהוא להבא הא אפילו בקנין גמור אינו קונה בכה״ג אפילו כשבאו אח״כ לעולם כמ״ש (בסימן ר״ט) אלא ה״פ דאע״ג שאחר שבאו הפירות לעולם אומר יאכל פירות אלו שהן פירי של דקל זה אפ״ה לא קני כיון דהוא לשון להבא ואינו תלוי במאי דאמר של דקל זה (ע״ל סימן זה בסעיף ל״ז בפרישה):
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישההכל
 
(ד) מַה שֶּׁכּוֹתְבִים בְּמַתָּנָה: תֵּלֵךְ וְתִזְכֶּה וְתוֹרִישׁ וּתְמַשְׁכֵּן וְתַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה חֶפְצְךָ וּרְצוֹנְךָ, אֵין לְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ אֶלָּא שׁוּפְרָא דִשְׁטָרָא, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתְּבוּ הָוְיָא מַתָּנָה. {אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר צַוָּאָה לָשׁוֹן דְּאֶפְשָׁר לִתְלוֹת בְּטָעוּת סוֹפֵר, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ״ט (סָעִיף ו׳).}
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יא) כ) שם ס״ט בשם תשובת הרא״ש שם
(י) ואע״פ שלא נכתבו הוה מתנה – פי׳ מתנ׳ עולמית ול״ת דוקא בחיים דהנותן מתנה לחבירו סתמא קנאה לעולם:
(ו) מה שכותבין כו׳ – עיין בתשו׳ מהרא״ן ששון סי׳ קפ״ח.
(י) תלך – עיין תשובת מהר״א ששון סי׳ קפ״ח:
(ז) לתלות בטעות סופר – ע׳ בתשובת ח״ס סי׳ קל״ח שכתב ע״ד הפקפוק בלשון צוואה שכתוב בה שלשלת של זהב אתן לפלוני. ושכ״מ צ״ל תנו ולא אתן. טעות דמוכח הוא מתוך השטר וקלקול סופרים הוא כמבואר מלשונה שהיא אומרת אחר מיתתה אתן חפץ זה לפלוני ואיך תאמר שאז אחר מיתתה אתן וע׳ בתומים סי׳ מ״ט סק״ה ע״ש ע״ש:
{ט} ומה שטענו עוד שתהא בטלה שלא כתב בה תלכי ותזכי ותירש ותוריש ותמשכן ותעשה ממנה חפצך ורצונך שלא נתן לה אלא בחייה בלבד אין בדבריהן כלום שלשונות הללו שרגילין לכתוב בשטרות אינן אלא לשופרא דשטרא דממילא הנותן מתנה לחבירו קנאה לעולם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבפתחי תשובהטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ה) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי, אָמַר: כִּמְדֻמֶּה לִי שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת, עַכְשָׁיו שֶׁאֵין לִי בֵּן וְשֶׁאֵין אִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת נְכָסַי לִפְלוֹנִי, וְנוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן אוֹ שֶׁאִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אֲפִלּוּ מֵת הַבֵּן אוֹ הִפִּילָה אִשְׁתּוֹ אַחַר כָּךְ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(יב) ל) שם ס״י ברייתא שם בפרק ט׳ דבבא בתרא סוף דף קמ״ו
(יא) אפי׳ מת הבן כו׳ – דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא הי׳ נותנו לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות:
(ז) שכיב מרע שאמרו כו׳ – ע׳ בתשובת ר״ש כהן ס״ג סי׳ י״ב וי״ג.
(יא) הפילה – דכיון דבשעה שנתנה לו היתה המתנה בטעות דהרי גילה דעתו דאם יש לו בן לא היה נותן לאחרים וכיון דלא חל המתנה מעיקרא תו לא תחול ממילא כשימות כ״כ הסמ״ע ועיין בתשובת רש״ך ס״ג סי׳ י״ב וי״ג:
(ז) [שו״ע] אין מתנתו. נ״ב ואפי׳ שייר. ואינו דומה לדלעיל רס״י רמ״ז כיון דאמר כמדומ׳ וכו׳. שו״ת יכין ובועז ח״א סי׳ א׳:
(ח) [שו״ע] אפי׳ מת הבן. נ״ב הרמב״ם דימה זה לדינא דלקמן סי׳ רע״ה ס״ל:
{י} שכיב מרע שאומרים לו נכסיך למי ואמר כמדומה לי שיש לי בן או שאשתי מעוברת ועכשיו שאין לי בן ושאין אשתי מעוברת נכסי לפלוני ונודע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתה מתנה אפילו שמת הבן או שהפילה אשתו אח״כ:
(י) {י} שכ״מ שאומרים לו נכסיו למי ואמר כמדומה לי שיש לי בן או שאשתי מעוברת וכו׳ ברייתא פרק מי שמת (סוף דף קמו:):
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(י) שכ״מ שא״ל נכסיך למי ואמר כמדומה כו׳ ברייתא פ׳ מי שמת (סוף דף קט״ו) ע״ש:
(י) {י} שכ״מ שא״ל נכסיך למי וכו׳. ברייתא פרק מי שמת (ריש דף קמ״ז):
ומ״ש אפי׳ שמת הבן וכו׳. כ״כ הרמב״ם בפ״ט מזכייה ואיכא למידק דהלא משמע בפרק מי שמת דאפילו לרבנן דפליגי אר״ש בן מנסיא במי שהלך בנו למ״ה ושמע שמת בנו ועמד וכתב נכסיו לאחר ואח״כ בא בנו דמתנתו מתנה אעפ״כ מודו הכא דאין מתנתו מתנה דכיון דקאמר כמדומה שיש לי בן וכו׳ אלמא דתולה מתנתו במיתת בנו וכמפרש דאם בנו קיים לא יהא קונה המקבל א״כ לפי זה כיון שפסק רבינו בריש סי׳ רמ״ו דאפי׳ בנותן סתם ולא אמר כמדומה וכו׳ אם בא בנו מתנתו בטלה וכר״ש בן מנסיא כ״ש באומר כמדומה וכו׳ ולא היה צריך לפרש וי״ל דאתא לאשמועינן דאפי׳ היכא שמת הבן או הפילה אשתו אח״כ נמי אין מתנתו מתנה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ו) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמְרוּ לוֹ: נְכָסֶיךָ לְמִי, שֶׁמָּא לִפְלוֹנִי, וְהֵשִׁיב לָהֶם: אֶלָּא לְמִי יִהְיוּ, אִם הוּא רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ זוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, וְנָפְקָא מִינֵּיהּ שֶׁאִם אָמַר: וְאַחֲרָיו לִפְלוֹנִי אֵינוֹ כְלוּם, שֶׁיְּרֻשָּׁה אֵין לָהּ הֶפְסֵק. וְאִם אֵינוֹ רָאוּי, זוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם מַתָּנָה. {וְאִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה, אֲפִלּוּ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְשׁוֹן מַתָּנָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִי״ל וּמַגִּיד פ״ט דִּזְכִיָּה) וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן רמ״ח סָעִיף א׳ וב׳.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יג) מ) שם סי״א וכן כתב הרמב״ם בפ׳ ט׳ מה׳ זכיה דין ה׳ מימרא דרב הונא שם דף קל״ג ע״א
(יד) נ) עובדא שם
(טו) ס) כדמפרש רבא שם
(טז) ע) ומהני אם אמר ואחריו לפלוני
(יז) פ) בשם י״א
(ב) ואם פי׳ בהדיא שנותן לו במתנה תמוה מאוד דהא לעיל בסי׳ רמ״ח סתם דל׳ מתנה ליורש ירושה הוא ואם כוונת הרמ״א הוא שאמר בפי׳ שלא לשם ירושה ורימז זה במ״ש על סי׳ רמ״ח קשה למה קיצר ולא כתב כן בפי׳ ועוד קשה על המרשים שכתב כן בשם מהרי״ל ור״מ בשם י״א ודבר זה מתורת הרמב״ם למדנו בסי׳ רמ״ח ולכן נראה דהג״ה זו צ״ל בסוף ס״ז שהוכיח בד״מ דלענין אפוטרופוס בעינן דוקא שיאמר בפי׳ ל׳ ירושה והא כל מתנה סתם ליורש ל׳ ירושה הוא ואפי׳ הכי הוי אפוטרופוס באומר ל׳ מתנה לבן א״כ ה״ה סתם וזה רומז בהגה״ה ג״כ כאן דמבואר בסי׳ רמ״ו דאם אמר בפי׳ לשם מתנה ליורש דהוי אפוטרופוס אע״ג דבכל מקום ל׳ מתנה ליורש ירושה היא מ״מ לענין אפוטרופוס מתנה הוא א״כ ה״ה בסתם וכל כמה דלא אמר בפי׳ הוי אפוטרופוס וא״ש דברי המפרשים דדין זה הוא באמת מתשובת מהרי״ל והד״מ כמבואר בטור בב״י ובד״מ ע״ש:
{יא} שכיב מרע שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן והשיב להם למי יהיו אלא לפלוני אם הוא ראוי ליורשו זוכה כהם משום ירושה ונ״מ שאם אמר ואחריו יהיו לפלוני אינו כלום שירושה אין לה הפסק ואם אינו ראוי ליורשו זוכה משום מתנה ומהני אם אמר אחריו לפלוני.
(יא) {יא} שכ״מ שאמר נכסי לפלוני או שאמרו לו נכסיך למאן וכו׳ אם ראוי לירשו זוכה בהם משום ירושה ונ״מ שאם אמר ואחריו יהיו לפלוני אינו כלום וכו׳ בפרק י״נ (בבא בתרא קלג.) אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי [לירשו] נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה א״ל גנבא גנובי למה לך וכו׳ דילמא כי הא קאמרת דההוא דהוה שכיב ואמרו ליה נכסים למאן דילמ׳ לפלניא א״ל אלא למאן ואמרת לן עלה אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה א״ל אין הכי קאמינא ומסיק התם בגמ׳ דנ״מ בין נוטלן משום ירושה לנוטלן משום מתנה לכדשלח רב אחא בר עוירא לדברי ר״י בן ברוקה נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק וכבר נתבארו משפטי האומר נכסי לך ואחריך לפלוני בסימן רמ״ח:
וכתב ה״ה בפרק ט׳ מהלכות זכייה שכ״מ שכתב כל נכסיו לאחר וכו׳ יש מי שפירש שאפילו נתנן במתנה בפירוש למי שראוי לירשו נוטלן משום ירושה וי״א שאין זה אלא באומר נכסי לפלוני סתם הא באומר נכסי נתונים אפילו ראוי לירשו נוטלן משום מתנה ויתבאר פי״ב איזה חילוק יש בין משום ירושה למשום מתנה ושם כתב המחבר כלשון הראשון וכ״כ הרא״ה ז״ל והוא דעת הגאונים ז״ל עכ״ל:
ומה שכתב בד״א שנוטלו משום ירושה בבת או אח או אחד משאר יורשין אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא כלומר בכותב לו כל נכסיו כדפרישית לעיל סי׳ רמ״ו ושם נתבארו כל חילוקי דין זה. ומהרי״ל כתב בתשובה וז״ל בלשון הצוואה כתוב יהא לבני וכו׳ ואין זה לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אלא כי ההיא דנכסי לפלוני או נכסיך למאן אלא לפלוני ומשמעות הני לישני מסקינן עליה בפרק י״נ אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו משום מתנה ואי משום דאמר יהא בהא לא משמע טפי לשון ירושה או מתנה והאשיר״י והטור כתבו אההיא דא״ל למאן יהא נכסיך אלמא דאין חילוק בין יהא לסתמא וכיון דחזינן דמפרשי ליה לשון ירושה דלא תיהוי לה הפסק ה״נ נלע״ד לפרשו כי היכי דלא ליהוי אפוטרופוס אלא ירושה אבל בטור ח״מ לא כתב כן אלא כתב אההיא דאמר נכסי למאן אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ה״מ שאינו בנו דאם הוא בנו הוי אפוטרופא ותימהתי עליו מנא ליה הא דאיהו גופיה לא הביא אלא פירוש רשב״ם חילוק דירושה ומתנה בההיא דלא עשאו אלא אפוטרופא ותמה אני עליו מאד מנא ליה וכן היא מסקנת הרא״ש והרא״ש כ׳ שם מפרשי׳ ליה לשון ירושה הילכך לא מצינא למיקם עלה דמילתא מאי דעתיה בהאי דלפי המשמעות דעובדא משמע כמו שפירשתי ומותבינן אשמעתא אם כן יפרש התם האי נפקותא בהא דאם ראוי לירשו דנ״מ דלא הוי אפוטרופוס ונ״ל דניחא ליה לפרושי אליבא דכ״ע אי נמי ניחא ליה לפרושי דאין שם אלא חד ברא ועוד דיורשיו סתמא קאמר ולא בן ובאחים ובשאר יורשים לא עשאו אפוטרופוס לענין הבנים אע״ג דמפרשי ליה לגבי בן בלשון ירושה נלע״ד דפלגינן דיבוריה ומפרשי׳ לה לגבי ברתא בלשון מתנה כיון דתרי לישני משמע מפרשים לכל חד כדי ליפות כחו כדחזי ליה כי היכי דאמרינן בנו ואשתו ואחר בנו או אשתו משום אפוטרופוס ואחר משום מתנה ה״נ הכא וכן פרשב״ם וז״ל ואם לאו דאינו ראוי לירשו פירוש בע״כ נכסים נתונים לפלוני קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמתנה איכוין עכ״ל ואההיא דאם ראוי לירשו פירש אם ראוי לירשו כגון בן בין הבנים נוטלו בתורת ירושה דכיון דראוי לירשו מסתמא להוריש לו נתכוין וכו׳ עד הילכך כל היכא דאיכא לאוקמי בירושה דתפסה מן התורה לא מקניא ליה בסתמא במתנה למיעקר נחלה דאורייתא עכ״ל הרי שכתב כל דבריו וראיתי שכתב הרא״ש ההיא דרב הונא נוכל לאוקמי בשאר יורשים אבל בן בין הבנים הוי אפוטרופא ונראה דאהך סמך בעל הטורים וכתב כן לע״ד נראה ששגג בזה כי הרא״ש לא כתב כן אלא לתרוצי ר״ח והרי״ף שחילקו בין אומר לכותב ופי׳ כן לרב הונא אבל לרשב״ם מיושב בבן בין הבנים כמו שפי׳ ואגב חורפיה לא עיין בה עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) שכ״מ שאמר נכסי כו׳ בגמרא פ׳ י״נ (דף קל״ג ע״א) אמרינן ההוא דהוה שכיב וא״ל נכסיה למאן דילמא לפלניא א״ל אלא למאן ואמר רב הונא עלה אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומסיק שם כי הא דשלח רב אחא בר עוירא לדברי ר״י ב״ב נכסי לך ואחריך לפלוני אם היה ראשון ראוי לירשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק עכ״ל הגמרא בקיצור ונראה דמה שנקטו בגמרא האי נ״מ היינו משום שרצו לאשכוחי נפקותא כשנותן כל נכסיו לאחד כמשמעות לשון המעשה דקאמר נכסי למאן כו׳ אבל אם נתן ב׳ מתנות ואמר לא׳ סתם כל נכסי לך חוץ משדה זו שיהיה לפלוני יש נפקותא אחרת לענין ב״ח דאם היה הראשון ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם יש ב״ח לנותן זה גובה ממנו ולא מהשני שקבלם בלשון מתנה וכמש״ר בסמוך (סעיף י״ח) בשם ר׳ יונה ואם אינו ראוי לירשו נוטלו משום מתנה ואם יש ב״ח גובה משניהם בשוה או לפי ערך ורבינו נמשך אחר לשון התלמוד ודוק:
אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס כו׳ כתב ב״י בשם תשובת מהרי״ל שכתב על הטור ששגג בהוראה זו כי משמע מגמרא דלשון זה דמשתמע לתרי אפי דרשינן לטובת המקבל ולכן אם ראוי לירשו אמרינן דיש בו משום ירושה א״כ ה״ה אפילו בבנו נמי אמרינן דכיון לירושה ולא לאפוטרופוס וכן כתב רשב״ם בהדיא דאפילו בבן בין הבנים נוטלו משום ירושה ואע״ג דהרא״ש כתב דבן בין הבנים אינו אלא אפוטרופוס לא כתב כן אלא לפי סברת הרי״ף ור״ח שהוקשה להן מההיא דאמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר אם ראוי לירשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ומש״ה תירצו וחילקו בין אומר לכותב ובין בן בין הבנים ליורש אחר בין היורשים (וכמ״ש לעיל סימן רמ״ו בדרישה) אבל הרמב״ם והרא״ש תירצו דשמואל מיירי בכתב לו בלשון מתנה אבל אם כתב לו בלשון ירושה קנה וכמ״ש רב הונא וכ״כ הטור עצמו (לעיל ריש סימן רמ״ו) ולפ״ז אין חילוק בין בן בין הבנים ליורש אחר ואגב חורפיה לא עיין עכ״ל בקיצור וב״י הביאו באורך בענין זה ועוד בעניינים אחרים (וע״ש שיש קצת מקום עיון בדבריו ובראיותיו דמגומגמין הן) ובישוב הקושיא כבר הארכתי בדרישה (לעיל סימן רמ״ו) והוכחתי שם שיש חילוק בין כתב לו בלשון מתנה מפורש ובין כתב לו סתם וכאן בכתב או אמר בסתם איירי דיש חילוק בינייהו ע״ש ואפילו לפי דעת מהרי״ל שלא רצה לחלק בהכי אכתי י״ל דרבינו חילק בין אח ובין בן ובת וס״ל דודאי כל היכא דלא מסתבר לומר שנתכוין לאפוטרופוס כגון אח או שאר יורשים דלאו מנהגא לשווינהו אפוטרופוס אלא או לירושה או למתנה נתכוין בהא אמר רב הונא שהאומר סתם לשון דמשתמע לתרי אפי הלכתא שאם ראוי לירשו נוטלו משום ירושה ואם לאו נוטלו משום מתנה דלעולם דיינינן להאי לטובת המקבל אבל היכא דאיכא למימר שנתכוין לאפוטרופוס כגון בבן בין הבנים או בבת בין הבנים או הבנות אע״פ שאמר סתם נכסי לך דיינינן ליה לאפטרופוס כי היכא דתיקום ירושה דאורייתא ולא תעבור ומ״ש בת או אח לצדדין כ״כ וכמ״ש כאן בפרישה אבל יותר נראה חילוק ראשון עיין שם ודוק ועמ״ש בד״מ בעמוד בישוב השגת מהרי״ל על דברי רבינו:
(יא) שכ״מ שאמר נכסי כו׳ פי׳ כל נכסי וכן הוא בגמרא שם במימרא דרב הונא וכן משמע מדסיים רבינו וכתב אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופוס והיינו דוקא בכולו כמ״ש רבינו לעיל (בס״ס רמ״ו סי״ב) ומש״ה לא כתב רבינו אלא האי נ״מ דירושה אין לה הפסק וכמ״ש בדרישה ע״ש:
שירושה אין לה הפסק כו׳ כבר נתבאר כל זה בריש סימן רמ״ח ע״ש:
בד״א כו׳ בבת או אח כו׳ לכאורה נראה דלצדדין כ״כ דלדעת הרי״ף מיירי אפילו בבת ולדעת הרא״ש באח דבאח דוקא אפשר לומר כן לדעת הרא״ש אבל לא בבת דהא ס״ל דבת כבן בין הבנים דמי וכמ״ש (בסימן רמ״ו ס״ה ועיין מ״ש שם בדרישה) ורבינו קיצר כאן וסמך אמ״ש שם אבל אחר הדקדוק יותר נראה דגם לדעת הרא״ש כ״כ דאפילו בבת נוטלת משום ירושה ודוקא בסימן רמ״ו דאיירי דכתב לי בלשון מתנה מפורש ס״ל דהוה אפוטרופוס בבת וה״ה באח וכמ״ש שם אבל הכא דמיירי בדלא אמר לשון מתנה אלא נכסי לפ׳ להרא״ש גם בבת זכתה משום ירושה וכמו שהוכחתי זה שם (בסימן רמ״ו) ע״ש בדרישה גם כאן בדרישה:
(יא) {יא} שכ״מ שאמר נכסי לפלוני או שא״ל נכסיך למי וכו׳. הא דנכסי לפלוני מימרא דרב הונא פרק י״נ (בבא בתרא קלג) והא דא״ל נכסיך למאן וכו׳ ג״ז שם עובדא דההוא דהוה קא שכיב א״ל נכסיה למאן וכו׳ וכבר נתבאר זה בריש סי׳ רמ״ח וכן מ״ש בד״א שנוטלו משום ירושה בבת וכו׳ כבר נתבאר בסי׳ רמ״ו אלא שסידר כאן פסקי דינים דשכ״מ בהדי הדדי ואיכא למידק דלעיל כתב אבל לדעת הרא״ש דבת בין בין הבנים בין בין הבנות לא קנתה דאינה אלא אפוטרופא ושכ״כ הרמ״ה אלמא דהכי ס״ל דלא כהאלפסי דדוקא בבן בין הבנים וכאן כתב בסתם כדעת האלפסי ונראה ליישב לשון רבינו כאן דלצדדין קאמר בבת או אח וכו׳ כלומר בבת לדעת האלפס דלא אמר עשאה אפוטרופא אלא דוקא בבן בין הבנים או אח להרא״ש והרמ״ה דבאח בין האחים מודו דלא עשאו אפוטרופא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהנתיבות המשפט ביאוריםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ז) בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁזּוֹכֶה בָּהֶם מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה, כְּשֶׁהָיָה הַיּוֹרֵשׁ הַזֶּה אַחַת מִבְּנוֹתָיו אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר יוֹרְשִׁים. אֲבָל אִם הָיָה אֶחָד מִבָּנָיו, לֹא עֲשָׂאוֹ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן רמ״ו.
באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבנתיבות המשפט חידושיםטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(יח) צ) ל׳ הרמב״ם שם דין ה׳ והטור סי״ב
(יב) אחת מבנותיו כו׳ – ע״ל סי׳ רמ״ו ס״ו שם כתב גם המחבר כן והוא דעת הרי״ף והרמב״ם וכ׳ שם מור״ם עליו די״א דבת בין הבנים או הבנות לא קנתה והוא דעת הטור שכ״כ שם בשם הרא״ש וגם הטור בעצמו שכ׳ שם דעת הרא״ש החולק עם הרי״ף סתם כאן וכתב כדעת הרי״ף ושם בסי׳ רמ״ו חלקתי וכתבתי דכאן מיירי הטור בדנתן לו סתם ולא הזכיר ל׳ ירושה ולא ל׳ מתנה ושגם הרא״ש מודה בזה דיש (דאין) חילוק בין בן לבת ע״ש וכאן בפרישה מ״ש עוד מזה:
(ה) (ס״ז בד״א שזוכה כו׳) בב״י בשם מהרי״ל תמה על רבינו במ״ש כאן דאם הוא בנו לא הוי אלא אפוטרופוס דהא כתב רבינו בסי׳ רמ״ו כרשב״ם דיש חילוק בין אומר ל׳ ירושה דזכה לגמרי ובין אומר ל׳ מתנה דהוי אפוטרופס וכאן אמר לישנא דמשתמע לתרי אפי דהיינו נכסי לבני או יהא לבני דאיכא לפרשו לשון ירושה וגם לשון מתנה יש לפרשו לשון ירושה וכמ״ש רשב״ם להדיא ונ״ל דרבינו הכריע כרשב״ם בהך מילתא לחוד שיש חילוק בין לשון מתנה בפי׳ ללשון ירושה בפי׳ אבל באומר סתם נכסי לפלוני או יהא לפלוני והיינו ההוא דרב הונא כיון דאיכא לפרשו בבנו לאפטרופס וודאי מפרשינן כן דאומד׳ דעת הוא שלא נתכוין לעקור נחלה משאר בניו לגמרי דסתם אדם חביבין לי׳ כל בניו ע״כ ניחא לן לפרש לשון אפטרופס אלא אם הוא בענין דאנו רואים דלא נתכוין לאפטרופס דהיינו בין יורשים אחרים אז יש כאן הקנאה אלא שיש כאן חילוק באיזה דרך תהיה אי מצד ירושה באין הפסק או מתנה בזה אזלינן בתר הראוי אם הוא ראוי ליורשו כו׳ כנלע״ד ברור דעת רבינו והוא מסתבר:
(ו) סעיף כ״ד בטור וע״ז אמר דכיון דדרך בני אדם לחזור בו בתוך השיעור דעסוקין באותו ענין ע״כ ימתינו מלעשות דין זה עד שעה שלפי סבר׳ לא יחזור בו ולא יעשו בענין שלא יוכל לתקן אח״כ:
(ז) (סי״ג) כגון חביות א׳ הב״י הביא דעת הרא״ש דאם הקנה לו בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו כו׳ תמי׳ לי מ״ש משור בשורי דאמרי׳ במנחות הביאו ב״י בסמוך דמראיהו מת כו׳ וזה דומה ממש לזה:
(ח) (ס״ח או לפלוני בעל חובי) אע״ג דש״ע לא כתב זה אלא בני אשתי מ״מ ה״ה בזה וחד טעמא הוא שכשם שצ״ל לפלונית אשתי משום סי׳ לאיזה פלונית ה״נ לפלוני ב״ח ואין כאן יתור לשון ואע״ג דכי כתב רבינו דעת י״א כ׳ וכן היכא דאמר לפלוני ב״ח ידו על העליונה ולא מיחזי כריבית כו׳ נראה דלרבות׳ קאמר כן דלא מיבעיא למ״ד דמתנה נתן לו דאין שייכות לזה המתנה דאין כאן ריבית אלא אפי׳ למ״ד דידו על העליונה דכיון דנתן לו הברירה בין החוב ובין המתנה ש״מ דהא שייכ׳ בהא ומיחזי כריבית קמל״ן דלא מיחזי כריבית עד שאמר בחובי וסמ״ע ס״ק י״ז לא כ׳ כן והנלע״ד כתבתי שדעת רמ״א נכונה בזה:
(ט) (סי׳ י״ב שני צוואות) תמהתי דמסקנת ת״ה שם סי׳ ש״ן דמטעם זה היה לומר כאן דתנאי הוא וחד צואה אלא דמטעם הראשון שם פסק כן דאומדן דעתו היא דדעתו קרובה אצל בת בנו וגמר ויהיב בלי תנאי ומה שיצוה שתקנה חגורה כדי להראות לה חיבה יתירה שהוא זוכר בשעת פטירתו מקישוטיה עכ״ל ולפ״ז ל״ד אמר ותקנה בהם אלא אפי׳ אמר שתקנה בהם וכן העתיק בב״י סכ״ד דברי ת״ה לקחת חגורה כו׳:
(י) (סעי׳ י״ג הואיל ולא סיים הנותן) ולא ירדתי לסוף דעת רמ״א בהעתקה זו דהא בכל התורה אנו קי״ל שלוחו של אדם כמותו והי׳ בבירור [כבירור] הנותן עצמו ובגוף הדין בב״י כתוב בלשון זה וציוה שהאפוטרופסים יברר ממיטב העסק אותה המנה ויתנו לו ויזכם בו מיד והאפטרופסי׳ ביררו ויחדו בקרן זוית ולא נתנו לו ונאבדו אותן השטרות כו׳ ובזה פסק שפיר דהאפטרופסים לא יקיימו דברי המת עד שיתנו לו והוא לא אמר להם שיניחו בקרן זוית ולפי הנלע״ד קיצר רמ״א כאן לכתוב בלשון זה וציוה להאפטרופסים לברור לו היפה ליתן לו:
(יא) סעיף י״ד זכה באותו בית) בד״ר מסיים שכוונתו היה ודאי ליתן לו כמו שהוא דנותן בעין יפה הוא נותן עכ״ל וכתב רשב״ם דמיירי שלא היה לו בית אחר של ק׳ והי׳ סבור שאין מחזיק יותר ולשם חשובות אמר כן דמתנה גדולה נתן לו עכ״ל משמע אם היה לו בית אחר היה אמרי׳ על אותו בית נתכוין והמע״ה וצריך לתת טעם עכשיו נמי אמאי לא אמר׳ דמתנה בטעות היתה וכי ס״ד במי שאמר לחבירו הרי לך במתנה כיס זה מלא זהובים ויש בו יו״ד זהובים ונמצא שטעה שיש בו ט״ו זהובים שיצטרך ליתן לו כל הט״ו זהו׳ ונ״ל דטעמא הכא משום דהנותן שנותן לו ביתו אין דרך לשייר בו קצת אלא ניתן לו כולו בעין יפה כמו בדרך וע״כ הוא מפליג בשיעורו לפי דעתי ובאמת אלו הי׳ יודע האמת הי׳ מפליג יותר משא״כ בכיס זהו׳ שזכרנו שאין שייך שם שיעור ודאי מתנה בטעות הוא ואין נותן לו רק יו״ד זהובים ולפ״ז נ״ל דלאו דוקא ק׳ ונמצא ק״כ כמ״ש הב״י אלא ה״ה יותר ובגמ׳ מעשה היה כך דאל״כ הי׳ להתלמוד׳ לומר דטפי לא כיון דדרך סיפור מעשה חשוב לה בגמ׳ ונ״ל עוד אפי׳ נמצא לו בית אחר פחות מק׳ א״צ לתת לו אלא אותו בית דהמע״ה דלא מהני עין יפה אלא לנכו׳ לו בההיא בית (דק״נ) דק״ך מה שיותר על הק׳ כיון דאמר ליתן לו בית סתם משא״כ ביש לו בית אחר אפי׳ פחות מק׳ נימא דלא נתכוין מעולם אלא על אותו בית וטעה והמע״ה ולא זו בלבד אלא אפי׳ אם אנו יודעים שהוא מכיר הבית השני בבירור שאינו מחזיק ק׳ מ״מ אמרי׳ דנתכוין עליו וכוונתו שהוא טוב כמו שהוא מחזיק ק׳ וזה מצינו אפי׳ במקח כמ״ש סי׳ רי״ח הי״ו רק דהתם בעינן שהלוקח ידע את השדה שאין בה כ״כ וכאן א״צ שיכיר המקבל כנלע״ד דדין זה ברור:
(יב) (סט״ו) אלא ק״כ [ק״ק] זהובים דמה שהזכיר כתובתה ר״ל שטר כתובתה שיהא נתכוין כמו שרגילין לכתוב ודין נדוניא כו׳ ולא קאי אנתינת הנדוניא:
(יג) (סט״ז אם אמר ק״כ או ק״ק זוז) בסמ״ע ס״ק נ״ח כתב שהחילוק שבין רישא לסיפא הוא דברישא לא אמר תנו דק״ל דאי לא אמר תנו הא אין כאן ולא כלום כמ״ש סי׳ זה ס״ב בהג״ה באומר כך וכך לפלוני וכמ״ש בשם מהרי״ק אלא ע״כ דגם ברישא אמר תנו אלא דקיצור לשון יש כאן ועיקר החילוק הוא בין אומר לנדונייתא בלמ״ד או בנדונייתא בב׳ כמ״ש בע״ש ומ״ש הסמ״ע שלא מצא החילוק זה נלע״ד שזהו תלמוד ערוך בס״פ נערה שנתפתחה לענין צואת ש״מ במזונות אשתו שהוא יחד לה קרקע למזונות ואמר למזונות ריבה לה מזונות ואם אמר במזונות קוצץ לה מזונות ופירש״י שם דאמר בחוב שיש לך עלי משמע שזו תהא פירעון לכך עכ״ל וע״ל לריטב״א דה״נ יש לחלק בלשון זה בנדונייתא משמע בחוב שיש להבת עלי יהי׳ זה פרעון והיינו בעת נשואיה ואפילו אם אמר כך על פלונית שאין חוב עליה לתת להנדוניא מ״מ משמע כן לשון זה בעת שהיא צריכה לנדוניא שכן משתמשת לישנא דבי״ת משא״כ אם אמר לנדונייתא דמשמע לצורך נדונייתא ומראה משום הוא לה על מה הוא נותן לה וכמו נותן דינר לעני ליקח בו חלוק שמביא ב״י ונלע״ד דאפילו דבסעיף שלפני זה אין חילוק בין לכתובתה ובין בכתובתה דאינה נוטלת אלא ב׳ מאות שאני התם דכל דאיכא לפרש שאמ׳ לשון יתר לכוונה שהתיבה עצמה מורה על זה יותר נכון לומר כן ממה שנאמר שכוונתו בשביל הלמ״ד המשמש׳ בתיבה מ״ה אמרינן שם דאמר לכתובתה שהנתינה תהיה ת׳ זוזי עם מה שיכתוב לה הבעל כמ״ש התוס׳ ס״פ נערה משא״כ באומרו לנדונייתא דאין שום משמעות בתיבה עצמה לאיזה צורך אמרו אנו מוכרחים לפרש׳ דכוונתו בשביל הלמ״ד או הבי״ת ואף על גב שהתוס׳ הקשו שם מ״ש לכתובתה ובכתובתה דאין חילוק ובלשון למזונות יש חילוק ותירצו שם תרוצים אחרים באופן שעדיין קשה למה נחלק בין לשון לנדונייתא לבנדויית׳ מ״מ הריטב״א בעל דין זה נראה דס״ל כמ״ש והוא נכון טפי מהתירוצים שתירצו תוס׳ שם ע״ש ואע״ג שכ׳ רבינו ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים והוקרו כו׳ שהוא ברשות היתומים רבינו ס״ל כפי׳ התוס׳ שזכרנו דאין חילוק בין לנדונייתא ובין לבנדונייתא כמו לכתובתה:
(יד) (סי״ז ירשו אחריהם תחתיהם) הקשה ב״י הא לא מהני לשון ירושה לאחרים ותירץ ל״ד ירש אלא יטול ע״ש שהאריך קצת בזה ותמהני על אשר נעלם מן הרב סוגיא שלימה בפ׳ י״נ דף קנ״ט דהתלמוד מקשה קושיא זו ומשני בראוי ליורשו ואליבא דהלכתא דקיי״ל דמהני תוך כ״ד לשון המתנה בב׳ שדות ושני בני אדם כמ״ש סימן רפ״א לא צריך תלמודא לזה אלא דלשון תנו של יורש שלו מהני ללשון ירושה של אחרים גם מ״ש הרב ב״י בכוונת רש״י שכתב מתו בלא בנים בדין לתרץ [בכדי לתרץ] הא ירושה אין לה הפסק גם זה א״א לאומרו דא״כ מאי פריך שם דף קכ״ט באומר נכסי לך ואחריך יירש פלוני דא״א לאוקמי לירשו דא״כ לא ירש שלישי ואסקי בתיובתא ואמאי לא מוקי לה במתו בלא בנים אלא ודאי דמ״מ ירושה אין לה הפסק גם בזה כיון דיש עכ״פ יורשים אלא כוונת רש״י היא דלא תקשה הא אין סברא שיהיה חש על אחרים יותר מבני בניו וכיון דלא אמר ואם מתו כו׳ אנו אומרים שלא חש לצמצם שיהיה הקרן קיים לבני בניו ואמאי חש לצמצם טפי באם משאיר לאחרים ע״כ פירש״י דאין אומרים שצמצם אלא באין לו בנים לבנו ממילא יותר להבן כל הנכסים שרואה שאין לו בנים ע״כ צמצם האב שלא יתנו לו אלא שקל כדי שיהיה נשאר קיים אבל רשב״ם פי׳ בב״ב דף קכ״ט שחש להשאיר לאחרים ולא לבני בניו וכך הם דברי הטור שסתם בזה וע״כ איו מקום למ״ש סמ״ע ס״ק ע״ב דבאין לו בנים יש לו הפסק ונמשך אחר דברי ב״י:
(טו) (סי״ט) ואפילו אמר מנכסי ל״ד למ״ש בס״ג אמר להם תנו לו ק׳ זהובים מיירי [מייני] דהתם יהיב ליה ק׳ זוזי ותליה בחמרא אמרינן דליפות כחו אמרי׳ משא״כ כאן באומר משלי קאמר:
(טז) (סכ״ט אלא בשכן חבירו) ב״י כתב דמשמע מזה דגם דיר׳ בעינן ולא סגי רגילות במשא ומתן לחוד וסמ״ע כתב אפי׳ אין דר אצלו קרי לו שכן ששוכן אצלו במשא ומתן ונראין לדברי ב״י דאל״כ הרי זה בכלל של לבו גס בו שמוזכר בתחלת הסעיף אלא ע״כ דכאן אין רגיל כ״כ הרבה אלא קצת ואז מועיל ג״כ בדירה אצלו שעושה ג״כ קירוב הדעת:
(יז) (ובאו שנים שוין) הסמ״ע ס״ק נ״א [ס״ז] פי׳ אלו הקדים א׳ אמרי׳ ודאי לו חייב תמהני דמה שייך הקדמה בחוב דבשלמא במתנה הי׳ לכל אחד לחוש שמא יבא האחד דבאמת חושב דלאחד משלו [כל א׳ דשלו] הוא משא״כ בחוב דלא חשדי לאינשא ברשיעי שיבא האדם מן השוק ויאמר שחייב לו זה השכ״מ ותו דלפ״ז היה לו לומר שנים בשוה א״כ נלע״ד דהדברים כמשמען ששוין בשמותם וכעין שכתוב בהר״ן כאן שמביא ב״י וז״ל וכן האומר יש לי ר׳ זוז ליוסף בן שמעון והיה ב׳ יב״ש אבל לענין הקדמה אצ״ל דיהא המוקדם קודם כיון שחוב הוא מה לו לב״ח האמיתי להקדים נפשו דטפי היה לנו לומר לילך בתר אומדנא כגון שזה היה אוהבו ומורגל עמו ואפ״ה כתב הר״ן דלא אזלינן כאן בהלואת בתר אומדנא כ״נ בזה ומ״ש הרמ״א דהא ליכא אומדנא פירושו דבהלואה לא מהני שום אומדנא:
(יח) (סל״א ואין לראשון רק המנה) ק״ל א״כ ל״ל לומר לב׳ מנה לפלוני הא כיון שנותן לא׳ מנה נסתלק הרי ממילא הכל לב׳ דהא אין לו רק ב׳ בנים וי״ל דהוצרך לזה דהיה מסופק אם יש לו מעות מזומנים דדין ב״ח ממזומנים והיה דואג שמא יקח האחד כל המזומנים שימצא ע״כ הודה שיש להאחר ג״כ חוב כדי שיהיה ג״כ חלק במזומנים:
(יט) (סל״ג ליפות כחו) מדכתב תחלה בכ״מ שירצה ואע״פ שכתב אח״כ הם בעליונות כו׳ לא למעט בא אלא לירש דאלו למעט לא היה אומר ל׳ הן אלא ה״ל בבתים שאני דר ומשתמש היום בבתים העליונים או בתחתונים אבל לשון הן הוא תוספות ביאור על עין יפה נמצא דעליונות דקאמר כל העליונו׳ ועליונות שבעליונו׳ עכ״ל משמע קצת מזה אם לא אמר תחלה בכל בית שירצה אלא הן בעליונות הן בתחתונות ג״כ בא ליפות כחו מדלא אמר בעליונות או בתחתונות וצ״ע בזה:
(כ) (ובא אחד) עמ״ש סי׳ מ״א ס״ג:
(ח) סי׳ רמ״ו כו׳ – ולפי מ״ש שם מור״ם בהג״ה דבל׳ ירושה לא הוי אפוטרופס א״כ ג״כ מפרשי׳ דבריו בלשון ירושה אפי׳ בן בין הבנים כ״כ מהרש״ל בתשו׳ ולא כהטור ע״ש.
(יב) רמ״ו – ולפי מ״ש שם הרמ״א בהג״ה דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס א״כ ג״כ מפרשים דבריו בלשון ירושה אפילו בן בין הבנים כ״כ מהרש״ל בתשובה ולא כהטור ע״ש. ש״ך:
(ו) בסי׳ רמ״ו ושם מבואר דבלשון ירושה לא הוי אפוטרופוס א״כ ג״כ בכאן אפילו בסתם מפרשין לשני שהוא בתורת ירושה ול״ה אפוטרופוס (ש״ך דלא כסמ״ע):
בד״א שנוטלו משום ירושה בבת או אח או אחד משאר יורשין אבל אם הוא בנו לא עשאו אלא אפוטרופא כדפרישית לעיל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עט״זש״ךבאר היטבנתיבות המשפט חידושיםטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(ח) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְנִי כָּרָאוּי לוֹ, אוֹ לְאִשְׁתִּי כָּרָאוּי לָהּ, אוֹ לְבַעַל חוֹבִי כָּרָאוּי לוֹ, נוֹטְלִים מָאתַיִם זוּז עוֹדֵף עַל חֵלֶק הַבְּכוֹרָה וְהַכְּתוּבָה וְהַחוֹב. וְאִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִבְנִי בִּבְכוֹרָתוֹ, אוֹ לְאִשְׁתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ, לֹא יִטְּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, וְיָדָן עַל הָעֶלְיוֹנָה, וְאִם מָאתַיִם זוּז יוֹתֵר, נוֹטְלִים מָאתַיִם זוּז; וְאִם הַבְּכוֹרָה וְהַכְּתֻבָּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם זוּז, נוֹטְלִים אוֹתָהּ. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם לְבַעַל חוֹבִי בְּחוֹבוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא חוֹבוֹ. {וְאִם אָמַר: ר׳ זוּז לִבְנִי פְלוֹנִי שֶׁהוּא פָשׁוּט בִּירֻשָּׁתוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא ר׳ זוּז (טוּר)} וְאִם לֹא אָמַר לֹא כָּרָאוּי לוֹ וְלֹא בִּבְכוֹרָתוֹ וְלֹא בִּכְתֻבָּתָהּ וְלֹא בְּחוֹבוֹ, בְּכֻלָּם יָדָם עַל הָעֶלְיוֹנָה. וַאֲפִלּוּ בְּבַעַל חוֹב, אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, רָצָה נוֹטְלָן רָצָה נוֹטֵל חוֹבוֹ. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים שֶׁאִם אָמַר סְתָם: לִבְנִי פְלוֹנִי, אוֹ לְאִשְׁתִּי, {אוֹ לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי (טוּר),} מַתָּנָה נָתַן לָהֶם יֶתֶר עַל הָרָאוּי לָהֶם; וְאִם אָמַר: לִבְנִי בְכוֹרִי, דִּינוֹ כְּאִלּוּ אָמַר: בִּבְכוֹרָתוֹ, מִדְהִזְכִּיר בְּכוֹרָה. {הַגָּה: וּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה נִרְאֶה עִקָר. וְכָל זֶה דְּלָא אָמַר דְּנוֹתֵן בְּמַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר בְּפֵרוּשׁ: אֲנִי נוֹתֵן בְּמַתָּנָה ר׳ זוּז לִפְלוֹנִי בַּעַל חוֹבִי, אוֹ לְאִשְׁתִּי, נוֹטְלִין מִלְבַד מַה שֶּׁחַיָּב לָהֶן (רִיבָ״שׁ סִימָן ת״פ). מִי שֶׁאָמַר בִּתּוֹ תִּטֹּל בִּנְכָסָיו כָּךְ וְכָךְ, וְלֹא הִזְכִּיר לְצֹרֶךְ נִשּׂוּאֶיהָ, נוֹטֶלֶת הַמַּתָּנָה מִלְבַד עִשּׂוּר נְכָסִים שֶׁלָּהּ (בֵּית יוֹסֵף סִימָן ר״ן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(יט) ק) ל׳ הטור סי״ב וכ״כ הרמב״ם בפ׳ י״א מה׳ זכייה דין ט״ז בברייתא שם דף קל״ח ע״א
(כ) ר) כ״כ הרמב״ם שם די״ט וכתב הרב המ׳ בשם הרשב״א וטעמא משום דה״ל כרבית מאוחר׳ אבל כשאמר לו כראוי לו שעשה עמו נחת רוח קאמר וכן כ׳ הטור סט״ז בשם י״א והב״י בשם סה״ת שער נ״ט
(כא) ש) טור סי״ד בשם הרשב״ם
(כב) ת) ל׳ הרב המ׳ שם בשם הרשב״א וכן כ׳ הב״י בשם מהרי״ק בשורש י״ב
(כג) א) טור בשם אביו הרא״ש ושכ״כ הרמ״ה
(יג) לפלוני בני כראוי לו – כן הוא ג״כ לשון הטור אבל בגמ׳ וברי״ף והרא״ש כתוב תנו מאתים זוז לבני בכורי כראוי לו ועפ״ר שם הוכחתי שגירסא זו עיקר ושצריך להגיה כן בטור:
(יד) נוטלים ק״ק זוז עודף כו׳ – דכיון דלא הוה צ״ל כראוי לו ואמרו דרשי׳ לישנא יתירא דלטפויי קא מכוון וכמ״ש הטור והמחבר בסי׳ רי״ד במוכר בית לחבירו דאין הבור והדות נמכרים מסתמא בכלל הבית ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ״ל ואמרו אמרי׳ דלטפויי בשיורא אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע״ש:
(טו) לבני בבכורתו כו׳ – פירוש ולא אמר כראוי לו:
(טז) אין לו אלא חובו – הטעם דמחזי כריבית אם נוטל יותר מחובו (מיהו אם חובו יותר מר׳ זוז ודאי נוטל כל חובו) ודוקא בזה דלא אמר כראוי לו אבל ברישא דאמר לבעל חובי כראוי לו לא מחזי כריבית דהא גילה דעתו דמשום דראוי לו מחמת ניחות׳ נפש דעבד ליה נתנו לו והטור מסיק בשם הרמ״ה דאפי׳ באומר לפלוני בחובו לא מחזי כריבית:
(יז) שהוא פשוט בירושתו כו׳ – אינו ר״ל שהשכ״מ אומר שהוא פשוט אלא ל׳ הספר הוא ור״ל שעל בנו שהוא פשוט אומר כן:
(יח) אין לו אלא ר׳ זוז – הטעם דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתו כמ״ש והי׳ ביום הנחילו את בניו ואמרי׳ דדעתו הי׳ שלא יטול אלא ר׳ זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הל׳ דבירושתו משא״כ בבנו בכור דכתיב ביה לא יבכר כו׳ דלמדינן מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לב״ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע חובו וכתובת אשתו ומ״ה אמרי׳ דדעתו הי׳ שיהי׳ ידם על העליונה:
(יט) בכול׳ ידם על העליונה – ובגמ׳ לרבותא כתב בכתובתה ובכורתו ללמדינו אפי׳ בכה״ג ידם על העליונה ולא אמרי׳ דדעתו היה לגרוע ואף דלאו כל כמיניה מ״מ ה״א כיון דדעתו היה לגרוע עכ״פ אין ידם על העליונה קמ״ל ועפ״ר שכתבתי שכן צ״ל לרשב״ם:
(כ) ואפי׳ בב״ח אם אמר כו׳ – הטעם דלא מיחזי כריבית כיון דלא אמר בחובו:
(כא) ויש חולקין ואומרי׳ שאם אמר סתם כו׳ – ס״ל דלא אמרי׳ בגמ׳ דצ״ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג״כ תנו לבני בכורי דכיון דהזכיר בכורי הוה משמע דדעתו הי׳ דבבכורתו נתנה לו או שיהי׳ ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר׳ זוז לבני או תנו ר׳ זוז לאשתי תו אצ״ל כראוי לו:
(כב) או לפני ב״ח – עפ״ר שם הוכחתי דלעד״נ דלא ס״ל להרא״ש בעל סברא זו בזה דהוה מתנה גם תטור לא כ׳ בשם הרא״ש כן אלא באמר תנו לבעל חוב ולא באמר פלוני ב״ח וכשאומר פ׳ ב״ח כתוב בהדי׳ בטור אחר זה בסי״ו דלא הוה מתנ׳ אלא ידו על העליונה ובד״מ כתוב דמה שכ׳ הטור שם דהוה ידו על העליונה הוא דלא כהרא״ש ואין הדברים הללו ברורים דא״כ לא הוה ליה לסתום ולכתוב שלא כדעת אביו הרא״ש ומה״נ נראה דלא כתבו המחבר וס״ל דדוקא באומר לפלו׳ בני או לפלוני אשתי אמרי׳ דע״ש החביבות אמר כן וכדי ליתן טעם לדבריו למה נותן להם במתנה מפני שהוא בני או אשתי משא״כ כשאומר לפלו׳ בעל חוב דבאומרו לפלוני לחוד סגי אלא ודאי אמרו כדי של״ת שבמתנה נתנו לו וק״ל:
(ט) ש״מ כו׳ – ועיין בתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ י״ב ובמהרא״ן ששון סי׳ קמ״ו ובתשו׳ ר״ש כהן השייכים לס״ב סי׳ כ״ג.
(י) אין לו אלא חובו – הטעם דמחזי כריבית אם נוטל יותר מחובו עכ״ל סמ״ע ואפי׳ תפס הבע״ח מוציאין מידו ע׳ בתשו׳ ר״מ אלשיך.
(יא) לבני פלוני – אפי׳ בפשוט וק״ל: (נרשם בטעות שלא במקומו כי דברי הש״ך שייכים על דברי המחבר ס״ס ח׳ שאם אמר סתם לבני פלו׳ או לאשתי).
(יב) או לפלוני – עיין בתשובת ר״מ אלשיך סימן י״ב האריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת עיין שם ועיין בתשובת מהרי״ט סימן קי״ב דף קמ״א ע״ב וג׳ ועיין בסמ״ע ס״ק כ״ב שכתב דלא ס״ל להרא״ש דהוי מתנה אלא באומר לב״ח ולא באומר פלוני ב״ח כו׳ ובתו׳ פ׳ אלמנה ניזונית כ׳ דפלו׳ עדיף טפי מלבע״ח לענין ריבית ע״ש.
(יג) עודף – דכיון דלא הוה צ״ל כראוי לו ואמר דרשינן לישנא יתירא דלטפויי קמכוין וכמ״ש הט״ו בסי׳ רי״ד במוכר בית לחבירו דאין הבור ודות נמכרין מסתמא ואם אמר חוץ מהבור דלא הוה צ״ל ואמרינן דלטפויי אתא לשייר לנפשו גם הדרך להבור ע״ש כ״כ הסמ״ע. ועיין בתשובת ר״מ אלשיך סי׳ י״ב ובמהר״א ששון סי׳ קמ״ו ובתשו׳ רש״ך השייכים לס״ב סי׳ כ״ג:
(יד) בבכורתו – פי׳ ולא אמר כראוי לו סמ״ע:
(טו) בחובו – ואפילו תפס הבע״ח מוציאין מידו. עיין בתשובת ר״מ אלשיך סי׳ י״ב. ש״ך:
(טז) פשוט – דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתן כמ״ש והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן דדעתו היה שלא יטול אלא ר׳ זוז בחלק ירושתו כי כן משמעות הלשון דבירושתו משא״כ בבכור דכתיב ביה לא יוכל לבכר וגו׳ ולמדו מיניה דאין ביד האב לגרוע חלק בכורתו וכן לבע״ח ולאשתו לאו כל כמיניה לגרוע אותן מש״ה אמרינן דדעתו היה שיהא ידם על העליונה. סמ״ע:
(יז) חובי – דלא מחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו. שם:
(יח) חולקין – ס״ל דלא אמרו בש״ס דצ״ל יתור לשון דכראוי לו אלא כשאמר ג״כ תנו לבני בכורי דכיון שהזכיר בכורי משמע דדעתו דבבכורתו נותן לו או שיהיה ידו על העליונה אבל כשלא אמר בכורי אלא סתם תנו ר׳ זוז לבני או לאשתי אז אין צ״ל כראוי לו. שם:
(יט) לפלוני – עיין בתשו׳ ר״מ אלשיך סי׳ י״ב שהאריך בדינים אלו קצת ותמצא נחת ע״ש ובתשו׳ מהרי״ט סי׳ קי״ב דף קמ״א ע״ב וע״ג ועי׳ בסמ״ע שכתב דלא ס״ל להרא״ש דהוי מתנה אלא באומר לבע״ח ולא באומר לפלוני בע״ח כו׳ ובתו׳ פ׳ אלמנה ניזונית כתבו דפלוני עדיף טפי מלבע״ח לענין רבית ע״ש. ש״ך:
(ח) א״ל אלא כו׳ – כ״ה גי׳ הרי״ף ורמב״ם וס׳ שלנו וגי׳ אחרת להרא״ש:
(ט) ואם אמר ר׳ כו׳ – ערשב״ם ר״ה רצה בכורתו כו׳ משא״כ בפשוט וע״ש ק״ל א״ב אבא חנן כו׳ וע״ש ברשב״ם במתני׳ בד״ה לא אמר כו׳:
(י) ואם לא כו׳ – רשב״ם ד״ה רצה מאתים וכמש״ש דדוקא באמר לישנא יתירא ע״ש:
(יא) ואפי׳ כו׳ – דכאן לא שייך שהוא כרבית כיון שלא הזכיר החוב. שם:
(יב) ויש חולקין כו׳ – כמ״ש בכתובות צו למה״ד כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה רצה כו׳ והרשב״א תי׳ דהמקשה שם ס״ל דבראוי לגרע הוא ולכך משני מילתא יתירא כו׳ ולס׳ הרא״ש דוקא משום שאמר בכורי ובחובי אז צריך לטפויי כו׳ ונר׳ שגי׳ הרא״ש בגמ׳ לפלוני בחובי כראוי לו:
(יג) וכ״ז כו׳ – במכ״ש שאמר בראוי כו׳:
(יד) מי שאמר כו׳ – כשיטתו ס׳ י״א דלעיל:
(ט) [הגה] שהוא פשוט בירושתו. נ״ב עיין ב״י לקמן סי׳ רפ״א מחודש א׳ בשם הרשב״א. ועיין שו״ת הר״א ששון סי׳ קמ״ו:
(י) [שו״ע] סתם לבני פלוני. נ״ב עיין תשב״ץ ח״ד חוט המשולש הטור השני סי׳ ז׳:
(ג) לבני בבכורתו עסמ״ע שכתב ולא אמר כראוי לו ע״ש ומשמע מדבריו דאם אמר כראוי לו אפי׳ אמר בבכורתו או בחובו דמ״מ הוי מתנה וכ״כ בפרישה ותמי׳ לי דבשלמא כשאמר סתם תנו לפ׳ בכור או לבע״ח דיש לספק אם הוא מתנה או בחובו לומדין הכוונה לישנא יתירה אבל כשאמר בפירוש בחובו או בבכורתו שפי׳ בהדיא שיקח זה בעד חלק הבכורה או בעד חוב והיאך נכחיש מכח הלישנא יתיר׳ דכראוי לו מה שאמר בפי׳ ומה שהביא בפרישה ראיה מדברי הנ״י פי״ג שכ׳ בתי׳ בתרא דכשאמר כראוי לו הוי כאילו לא אמר בחובו וכו׳ בנימוקי יוסף שלפנינו ליתא להאי גירסא כלל וכ״ה בגירסא שלפנינו דכשאמר כראוי לו לא הוי כאלו אמר בחובו וכו׳ וכוונתו דלא אמרינן בראוי לו בחובו כקושי׳ הש״ס וכן ממ״ש הרא״ש וכן לפ׳ בחובו כו׳ ג״כ לאו ראיה הוא דהא בלאו הכי ט״ס יש שם ברא״ש ויש להגי׳ ג״כ בהרא״ש וכן לפ׳ בע״ח ולא בחובו ואם הי׳ הנכון כדברי הסמ״ע ודאי דלא הי׳ מישתמיט התנא והפוסקים למינקט רבות׳ גדולה כזו דאפי׳ אמר בחובו כראוי לו דהוי מתנה נוספ׳:
(ד) אין לו אלא ר׳ זוז עיין ש״ך ס״ק י״א ונרשם בטעות וצ״ל רשום על היש חולקין ואומרים אם אמר סתם לבני פ׳ וע״ז צ״ל הרשימה של הש״ך ועיין סמ״ע ס״ק י״ח הטעם דלבניו הפשוטים הרשות בידו לגרוע מחלק ירושתו וכו׳ ולכאורה הוא תמוה מאור דהא זה הוי כאלו אמר לבנו הפשוט שלא יירש יותר מר׳ זהובים דאין בדבריו כלום לגרוע מחלק ירושתו ולא מהני רק כשמוריש לבניו האחרים בל׳ ירוש׳ וצ״ל דכאן מיירי ג״כ בהכי שחילק כל נכסיו ואמר שנותן לראובן ר׳ זהובים בירושתו והמותר ירשו היורשים (וכן מוכח בת׳ מהר״א ששון סי׳ קמ״ז) וקמ״ל דלא אמרי׳ דהר׳ זהובים הן מתנה יותר על חלק ירושתו והמות׳ יחלקו כל היורשים רק דתלינן שכוונתו דהר׳ זהובים הן בעד חלק ירושתו והמות׳ שייך לשאר היורשים משא״כ בבכור שא״י לגרוע חלק ירושתו ע״י מה שנתן בל׳ ירושה לאחרים:
(ה) או לפ׳ בע״ח עסמ״ע ס״ק כ״ב שהביא בשם הד״מ דמ״ש הטור דידו על העליונה הוא דלא כהרא״ש דהרא״ש ס״ל דכשאומר לפ׳ בע״ח דהוי מתנה והוא תמוה דהא הרא״ש גריס בש״ס לפ׳ בע״ח דלא כדעת התוספות בכתובות דגרסי לבע״ח וע״ז קאמר הש״ס דדוקא באמר כראוי לו ומשום לישנא יתירה משמע שבלא אמר כראוי אינו מתנה רק שידו על העליונה נראה לגרוס בהד״מ דהוא דלא כהתוספות וט״ס הרא״ש:
(ו) מלבד עישור נכסים לכאורה קשה דמ״ש מאומר סתם לאשתי דאינו רק ידה על העליונה ונראה הטעם דבת בעישור נכסי בע״ח דאחי ולא בע״ח דאבא וכיון שאביו אינו בע״ח שלה כלל בודאי מתנה נתן לה:
(ז) נוטל ר׳ זוז עודף דדורשין לישנא יתירא דכראוי לו דלטפויי קאתי:
(ח) לבני בבכורתו פי׳ ולא אמר כראוי לו (סמ״ע) וע״ב שהוא תמוה דודאי באמר בבכורתו אף שאמר כראוי לו הוא רק ידו על עליונה:
(ט) אין לו אלא חובו הטעם דמיחזי כריבית אבל אם אמר לב״ח כראוי לו גילה דעתו דמשום ניחא נפשא היא דעבד ליה ליכא ריבית:
(י) לבני פלוני שהוא פשוט פי׳ שאמר לבן פשוט תנו לו ר׳ זוז:
(יא) אין לו אלא ר׳ זוז הטעם מפני שיכול לגרע ירושה מן הפשוט תלינן שאמר כן לגרע וע״ב דוקא כשאמר שהשאר יחלקו היורשים אבל בלא״ה אינו יכול לגרע אפילו פשוט מחלקו:
(יב) שאם אמר סתם ס״ל דלא בעינן יתור לשון בכראוי לו רק כשהזכיר בכורי אבל אם אמר סתם א״צ לומר כראוי לו:
(יג) או לפ׳ בע״ח והסמ״ע חילק וס״ל דדוקא פ׳ אשתי או בפ׳ בני אמרינן שמשום חביבות אמר כן אבל אמר לפ׳ בע״ח דבאמרו לפ׳ לחוד סגי אמרינן דמשום הכי הזכיר בע״ח כדי של״ת דבמתנת נתן לו:
(ח) לבעל חובי כראוי לו כו׳ – ע׳ בתשובת חא״ז פמ״א ח״א סי׳ ל״ד שכתב דדוקא היכא דהזכיר תנו לבעל חובי אז דוקא אם אמר כראוי לו אבל היכא דלא הזכיר לבעל חובי אלא אמר סתם תנו לפלוני ק״ק זוז אף שהיה חייב לזה מ״מ נראה פשוט דלא בחובו אמר לו ונוטלן יותר על חובו וכן מצאתי סברא זו בהגהת מרדכי סוף ב״ב כו׳ ע״ש:
(ט) זוז עודף – עבה״ט מ״ש דרשינן לישנא יתירא כו׳ והוא מדברי הגמרא ב״ב קל״ח ע״ב וע׳ בב״י לעיל ס״ס ס״א שהביא תשובת הרשב״א דאין כח בידינו לדון בדמיונות ללמוד מזה במקום אחר אלא המקום שאמרו אמרו כו׳ ע״ש וע׳ בתשובת פנ״י סי׳ ק״א מ״ש בענין זה והובא קצת לעיל סי׳ מ״ב ס״י ס״ק י׳. וע׳ עוד בתשובת נו״ב סי׳ ג׳ והובא לעיל סי׳ י״ג ס״א ס״ק ב׳ ובתשובת נו״ב תניינא חלק אה״ע סי׳ ק׳ הובא בפ״ת לאה״ע סי׳ ס״ו סי״א סק״ו:
{יב} שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני (בכורי) כראוי לו או לאשתי כראוי לה או לבעל חובי כראוי לו נוטלין מאתים זוז עודף על חלק הבכורה והכתובה והחוב:
{יג} ואם אמר תנו מאתים זוז לבני בבכורתו ולאשתי בכתובתה ולבעל חובי בחובו ולא אמר כראוי להם לא יטלו שניהם אלא אחד מהן וידן על העליונה אם מאתים זוז יותר נוטלין מאתים זוז ואם הבכורה והכתובה והחוב יותר ממאתים זוז נוטלין אותם:
{יד} אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא מאתים זוז:
{טו} וכתב רשב״ם דה״ה נמי אם אמר לבני סתמא דידו על העליונה וא״א הרא״ש ז״ל כתב ודאי אם אמר לבני בכור נוטלו בבכורתו וידו על העליונה כיון שהזכיר בכורי אבל אם אמר לבני סתמא או לאשתי או לבעל חובי סתמא מתנה נתן להן חוץ מהבכורה והכתובה והחוב וכ״כ הרמ״ה:
{טז} וי״א לפלוני בחובו אין לו אלא חובו משום דמחזי כריבית אם הוא נוטל יותר אבל כשאומר כראוי לו לא מיחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו וכן היכא דאמר לפלוני בעל חובי ידו על העליונה ולא מיחזי כרבית כיון דלא אמר בחובו אבל כשאמר לפלוני בחובו מיחזי כרבית והרמ״ה כתב דלא מיחזי כרבית:
(יב) {יב} {יג} שכ״מ שאמר תנו ק״ק זוז לפלוני בני בראוי לו וכו׳ עד ואם הבכורה והכתובה והחוב יותר מק״ק זוז נוטלין אותם ברייתא בס״פ יש נוחלין (בבא בתרא קלח.):
[בדק הבית: כך היא גירסת הרא״ש אבל גי׳ הרי״ף (והרמב״ם) פי״א מזכייה גבי ב״ח אם אמר כראוי נוטלם ונוטל חובו ואם אמר בחובו אין לו אלא חובו והיא נוסחת ספרים דידן בגמרא ויתבאר הטעם בסמוך ועיין בהגה״מ בפרק הנזכר:]
ומתמה תלמודא משום דאמר בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודלמא בראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר״ע דדייק לישנא יתירא דתנן לא את הבור ולא את הדות וכו׳ ה״נ כיון דלא צריך וקאמר לטפויי קא אתי:
(יד) {יד} ומה שכתב אבל אם אמר תנו ק״ק זוז לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא ק״ק זוז:
(טו) {טו} ומה שכתב בשם רשב״ם דה״ה אם אמר לבני סתמא דידו על העליונה ושהרא״ש חלק עליו שם אהא דתניא דאם אמר בבכורתו דידו על העליונה וה״ה אם אמר תנו ק״ק זוז לפלו׳ בני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרכינן לקמן ודילמא בראוי לו בחובו קאמר ומשנינן ר״ע היא דדייק לישנא יתירא אם לא אמר כראוי לו הוה אמרינן דבחובו או בבכורתו קאמר דיטול ק״ק זוז והאי דנקט הכא בבכורתו אתא לאשמועינן דאע״ג דפריש בהדיא בבכורתו אפ״ה יטול כל בכורתו אם היא יותר מק״ק זוז דידו על העליונה וכתב עליו הרא״ש ולי נראה דודאי אם אמר תנו ר׳ זוז לבני בכורי נוטלו בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני אבל אם אמר לפלוני בני או לפלונית אשתי מתנה נתן להם יותר על הראוי להם עכ״ל וה״ה בפרק י״א מהלכות זכייה כתב שדעת הריטב״א כדעת רשב״ם ושכן עיקר ובסמוך אעתיק לשונו ב״ה ועיין בתשובת הרא״ש בתחלת כלל פ״ג וכתב הריב״ש בסימן ת״פ שהסכימו הרמב״ן והרשב״א דדוקא באומר תנו מנה לפלוני בעל חובי או לאשתי הוא דאמרי׳ רצה נוטלן רצה נוטל חובו אבל אם אמר בפירוש אני נותן במתנה לאשתי מנה או לפלוני בעל חובי נוטלן ונוטל חובו ועיין עוד שם:
כתב הרשב״א ח״ג סי׳ ר׳ שנשאל על ראובן שיש לו ב׳ בנים אחד גדול ואחד קטן וכתב שהוא נותן לגדול ק״ק זוז לאחר פטירתו מחמת ירושה ומת ובא הגדול ליטול הק״ק זוז ולחלוק עם אחיו בשאר נכסים והשיב מסתברא שאין לזה אלא או ק״ק זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנה לו יותר על חלקו למה כתב לו מחמת ירושה וה״ז כאותה שאמרו תנו לבני בכורי ק״ק זוז בבכורתו ונעמיד אפוטרופוס לקטן כההיא דיתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם עכ״ל:
(טז) {טז} ומה שכתב שי״א לפלוני בחובו אין לו אלא חובו דמיחזי כרבית וכו׳ כן כתב בספר התרומות שער נ״ט:
[בדק הבית: וכבר כתבתי בסמוך שזו היא גירסת הרי״ף והרמב״ם והכי נקטינן:]
וכתב עוד שם כתב בעל העיטור אם אמר לפלוני בעל חובי סתם ולא אמר בראוי לו ולא בחובו כיון דסתמא קאמר רצה המלוה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן דבדעתיה תליא מילתא אבל אינו נוטל את שניהם אלא שאם הוא פקח נוטל את שניהם והכי איתא בריש פרק אלמנה נזונת (כתובות צו:) דקאמר התם אמר אביי קשישא משל דר׳ יוסי למה״ד לשכ״מ שאמר תנו ק״ק זוז לפלו׳ בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן נטלן במתנה לא כך יפה כחו פי׳ שהרי יכול לטרוף לקוחות בחובו ולא יוכל לטרוף על המתנה אלמא דפשיטא היא דבסתמא רצה המלוה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ולא מסתברא כוותיה דהא כשאמר בראוי לו שנוטלן ונוטל את חובו אינו אלא משום דדייקינן לישנא יתירא אלמא בסתמא דסתמא אינו נוטל אלא בחובו ובעל התוספות מוקי ההוא דכתובות בדקאמר בראוי לו אלא שלא חשש להאריך ואף בכתובה קאמר הראב״ד אשר שאלת במחלק נכסיו לפני אשתו ואמרה לו ההיא איתתא מה תהא עליה ואמר ינתנו לך אלף זוז ולא אמר שום לישנא יתירא אם לא אמר בכתובתה אינה נוטלת אלא מה שצוה לה וזו אינה צריכה לפנים עכ״ל וזה שכתב בשם הראב״ד צ״ל דבשכתובתה פחות ממה שצוה לה או שוה לו מיירי דאילו היתה כתובתה יותר ממה שצוה לה לאו כל כמיני׳ להפסידה כלום מכתובתה וז״ל ה״ה בפי״א מהל׳ זכייה הרשב״א ז״ל כתב ב״ח כשאומר בחובו לא אמרינן ידו על העליונה וטעמא משום דהו״ל כרבית מאוחרת אבל כשאומר בראוי לו אמרי׳ בראוי לו שעשה עמו נחת רוח קאמר והיכא שלא אמר בראוי לו ולא בחובו בכולן ידו על העליונה ואפי׳ בב״ח אם אמר תנו ק״ק זוז לפלוני בעל חובי אין אומרים דמשום חובו קאמר ומיתחזי כרבית וכן נמי אין אומרים דנוטלן ונוטל את חובו אלא נוטל חובו מתוך המתנה ונוטל המותר משום מתנה עכ״ל וכן כתב ר״ש דכל היכא דלא אמר בראוי לו ולא אמר בבכורתו ידו על העליונה ועיקר עכ״ל וכן דעת מהרי״ק בשורש י״ב בדעת הרשב״א והעתיק לשונו בסגנון אחר עיין בנ״י והביא דברי מגיד משנה הריב״ש בסימן תפ״א:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) וידן על העליונה כו׳ ק״ק מ״ש מיחד לאלמנתו קרקע שתזון ממנו ואמר יהא מקום פלוני במזונותיך ושתקה דכתב רבינו בא״ע (סי׳ פ״ג) דאין לה אלא אותו מקום בלבד ודוחק לומר דשאני התם דיחד לה מקום וי״ל דשאני מזונות דאין להן קצבה דיכול להיות שדעתה של האשה להנשא לאיש אחר או לגבות כתובתה מהיורשים מיד אחר מיתת בעלה או בזמן קרוב אחריו דמאז והלאה אין לה מזונות וכמ״ש שם בא״ע (ר״ס צ״ג) וא״כ יהיה לה די והותר באותה קרקע ומש״ה אמרינן כששתקה דהו״ל שתיקה כהודאה משא״כ בב״ח דחובו ידוע בשטר או בעדים דמסתמא ודאי לא מחל מיניה כלום ואמרינן דמש״ה שתק דלא חשש לדבריו שוב מצאתי באשר״י של קלף שכתוב בהג״ה אדין זה של כאן דמיירי בדלא מחלה האשה כתובתה מא״ז עכ״ל וא״כ לא ק״מ:
(טו) וכתב רשב״ם וה״ה אם אמר לבני סתמא וא״א הרא״ש ז״ל כתב ודאי כו׳ עמ״ש בפרישה לשונם וטעמם וביאור דבריהן וישבתי למה תנא הברייתא כראוי לו לדברי הרא״ש בשלשתן ע״ש ולכאורה היה נראה לומר דרבינו ס״ל אליבא דהרא״ש דנקט הברייתא כראוי לו לרבותא דאף דאמר כראוי לו לא אמרינן כראוי לו בחובו קאמר וכסברת המקשן ובזה יהיה מתורץ כל שלשתן אבל ז״א דא״כ למה קאמר הגמרא ר׳ עקיבא היא דדריש לשון יתירה דלטפויי אתא הא אין שום טופיינא דגם בלא אמירתו הוה דינא הכי ודוחק לומר דה״ק ר״ע היא דדריש יתרון לשון לטופיינא לאפוקי לדרשו לגריעותא דא״כ לא הוה מייתי ראיה מהא דתנן דאמר חוץ מהבכור דהתם ליכא למדרש לגריעותא ועוד דבברייתא קתני גם ברישא באמר תנו לבני בכורי כראוי לו ושם ע״כ צריך למימר כראוי לו דאל״כ לא היה לו במתנה כיון דאמר בני בכורי וכמ״ש הרא״ש וא״כ לא יהיה לשון כראוי לו דתני הברייתא בשלשתן שוה דבבכור נקטו לדיוקא ובאינך תרתי נקטו לרבותא וק״ל שוב מצאתי בנ״י שכתב תחלה כפרשב״ם ואח״כ כתב ז״ל א״נ אפשר דבשלא אמר בחובו אע״פ שלא אמר כראוי לו פשיטא לן דלמתנה גמורה נתכוין וכן דעת הרא״ה ז״ל דאתא לאשמועי׳ (ר״ל וברישא דקתני כראוי לו) דכשאמר כראוי לו לא הוה כאילו לא אמר בחובו עכ״ל והיינו כמ״ש בפרישה בשם הרא״ש ע״ש. עוד כתב שם בנ״י ז״ל א״נ תירץ רבינו שמשון (אקושיא דהקשה לפני זה אמ״ש כאן דאם לא אמר כראוי לו דידו על העליונה ובכתובות פ׳ אלמנה נזונת אמרינן האומר תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ותירץ מתחילה דשאני הכא דאמר בחובו ונ״ל ואח״כ כתב דר״ש תירץ כו׳) דהכא ל״ג לפלוני ובכתובות גרסינן לפלוני הילכך לא אמר התם בעל חובו אלא לסימן בעלמא עכ״ל ור״ל דכשאומר תנו מאתים זוז לבעל חובי הידוע לחוד מדתלה הנתינה בבעל חובו אמרינן שכוונתו היה ליתנו בחובו דוקא ולא למתנה ומש״ה ידו על העליונה משא״כ כשאומר לפלוני בעל חובי דאמרינן דכוונתו היה ליתנו במתנה לפלוני מכח אהבתו אותו והא דאמר ג״כ בעל חובי לסימנא בעלמא הוא דקאמר לידע לאיזה ראובן שהוא מצוה ליתנו וכ״כ התוס׳ שם בפ׳ אלמנה נזונת ע״ש סוף דף צ״ו וכתבתי זה לאפוקי מדעת הא׳ לתרץ דל״ת דברי רבינו אהדדי במ״ש בשם הרא״ש מתחילה דאם אמר תנו לב״ח סתמא דנוטלו במתנה ואח״כ בסי״ו כתב ז״ל וכן היכא דאמר לפלוני בעל חובי דידו על העליונה דשאני כשאמר לפלוני ב״ח דב״ח הוא דייק דמשום חובו נותנו לו משא״כ כשלא אמר לפלוני אלא לב״ח לחוד ומש״ה כתבתי זה דר״ש הנ״ל תירץ היפך סברא זו וגם מלשון רבינו מדוקדק דז״א דכתב ז״ל אבל אם אמר לבני סתמא או לאשתי או לב״ח סתמא מתנה נתן להן ופשוט הוא דבבנו ובאשתו אע״ג דאמר בהדיא לפלוני בני או לפלוני אשתי נוטלין אותו במתנה דכ״כ הרא״ש שם בהדיא ה״נ באומר לפלוני ב״ח דהו״ל במתנה אלא מחוורתא דצ״ל ליישב אהדדי כמ״ש בפרישה עיין שם:
(יב) שכ״מ שאמר תנו ר׳ זוז לפ׳ בני כראוי כו׳ בפי״נ (דף קל״ח ע״א) ת״ר שכ״מ שאמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני בכור בראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו ואם אמר בכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו כו׳ (עיין שם שתני כן בברייתא גם באשה ובב״ח וכמו שכתב רבינו) ופריך בגמרא שם ע״ב ע״ז ז״ל ומשום דאמר כראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ודילמא כראוי לו בחובו קאמר אמר רב נחמן הא מני ר״ע היא דדייק לישנא יתירה דתנן ולא את הבור כו׳ (וכמש״ר לעיל סימן רי״ד סי״ד ע״ש) ומזה הוכיח רשב״ם דה״ה אם אמר תנו מאתיים זוז לפלוני בני סתמא (פי׳ ולא אמר בני בכורי וגם לא אמר בבכורתו וגם לא אמר כראוי לו) דידו על העליונה דהא מסקינן דדוקא מכח לישנא יתירא דכראוי לו אמרינן דיטלנו לבד מחובו ולבד מבכורתו הא לא״ה לא הוה מתנה וכתב דמש״ה נקט הברייתא בבכורתו דאתא לאשמועינן רבותא דאע״ג דפריש בהדיא בבכורתו אפ״ה יטול כל בכורתו אם היא יתר ממאתיים זוז דידו על העליונה עכ״ל ומוכח מלשונו דלאו אבנו סתמא לחוד כתב הרשב״ם כן אלא גם אחוב וכתובה דאם לא אמר בכתובתה ובחובו ולא כראוי להן ידן על העליונה דהא הוכחתו ממאי דקאמר בגמרא אחובו וגם נקט הרשב״ם בהדיא בלשונו ב״ח וכנ״ל וגם הרא״ש שחולק עליו חולק עליו בשלשתן כמבואר בלשונו שהביא שם לשון רשב״ם וכתב עליו ז״ל ולי נראה דודאי אי אמר תנו מאתיים זוז לבני בכורי נוטלן בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני אבל בחובו אם אמר לפלוני בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להן יתר על הראוי להן עכ״ל והנה הוא נראה לעינים שט״ס הוא בהרא״ש במ״ש וכן לפלוני אבל בחובו אם כו׳ הנ״ל ונראה להגיה להפך תיבות אבל בחובו וצ״ל בחובו אבל כו׳ וא״ש וא״ת א״כ ק׳ מאי וכן דקאמר הא ברישא לא אמר שיתנהו לו בבכורתו י״ל דבהאי וכן ר״ל דגם בב״ח אף דלא אמר תנו לפלוני בעל חובי בחובו אלא אמר תנו לפלוני בחובו לחוד מדהזכיר בחובו אמרינן דלא למתנה נתכוין אלא ליתנו בחובו וידו על העליונה וסיים וכתב אבל אם אמר לפלוני בני סתמא או לפלוני אשתו מתנה נתן לה כו׳ וה״ה אם אמר לפלוני בעל חובי סתמא אלא שקיצר וכמש״ר בשמו בשלשתן ונראה דהא דכתב הרא״ש הנ״ל ורבינו בשמו דאם אמר תנו ר׳ זוז לבני בכורי דנוטלן בבכורתו מדהזכיר בכורה היינו דוקא כשאמר לפלוני בני בכורי ולא הוצרך הרא״ש לכתוב פלוני כי סמך ארישא דנזכר בו פלוני בגמרא ובדברי רבינו (וכצ״ל באשר״י וכמו באשתו ובב״ח דכתב ברישא ע״ש) דאל״כ ק׳ מ״ש כשאומר לפלוני בעל חובי דאמרינן דלמתנה נתכוין ומ״ש לבני בכורי דאמרינן דנוטלן בבכורתו אלא מחוורתא דלא כ״כ הרא״ש ורבינו בשמו אלא בשגם אמר לפלוני בני בכורי דבכה״ג שפיר יש לדקדק דלא הוה צריך למימר בכורי אבל כשלא אמר ג״כ פלוני אמרינן בכורי לסימנא קאמר וכמו דאמרינן כשאמר לפלוני בעל חובי דבעל חובי לסימנא בעלמא קאמר. ועוד נראה לדקדק ולומר דלהרא״ש צ״ל דמש״ה קתני הברייתא הנ״ל כראוי לו בשלשתן ללמדנו דאף דאמר בבכורתו ובכתובתה ובחובו אפ״ה כיון דאמר ג״כ כראוי לו הו״ל כאילו לא אמר בבכורתו כו׳ וה״ק הברייתא אם אמר כראוי אז בכל ענין נוטלן בתורת מתנה אבל אם אמר בבכורתו כו׳ ולא אמר כראוי לו ידו על העליונה והשתא א״ש דרבינו השמיט ברישא תיבת בכור ולא כתב אלא תנו ר׳ זוז לבני פלוני כראוי לו דס״ל דהברייתא והרא״ש דנקטו תיבת בכור ללמדנו דאף דהזכיר ג״כ בכור אפ״ה כיון דאמר כראוי לא הו״ל מתנה ורמזו בבכור וה״ה באינך ורבינו סמך אמ״ש אחר זה דדוקא כשלא אמר כראוי לו לא הויא מתנה דמינה נלמד הא ברישא דאמר כראוי לו הויא מתנה בכל ענין וכמ״ש ועיין בנ״י בשמעתין פ׳ יש נוחלין דשם כתב בחד שינויא כמ״ש דכשאומר כראוי לו הויא בשלשתן מתנה דאמר בבכורתו ובכתובתה ובחובו וע״ש מ״ש עוד שם בשינויא בתרא ועד״ר ועמ״ש עוד מזה בסמוך בסי״ו ובזה כלל דברי רבינו מבוארין:
ומש״ר דנוטלין מאתיים עודף על חלק הבכורה כו׳ ה״ט דמלישנא יתירה דכראוי לו מיפין את כחו ואמרינן דה״ק כראוי לו שהוא ראוי לכך מפני שעשה לי נחת רוח בדברים אחרים ר״ן:
(יג) וידן על העליונה עבד״ר:
(יד) לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו האי שהוא פשוט לשון רבינו הוא ר״ל שהוא אומר תנו לפלוני בני בירושתו כו׳ ואותו בן הוא בן פשוט:
אין לו אלא ר׳ זוז דביום הנחילו את בניו כתיב התורה נתנה לו כח להנחילן כפי רצונו משא״כ בבכור דכתיב ביה לא יבכר (וע״ל סימן רע״ז):
(טו) וכתב רשב״ם דה״ה נמי אם אמר לבני סתמא דידו על העליונה כן הוא העיקר ובא״ע (סימן ק״ט) כתב איפכא בשמו ושם הגהתו בשם מור״ש וב״י ז״ל כמ״ש כאן ע״ש וטעמן דרשב״ם ורא״ש בפלוגתן בזה כבר נתבאר במ״ש:
(טז) משום דמיחזי כריבית כבר הוזכרה סברא זו בנ״י בשמעתין (דף רכ״ו) ומבואר שם דבעל סברא זו ל״ג בברייתא הנ״ל. גבי ב״ח דאם אמר בחובו דידו על העליונה וע׳ מ״ש שם עוד מזה וגם בספר התרומות (שער נ״ט) הזכיר סברא זו:
וכן היכא דאמר לפלוני ב״ח כו׳ דלסימנא בעלמא הוא דקאמר שידעו למי יתנו ר״ן וא״ת הא כתב רבינו לפני זה בשם הרא״ש דכשאומר תנו לבעל חובי סתמא דבמתנה נתנו לו י״ל דנקט כאן לשון הי״א דהתחיל (בבן) [בהן] וללמדנו דלית ביה משום רבית ויש בו נ״מ דלהרא״ש נוטלו במתנה ולית ביה משום רבית וק״ל ועד״ר גם בד״מ כתב עד״ז ע״ש:
(יב) {יב} שכ״מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בני בכורי כראוי לו וכו׳. ברייתא פרק י״נ (בבא בתרא קל״ח) ומפרש בגמרא הא מני ר״ע היא דדייק לישנא יתירא ה״נ האי לישנא יתירא כראוי לו לטפויי אתא ליפוי כח שנתן לו ר׳ זוז בכורתו וכתובתה וחובו:
(יג) {יג} ומ״ש ואם אמר תנו מאתים זו לבני בבכורתו וכו׳. ג״ז שם בברייתא ופי׳ רשב״ם דה״ה אם אמר תנו ר׳ זוז לבני סתמא ולא אמר בבכורתו דידו על העליונה כדפרי׳ לקמן וכו׳ והאי דנקט הכא בבכורתו אתא לאשמועינן דאע״ג דפריש בהדיא בבכורתו אפ״ה יטול כל בכורתו אם הוא יותר מר׳ זוז דידו על העליונה עכ״ל ועל הך דאם אמר בכתובה דידה על העליונה פי׳ רשב״ם וכגון שלא מחלה לו בכך עכ״ל כלומר ולאפוקי היכא דעשאה שותף בין הבנים דכתב לה קרקע כל שהוא ושתקה דמחלה לו כתובתה בכך ואין ידה על העליונה וכדאסיקנא ביש נוחלין (דף קל״ב):
(יד) {יד} ומ״ש אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא מאתים זוז. נראה דלמד כך מדאמר פ׳ יש נוחלין (בבא בתרא ק״ל) אבא חנן אמר משום ר״א לא יוכל לבכר מת״ל פירוש והלא כתיב בתריה הבכור בן השנואה יכיר לפי שנאמר ביום הנחילו את בניו שיכול ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת״ל לא יוכל לבכר וכו׳ השתא ניחא דבאומר תנו ר׳ זוז לפלוני בני בבכורתו דידו על העליונה ה״ט שהרי אינו יכול לגרוע מבכורתו כדנפקא לן מלא יוכל לבכר וכן פי׳ רשב״ם (דף קל״ח סוף ע״א) א״כ דעתו שתהא ידו על העליונה אבל פשוט דהתורה נתנה רשות להרבות או למעט מביום הנחילו את בניו איכא למימר שמא דעתו היה למעט שלא יטול אלא מאתים והמע״ה ולפיכך אינו נוטל אלא ר׳ זוז:
(טו) {טו} וכתב רשב״ם וכו׳. כבר הבאתי לשונו בסמוך וכתב ה׳ המגיד בפי״א מזכייה שכן עיקר:
ומ״ש בשם הרא״ש. אומר שם בפסקיו. וא״ת דמשמע מלשון רבינו שכתב ע״ש הרא״ש אבל אמר לבני סתמא וכו׳ מתנה נתן להם חוץ מן הבכורה וכו׳ דאלמא דדוקא בדאמר על הבכור תנו ר׳ זוז לפלוני בני סתמא מתנה נתן לו חוץ מן הבכורה אבל כשהוא אמר כך על בנו פשוט אין לו אלא ר׳ זוז למה יגרע בנו מאשתו ובעל חובו דבאומר לאשתי לבעל חובי סתמא אמרינן מתנה נתן ולפלוני בני סתמא לא אמרינן מתנה נתן לו כשהוא פשוט. ומיהו בלשון הרא״ש גופיה דכתב וז״ל ולי נראה דודאי אי אמר תנו ר׳ זוז לבני בכורי נוטלן בבכורתו מדהזכיר בכורה וכן לפלוני בחובו אבל אם אמר לפלוני בני סתמא או לפלונית אשתי מתנה נתן להם יותר על הראוי להם עכ״ל משמע ודאי דאפי׳ באמר על בנו פשוט תנו ר׳ זוז לפלוני בני סתמא מתנה נתן לו מלבד חלק פשיטותו וכך היא ודאי דעת רבינו והא דכתב אבל אם אמר לבני סתמא וכו׳ מתנה נתן להם חוץ מן הבכורה וכו׳ לאו דוקא בבכור אלא הוא הדין בפשוט אלא כיון דקאי בבכור נקט בכורה ולאו דוקא והא דכתב תחלה דבפשוט אין לו אלא ר׳ זוז אינו אלא באומר בפירוש תנו ר׳ זוז לפלוני בני בירושתו התם הוא דאין לו אלא ר׳ זוז אבל באמר סתם תנו לפלוני בני ר׳ זוז ודאי מתנה נתן לו בין שהוא בכור בין שהוא פשוט ויש לו ר׳ זוז מלבד חלק ירושתו והא דאם אמר ר׳ זוז לבני פלוני שהוא פשוט בירושתו אין לו אלא ר׳ זוז אינו ר״ל שהשכ״מ אומר שהוא פשוט אלא לשון הספר הוא ור״ל שעל בנו שהוא פשוט הוא אומר כן והיינו דאומר תנו ר׳ זוז לפלוני בני בירושתו והתם הוא דאמר דאין לו אלא ר׳ זוז דכיון דאמר בירושתו ליכא למימר דמתנה נתן לו וכיון דאיכא למימר נמי שמא דעתו הוה למעט לזה הילכך אין ידו על העליונה אלא אין לו אלא ר׳ זוז דהמע״ה:
(טז) {טז} ומ״ש וי״א לפלוני בחובו אין לו אלא חובו וכו׳. כ״כ ה׳ המגיד בפי״א מזכייה ע״ש הרשב״א ומביאו ב״י והכי משמע לי מלישנא דברייתא דתני סיפא אם אמר בבכורתו ידו על העליונה וכו׳ אם אמר בכתובתה ידה על העליונה וכו׳ ואם אמר בחובו נוטלן בחובו מדלא תני הכא ג״כ ואם אמר בחובו ידו על העליונה אלמא דלא אמרינן הכא ידו על העליונה משום דהו״ל כרבית מאוחרת אלא אינו נוטלן אלא בחובו ג״כ אינו אלא ר׳ זוז ואם חובו פחות מר׳ זוז אינו נוטל אלא שיעור חובו ואם חובו יותר מר׳ זוז צריך למלאות לו עד כדי חובו אבל אם אמר לב״ח כראוי לו אמרי׳ כראוי לו שעשה עמו נחת רוח ולא מיחזי כרבית כיון שלא אמר בחובו דאילו אמר בחובו אפי׳ אחר גם כן כראוי לו מיחזי כרבית וכן היכא דאמר לפלוני בעל חובי ולא אמר בחובו ולא אמר כראוי לו ידו על העליונה דאין אומרים דמשום חובו נוטל יותר ומיחזי כרבית כיון שלא אמר בחובו וכן נמי אין אומרים דנוטלן ונוטל את חובו כיון שלא אמר כראוי לו אלא נוטל את חובו מתוך המתנה ונוטל המותר משום מתנה:
ומ״ש והרמ״ה כתב דלא מיחזי כרבית. היא הסברא הראשונה שכתב רבינו תחלה בסתם דבאמר לבעל חובי בחובו ולא אמר כראוי לו ידו על העליונה שכ״כ הרא״ש להדיא וע״ש שהיה גורס בברייתא גבי לפלוני בעל חובי בחובו ידו על העליונה אבל האלפסי גורס כגירסתנו בחובו אין לו אלא חובו וכ״כ הרמב״ם בפי״א אין לו אלא חובו ורבינו תופס עיקר דעת הרא״ש ולפיכך כתב בסוף דבריו והרמ״ה כ׳ דלא מיחזי כרבית לפי שהוסיף על דברי הרא״ש ודחה הטעם דרבית אבל בספר בדק הבית כתב דנקטינן כגירסת הרי״ף והרמב״ם והיא סברת י״א שכתב רבי׳:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(ט) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְש׳ לִפְלוֹנִי וְת׳ לִפְלוֹנִי, אֵין אוֹמְרִים הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה. {וּכְגוֹן שֶׁלֹּא שָׁתַק בֵּינְתַיִם דְּהַיְנוּ נִמְלָךְ (פֵּרוּשׁ רַשְׁבָּ״ם).} לְפִיכָךְ, אִם לֹא הִנִּיחַ אֶלָּא תת״ק, חוֹלְקִים הַנִּמְצָא לְפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶם, וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב גּוֹבֶה מִכֻּלָּם, מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁכָּתַב לָהֶם. כֵּיצַד, הָיָה הַחוֹב ת״ן, בַּעַל הַר׳ נוֹתֵן מֵאָה, וּבַעַל הַש׳ ק״ן, וּבַעַל הת׳ נוֹתֵן מָאתַיִם. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ש׳ לִפְלוֹנִי וְאַחֲרָיו ת׳ לִפְלוֹנִי, כָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר, זָכָה. {הַגָּה: וְכֵן אִם נָתַן לְכֻלָּם בְּשָׁוֶה, כְּגוֹן שֶׁנָּתַן לְכָל אֶחָד ר׳ זוּז, כָּל הָרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קוֹדֵם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: אַחֲרָיו, דְּאִם לֹא כֵן הֲוָה לֵהּ לְמֵימַר שֶׁיִּתְּנוּ לָהֶן בְּיַחַד ת״ר זוּז (טוּר בְּשֵׁם ר״י והמ״מ פ״י בְּשֵׁם יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב והב״י בְּשֵׁם הָרא״ש). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (המ״מ שָׁם שֶׁכֵּן הִסְכִּימוּ הַמְפָרְשִׁים) (וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קי״א סָעִיף ח׳.} לְפִיכָךְ, אִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מֵהָאַחֲרוֹן; אֵין לוֹ, גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו; אֵין לוֹ, גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָנָיו. {וְהוּא הַדִּין בְּבָרִיא שֶׁזִּכָּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר, נַמֵּי דִינָא הָכִי (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כד) ב) ל׳ הרמב״ם בערק י׳ מה׳ זכיה די״ג בריי׳ שם בב״ב דף קל״ח ע״א
(כה) וכן הוא ברמב״ם שם ומשום סיפא נקט תת״ק
(כו) ג) וביאר שם אבל בכל גוונא כיון שלא אמר אחריו כולן שוין
(כז) ד) כ׳ ה׳ המגיד פי׳ שלא הספיק מה שנתן לו הש״מ לחוב
(כח) ה) וביאר שם אבל אם הקנה למקבלי המתנות בעצמו הרי ניכר למי הקנה תחלה ואותו זכה תחלה
(כג) דהיינו נמלך – בסי׳ ר״ן כתב הטור והמחבר בסי״א דין נמלך לענין דנקרא מתנה במקצ׳ וצריכה קנין ואם עמד אינו חוזר וכאן לא איירי מזה אלא מענין אם כל המתנות היו בעיני הנותן בשוה או יקחי ראשון ראשון חלקו בשלימות וקאמר דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא הי׳ דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומ״ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון הי׳ בידו כדי מתנתו והותר ור״ל אי שתק והפסיק וגם קנה מינה כדין הנ״ל בסי׳ ר״ן ולא חש לחזור ולכתוב כאן. ולא כע״ש שכ׳ כאן ז״ל דאי שתק הוה נמלך וחזר מן ראשון ולא קנה אלא אחרון עכ״ל וז״א דלא שייך חזרה כ״א כשנתן לכל א׳ כל אשר הי׳ לו או שאמר שיתנו לפלוני שרה פלוני במצוה מחמת מיתה ואח״כ אמר שיתנוהו לאחר וכמ״ש בסי׳ ר״ן בסעיף י״ב וי״ג ע״ש ומזה לא איירי כאן (מיהו מסתימות לשון מור״ם דכתב דהיינו נמלך משמע דסמך אמ״ש לעיל בסי׳ ר״ן סי״א וקמ״ל כאן דל״ת דהוי לראשון מתנה במקצת בלא קנין וא״כ לא זכה ביה הראשון) ודו״ק:
(כד) לפיכך אם לא הניח אלא תת״ק – יש מוחקין תיבת אלא וא״ש יותר וה״ק חשבון זה שצוה להשלש׳ ר׳ ש׳ ת׳ עולה תת״ק ואם לא הניח תת״ק חולקים הנמצאים כפי מה שהוא לט׳ חלקים ויטול בעל הר׳ ב׳ חלקים ובעל הש׳ ג׳ חלקים ובעל הת׳ ד׳ חלקים וכפי הצוואה וכ״כ הטור כאן וגם המחבר כתב כך בסי׳ קי״א ס״ח ע״ש. אבל ברמב״ם פ״י דזכיייה שהעתיק המחבר כאן דבריו כתוב בו ג״כ תיבת אלא ולפ״ז צ״ל דמשום סיפא דאם יצא עליהון ב״ח כ״כ ג״כ הרישא אע״ג דפשוט הוא ועד״ז כתבו ג״כ הטור בסי׳ ק״ד בסי״א דבר הפשוט משום סיפא ע״ש מיהו גם המחבר ס״ל כמ״ש הטור דאם לא נמצא תת״ק דחולקין לפי מה שכ׳ להם ובפרישה כתבתי דל״ד הא למ״ש הטור והמחבר לעיל סי׳ ק״ד דאם יש על ראובן ג׳ ב״ח לא׳ חייב ר׳ ולא׳ ש׳ ולאח׳ ת׳ וזמן שטרותיהן שוה או שבאין לגבות ממטלטלי׳ דאין להן דין קדימה דגובין כולן בשוה דשאני התם דנכסי הלוה משועבדים כולם לבעל הר׳ כמו שמשועבדין לבעל הת׳ משא״כ במתנה דכפי אהבתו לזה יותר מלזה נתן להן מ״ה גובה כל אחד לפי ערך המתנה גם כתבתי בפרישה דמ״ה כ׳ שנתן ר׳ ש׳ ת׳ ולא כ׳ איפכא ת׳ ש׳ ר׳ משום רבותא דסיפא דבאומר אחריו לפלוני דאחרון אחרון נפסד אפי׳ בנותן להאחרון יותר מלהראשון וכ״כ רשב״ם:
(כה) וה״ה בבריא שזיכה כו׳ – ז״ל הטור וה״ה בבריא שזיכה להן ע״י אחר הוה דינא הכי אבל אם הקנה למקבלי מתנות בעצמו הרי ניכר למי הקנה תחילה ואותו זכה תחילה עכ״ל. ומדכ׳ בעצמו ל׳ הקנה ובע״י אחר זיכה משמע דמיירי בעל ידי אחר אפי׳ בלא הקנאת דק״ס אלא שנתן המתנה לידו שיזכה להן והיינו דוקא כשנתן ביד האחר כיס מעות ביחד ואמר שיתן לפלוני ממנו ר׳ ולפלוני ש׳ ולפלוני ת׳ אבל אם נתן ביד הזוכה מתנתו דכל א׳ זה אחר זה ג״כ היה ניכר מי קנה תחלה וע״ל סי׳ קי״א ס״ז:
(יג) ש״מ כו׳ – ע׳ בתשו׳ ר״א ן׳ חיים סי׳ ל״א ובמבי״ט ח״ב סי׳ קס״ב.
(יד) תנו כו׳ – ע׳ בתשו׳ ן׳ לב ס״ב סי׳ ל״ו.
(כ) תנו – עיין בתשו׳ ראנ״ח סי׳ ל״א ובמבי״ט ח״ב סי׳ קס״ב ובתשו׳ ן׳ לב ס״ב סי׳ ל״ו:
(כא) נמלך – פי׳ דאם הפסיק אז אמרינן דבשעה שנתן להראשון לא היה דעתו ליתן להאחרים שאחריו ומש״ה זה הראשון נוטל חלקו בשלימות והאחרים יקחו הנשאר כיון שבשעה שנתן להראשון היה בידו כדי מתנתו והותר ור״ל אי שתק והפסיק וגם קנו מיניה כדין הנזכר בסי׳ ר״נ סי״א ולא חש לחזור ולכתוב כאן ולא כע״ש שכתב דאי שתק הוי נמלך וחזר מן הראשון ולא קנה אלא אחרון כו׳ ע״ש. סמ״ע:
(טו) וכגון כו׳ – כמש״ש קמ״ח ב׳:
(טז) כיצד כו׳ – עתוס׳ דגטין נ׳ ב׳ ד״ה גובה כו׳ ובב״ק לו א׳ רש״א כו׳ וע״ש בגמ׳ ועתוס׳ דכתובות צג א׳ ד״ה רבי כו׳:
(יז) וכן כו׳ – תוס׳ שם ד״ה תנו כו׳:
(יח) וי״ח בזה – דאדרבה ק׳ מסיפא דהל״ל כה״ג וכ״ש במפ׳ ואחריו ורישא דבר בהוה דבשוה דרך לכוללן והתוספתא דסי״א קשיא לס׳ תוס׳ דשם הל״ל כן:
(ליקוט) וי״ח כו׳ – רשב״ם דב״ב שם ד״ה גובה כו׳ והא דנקט כו׳ והרא״ש שם כ׳ כס׳ ראשונה וכ׳ והא דלא נקט בסיפא כה״ג משום דרבותא נקט כפי׳ רשב״ם כו׳ (ע״כ):
(יט) וה״ה כו׳ – דהא בגטין שם פשוט משם למתנת בריא ועתוס׳ שם ד״ה ש״מ א״כ כו׳:
(ד) אם יצא עליו שט״ח גובה מהאחרון – בפ׳ י״נ דף קל״ח ת״ר שכיב מרע שאמר תנו מאתי׳ זוז לפ׳ ושלש מאות זוז לפ׳ וארבע מאות לפ׳ אין אומרים כל הקוד׳ בשטר זכה לפיכך יצא עליו שט״ח גובה מכולם וכ׳ רשב״ם ז״ל אם יצא עליו שט״ח קודם שקיבלו המעות א״נ כגון דהוי מאתים זוז ושלש מאות זוז שדות ששוה כך וכך דמים הלכך אפילו אחר שגבה גובה בע״ח מהם דמקבלי מתנות שכ״מ כיורש שויה רבנן ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבע״ח עכ״ל. ואיכא למידק במ״ש הרשב״א אם יצא עליו שט״ח קודם שקיבלו המעות דהא כיון דמיירי במטלטלין א״כ כי לא קבלו מעות מאי הוי כיון דדברי שכ״מ ככתובין ומסורין ה״ל כמו מלוה ופקדון בידו לא משתעבדי לבע״ח דקי״ל כר׳ עקיבא דאמר בפ׳ הכותב דף פ״ד דינתן ליורשים משום שכולן צריכין שבועה והיורשין אין צריכין שבועה וה״נ במתנת שכ״מ דהוי כיורש דינתן ליורש ולא לבע״ח ואפשר דאתיא כר׳ טרפון דס״ל דבע״ח גובה ממלוה ופקדון שביד אחרים. ויותר נראה דאפי׳ לר״ע נמי כיון דטעמא דר״ע דאמר ינתן ליורשין שכולן צריכין שבועה אין זה עיקר הטעם וכמ״ש תוס׳ והרא״ש שם בשם הירו׳ הגע עצמך שפטרן משבועה זו תורה וזו אינו תורה ופי׳ תוס׳ והרא״ש דלאו בשבועה תליא מלתא אלא בדין גוביינא שכולם מחוסרין גוביינא וראויין לשבועה כל היכא שלא פטרן והיורשין אין מחוסרין גוביינא דכל היכ׳ דאיתי׳ לממונא ברשותי׳ קאי וע״ש ובמתנת שכ״מ אע״ג דכתובין ומסורין אפ״ה מיקרי מחוסר גוביינא וכמ״ש בתה״ד סי׳ ש״ן במי שצוה ליתן לבת בנו עשרים זהובים ומתה ובעל האשה תובע בעשרים ליטרא וכת׳ שם דלא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה״ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית בעל משום דחשיב ראוי עכ״ל וכיון דמתנת שכ״מ כל שלא הגיע ליד המקבל חשיב מחוסר גוביינא וראוי א״כ המקבל לא עדיף זכותי׳ מן המלוה דאי משום דבע״ח מחוסר גוביינא הא מתנת שכ״מ נמי מחוסר גוביינא. ודוקא היורש הוא דחשיב מוחזק נגד בע״ח אפי׳ במלוה שביד אחרים כיון דהבע״ח מחוסר גוביינא מן היורש אבל מקבל מתנת שכ״מ דהוא כיורש הוא עצמו מחוסר גוביינ׳ ומודה ר׳ עקיבא כגון זה לר׳ טרפון דינתן לבע״ח ואכתי צ״ע ועמ״ש בס״ק.
(ה) אין לו גובה משלפניו – כת׳ הר״ן ר״פ הנזקין ז״ל וא״ת והיכי קרי למתנת שכ״מ משעבדי דאי הכי מלוה ע״פ גו זימני׳ ומזון האשה והבנות לא יגבה מהן וליתי׳ מדאמרי׳ פ׳ י״נ השתא ירושה דאורייתא אלמנה נזונת מנכסיו מתנת שכ״מ לא כ״ש וי״ל דהכ׳ במתנת שכ״מ במקנת ובקנין דמתנת ברי׳ הוא אבל במתנת ש״מ בכולה קמא בינונית ובתר׳ זיבורית ובינונית דקמ׳ גבי וכן דעת הרי״ף והרמב״ן ז״ל וע״ש וכ״כ בעה״ת הובא בב״י סי׳ קי״א ע״ש ולפ״ז קשה בדברי הטור שכתב דין שכ״מ ואח״כ כת׳ וה״ה נמי בברי׳ שזיכ׳ להם ע״י אחר דינא הכי ע״ש וכן כת׳ הרמ״א וה״ה בבריא כו׳ ומשמע דרישא לא מיירי במתנת ברי׳ א״כ הדרא קושיות הר״ן לדוכתי׳ וכן מסתימת לשון הש״ע משמע דאיירי במתנת שכ״מ ממש. ולכן נראה דס״ל לטור וש״ע דאפי׳ במתנת שכ״מ בכולה נמי קמא בינונית ובתרא זיבורית גובה מהאחרון דלא כדעת הרמב״ן והר״ן אלא כדעת הרשב״א שכ׳ וז״ל דכי אמרי׳ בפ׳ הנזקין דמשועבדין דמתנה אפי׳ דשכ״מ כמשועבדים דלקוחות לא אמרי אלא במקום דליכא פסיד׳ למלוה אלא בין בינונית לזיבורית דמ״מ גובה הוא חובו אבל במקום שיפסיד בע״ח חובו לגמרי ודאי טריף ממתנת שכ״מ במקום פסיד׳ גמורה כמזון האשה והבנות ומלוה ע״פ דכירושה שוי׳ רבנן למתנת שכ״מ וה״ה לכתובת בנין דכרין עכ״ל ע״ש בדברי הרב המגיד שכתבו בשם הרשב״א ובעיקר הקושיא שנתקשו בו הרמב״ן והרשב״ם והר״ן עמ״ש ישוב נכון בסק״א והוא דאפי׳ בירושה אלו משכחת כה״ג יורש קמא ויורש בתרא וקמא בינונית ובתר׳ זיבורית דגובה מאחרון וראיה מדברי טור וש״ע ס״ס ער״ה במחזיק בנכסי הגר דגובה מאחרון ע״ש אע״ג דמחזיק בנכסי הגר אין לו אלא דין יורש וע״ש.
(יא) [שו״ע] ואם יצא עליו שט״ח גובה. נ״ב ואם בתוך המתנות הי׳ מתנה להקדש י״ל דהקדש גמר ומקדיש מיד והוי מתנת בריא ואינך הוי מתנת שכ״מ וחל לאחר מיתה. ואינו גובה מהקדש ותליא בהאיבעי׳ הקדיש כל נכסיו מהו עיין סי׳ ר״נ ס״ג ועיין תשב״ץ ח״ד הטור השני סי׳ ז׳ ודו״ק:
(יב) [שו״ע] ואחריו ת׳ לפלוני. נ״ב ואם מונה והולך פרטי׳ בצוואה ומסמן בסדר אלפא ביתא י״ל דהוי כמו מאחריו. עבודת הגרשוני סי׳ מ״ד:
(ז) וי״ח כזה וע״ל סי׳ קי״א ולעיל בסי׳ רמ״ו סעיף י׳ מוכח דהעיקר כדיעה הראשונה מדלא הניח הרב שם ולא הביא כלל הי״ח:
(יד) דהיינו נמלך דאם הפסיק אמרינן דכשנתן להראשון לא היה בדעתו כלל על השני מש״ה הא׳ נוטל חלקו בשלימות והאחרון אחרון נפסד ומיירי במצוה מחמת מיתה דאל״כ אם הפסיק צריך קנין וכדין מתנה במקצת:
(טו) בבריא שזיכה כגון שנתן כיס מעות לאחד ביחד וזיכה להם ע״י אבל כשהקנה להם בק״ס למי שהקנה ראשון קנה ראשון:
(י) אבל אם אמר כו׳ – ע׳ בתשובת עבוה״ג סי׳ מ״ד בענין צוואת בריא שהיה כתוב בה כמה פרטים על סדר א׳ ב׳ ג׳ כו׳ ובפרט הט״ז נאמר בזה״ל ששית לאחותי לאה מחוייב אני בחוב גמור לשלם לה כו׳ שעה אחת קודם מותו כו׳ או יורשי הנ״ל יתנו לאחותי הנ״ל חלק שביעית מכל עזבונו כו׳ אזי באותו חלק הנ״ל השטר פרוע כו׳ והנה אחר מותו יצאו עליו כמה שט״ח מכמה אלפים שהתחייב לשלם שעה אחת קודם מותו גם כתובת אשתו גם היה חייב להקהל כו׳ וכתב דהא ודאי שאחות הנעדר מחייבת לשלם ג״ב לפי חלקה כי תלמוד ערוך בידינו ב״ב קל״ח ש״מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני כו׳ יצא עליו שט״ח כו׳ ולכאור׳ נראה בנ״ד שהיא הפסידה הכל שנ״ד דומה לסיפא שאמר ואחריו באשר שהמצוה מנה פורטים בסדר א׳ ב׳ לא לחנם אמר אצל כל פרט כמה הוא למנין הפרטי׳ אלא להורות בא על קדימתן ואיחרתן והוה כאילו אמר ואחריו בהיות שזכות של הזוכים בכל העזבון אמר המצוה בפרט הד׳ וזכות אחותו בפרט הששי ממילא י״ל שהאחות הפסידה שהיא אחרונ׳ כ״נ לע״ד אבל לא מפני שאנו מדמין נעביד עובדא אבל עכ״פ בהא לית ספיקא שצריכא לשלם לפי חלקה ואע״ג שיש מקום לומר כיון שהזוכי׳ בעזבון קרא אותם המצוה יורשי׳ יש גלוי דעת שכוונתו שיהיה להם כדין יורשים הזוכי׳ בירושה (ובסוף התשובה שם כתב דבאמת ע״פ הדין הם יורשי׳ גמורים מצד שבאים מכח אבא דאבא ע״ש) וא״כ הרי כתב הטור בסי׳ רנ״ג בשם תשו׳ הרא״ש (ע׳ בסעיף שאח״ז ובנה״מ שם) יעקב שצוה מחמת מיתה שיתנו מנכסיו לבתו שני שלישים והשליש ישאר למי שראוי ליורשו ויש לו בו ויצא עליו ש״ח ואמר הבן שתפרע הבת ב׳ שלישים ממה שקיבלה תשובה אין שומעין לו כיון שהבן יורש הוא צריך לפרוע הכל כו׳ הרי שפסק הרא״ש שהיורש הוא מחוייב לשלם חוב אביו א״כ בנ״ד אם אנו נותנים להזוכים בעזבון דין יורשים מחוייבים הם לפרוע חובות של הנעדר אך באמת ז״א דכבר כתב בתשובת מהר״ם פדואה סי׳ נ״א דטעמא של הרא״ש בזה מכח אומדנא דנראה מדעתו דמתנת הבת עיקר לו והנשאר לבד יהי׳ ליורש כו׳ א״כ בנ״ד איכא אומדנא להיפך דנראה מדעתו דמתנתם של הזוכים הנ״ל היא עיקר ועכ״פ לא היה כוונתו שהם לבד ישלמו חובותיו כו׳ ולכן פשוט שגם האחות הנ״ל מחוייבת לשלם לפי חלקה לפחות מכח אומדנא כו׳. וע״ש עוד בענין שטען האחות שאינה צריכה לשלם כלל מחמת שבצוואה זו נאמר בזה״ל או יורשי הנ״ל יתנו לאחותי חלק השביעית מכל עזבוני כו׳ באופן קודם שנתמעט שום דבר מכל עזבוני שהנחתי אחרי בשעת מיתתי יהיה המיעוט מחמת איזה דבר שיהיה מה שיגיע לאותו הפעם חלק השביעית יתנו לאחותי הנ״ל כו׳ וא״כ לישנא יתירא לטפויי אתי לרבות ג״כ מה שיתמעט ע״י מה שהוא חייב בחוב גמור והיורשים טענו שבא לרבות צרכי קבורה ומה שצוה לתת לעניים זה לא ינוכה לה אבל החובות ינוכה לה שזה אינו בכלל העזבון כי מה שחייב קודם מותו לא יפול עליו לשון עזבון כו׳ גם רוצים לנכות לה מה שהוציאו הוצאות להציל העזבון מיד העירנים שהיה כלל העזבון בסכנה ע״י אכלי קורצי כו׳ והשיב שהדין עם היורשים ואין בידינו לפטרה מן החובות מחמת לשון זה באופן קודם שנתמעט שום דבר מכל עזבונו כו׳ כי אין בכלל לשון מיעוט העזבון מה שיגבו לב״ח כי אותו הסך כבר חסר הוא בחייו אע״פ שעדיין לא נגבה וראיה מדברי (הר״ן) הנ״י [ר״פ] מי שמת גבי אבעיא דר׳ ירמיה בע״ח מהו שימעט כו׳ שכ׳ ודוקא מלוה בע״פ הוא דמספקא לן אבל במלוה בשטר פשיטא לן דממעט דמלוה בשטר כמאן דגבי דמי כו׳ (ע׳ באה״ע סי׳ קי״ב סט״ו בח״מ וב״ש שפסקו דלא כהנ״י בזה) וא״כ בנ״ד ע״כ שלא נתכוון המצוה על מיעוט זה אלא מה שיתמעט ע״י שיתיאשו חובות או יוזלו הסחורות וכיוצא בזה אבל פרעון החובות בשטר לא מיקרי מיעוט העזבון שהניח אחריו וממילא קם דינא שאחות הנעדר מחוייבת לשלם חלקה לחובות שבשטר. ויותר מזה נלע״ד לפי שביארנו שלהזוכים הנ״ל יש להם דין יורשים גמורי׳ א״כ מחוייבת ג״כ לשלם חלקה אפי׳ בחובות בעל פה דאף שלענין מזון הבנות פסקו הפוסקי׳ שלא חשבינן כאילו נתמעטו הנכסים בחייו מחמת חוב בע״פ היינו כיון דהוא אבעיא דלא איפשטא אמרינן הנכסים בחזקת הבנים קיימי שהם היורשי׳ ממילא שמעינן אי הוה איפכא שהיה זכות להבנים שיחשבו כאילו כבר נתמעטו בחייו ע״י חוב בע״פ היינו אומרי׳ כן לזכות היורשי׳ א״כ בנ״ד נמי יש לנו לומר לטובתם כאילו נתמעטו בחייו ולכן מחוייבת האחות לשלם לפי חלקה גם לחובות בעל פה שהיה חייב אחיה המלוה בחייו כי כל הספיקות שיולדו בינה לבין היתומי׳ הם נקראי׳ מוחזקים גם לענין שארי דברים שנתמעט העזבון על ידם נלע״ד אם הם דברים דלא שכיחי גם להם צריכה האחות ליתן לפי חלקם כי יש לאמוד דעת המצוה שלא היה דעתו על זה כו׳ וע״י כן נגרע כח האחות גם עבור שלקחו העירנים כי גם זה לא שכיח שיהיה בישראל אכלי קורצי כו׳ עכ״ד ע״ש:
{יז} שכיב מרע שאמר תנו ר׳ זוז לפלוני וש׳ לפלוני ות׳ לפלוני אין אומרין כל הקודם בשטר זכה אם אין הממון מספיק לכולם אלא כולן שוין לגבות כל אחד לפי חלקו כיצד חולקים הממון לט׳ חלקים ויקח בעל הר׳ שני חלקים ובעל הש׳ ג׳ חלקים ובעל הת׳ ד׳ חלקים לפיכך אם יצא עליהם שטר חוב גובה מכל אחד לפי חלקו כיצד היה החוב ת״נ בעל הר׳ נותן ק׳ ובעל ש׳ נותן ק״נ ובעל הת׳ ר׳ ואם גבה הכל מהאחד חוזר ומשתלם מהאחרים ומיירי שנתן להם קרקע או שגבה קרקע במעות שחלק להם שאילו גבו מטלטלין לא משתעבדי לבעל חוב:
{כ} ואם אמר תנו ר׳ זוז לפלוני ואחריו ש׳ לפלוני ואחריו ת׳ לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך יצא עליהם שטר חוב גובה מן האחרון ואחרון אחרון קודם:
{כא} ופירש ר״י וכן הדין אם נתן לכולם בשוה ופרט אותם זה אחר זה כגון שאמר תנו ר׳ לפלוני ור׳ לפלוני ור׳ לפלוני הראשון קודם אף על פי שלא אמר אחריו כיון שהיה יכול לומר תנו לכולם ת״ר זוז או לכל אחד ואחד מאלו ר׳ זוז ודאי דעתו להקדים אותו שהזכיר קודם:
{כב} והוא הדין נמי בבריא שזיכה להם ע״י אחר הוי דינא הכי אבל אם הקנה למקבלי המתנות מעצמם הרי ניכר למי הקנה תחלה ואותו זכה תחלה:
(יז) {יז} שכ״מ שאמר תנו ק״ק זוז לפלו׳ וש׳ לפלוני ות׳ לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה וכו׳ לפיכך אם יצא עליהם ש״ח גובה מכל אחד לפי חלקו וכו׳ ברייתא בס״פ י״נ (בבא בתרא קלח.) ת״ר שכ״מ שאמר תנו ק״ק זוז לפלו׳ וש׳ לפלוני ות׳ לפלו׳ אין אומרים כל הקודם בשטר זוכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מכולם אבל אם אמר תנו ק״ק לפלו׳ ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זוכה לפיכך יצא עליו שטר חוב גובה מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו. ופרשב״ם תנו רבנן שכיב מרע וכו׳. להכי נקט שכיב מרע דבדידיה איכא לאיפלוגי בין היכא דאמר אחריו לפלוני להיכא דלא אמר משום דראוי לחלק כל נכסיו בדיבור פיו לזה כך ולזה כך אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה תחילה או בסוף: שאמר תנו ק״ק זוז וכו׳. וכגון דלא שייר אחריהם כלום דאי שייר מידי שלא חילק להם אף על גב דמית לא קנו אלא א״כ הקנה להם בקנין סודר כדפסקינן במי שמת (קנא:) מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע״ג דמית אם יצא עליו שט״ח קודם שקבלו המעות אי נמי כגון דהני ק״ק זוז והני ש׳ זוז שדות ששוות כך וכך דמים הילכך אפי׳ לאחר שגבו ב״ח גובה מהם דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שוויוהו רבנן ומקרקעי דיתמי משתעבדי לב״ח: גובה מכולן. שהרי לכולן נתכוין ליתן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד וכגון שלא שתק בנתיים דהיינו נמלך הילכך גובה מכולן מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה כגון אם בא ב״ח לטרוף ט׳ דינרים גובה מן הק״ק ב׳ דינר ומש׳ ג׳ דינר ומן הת׳ ד׳ דינר והא דנקט האי סידרא רבותא נקט ומשום סיפא דהיכא דאמר אחריו ואחריו אחרון אחרון נפסד ואע״פ שאוהבו השכיב מרע יותר ליתן לו מתנה מרובה: אין לו. כדי החוב: גובה. המותר משלפניו עכ״ל.
וכתב הרא״ש אין אומרים כל הקודם בשטר זכה וכו׳ ודוקא בכה״ג ק״ק זוז לפלוני וש׳ לפלוני ות׳ לפלוני שאין יכול לכללן כאחד אבל אם היה נותן להם בשוה כל הקודם זכה ואפי׳ בלא אחריו כיון שהיה יכול לכללן ולומר תנו לאלו לכל אחד ק״ק או תנו לשלשתן ת״ר זוז שמע מינה דוקא קאמר תחלה לזה ואחריו לזה וכ״ת אם כן נפלוג בדידה הכל בלא אחריו י״ל דרבותא קא משמע לן כדפי׳ רשב״ם אע״ג דאחרון חביב ליה שריבה ליתן לו אפי׳ הכי גובה מן האחרון עכ״ל וכ״כ נ״י בשם המפרשים וכתב ואפילו תפס אחד מהם מטלטלין מוציאין מידו ועיין במה שכתבתי בסימן קי״א:
(כ) {כ} ומה שכתב ואם אמר תנו ק״ק זוז לפלוני ואחריו ש׳ לפלוני וכו׳ ברייתא כתבתיה בסמוך:
(כא) {כא} ומה שכתב ופר״י וכן הדין אם נתן לכולם בשוה ופרט אותם זה אחר זה וכו׳ כבר כתבתי כן בסמוך בשם הרא״ש ז״ל וכבר הזכיר סברא זו ה״ה בפ״י מהלכות זכייה וכתב שהסכימו המפרשים שאין זה מחוור אלא דבכל גווני כיון שלא אמר אחריו כולן שוין:
(כב) {כב} ומה שכתב וה״ה נמי בבריא שזיכה להם ע״י אחר הוי דינא הכי אבל אם הקנה למקבלי המתנות בעצמם הרי ניכר למי הקנה תחלה ואותו זכה תחלה מבואר מתוך דברי רשב״ם שכתבתי בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יז) שכ״מ שאמר תנו ר׳ זוז לפלוני כו׳ לפלוני כו׳ ברייתא פ׳ י״נ (דף קל״ח ע״א) וסיפא דמילתא שם מ״ש רבינו בסמוך (בסעיף כ׳) דאם אמר ואחריו כו׳ וכתב שם רשב״ם להכי נקט שכ״מ דבדידיה איכא לאפלוגי בין היכא דאמר ואחריו לפלוני בין היכא דלא אמר משום דרגילי לחלק כל נכסים בדיבור (פי׳ בלי קנין) לזה כך ולזה כך אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו (בקנין) והדבר ידוע למי מקנה תחלה ע״י העדים וזהו שכתב רבינו ג״כ בסמוך (סכ״ב) ז״ל וה״ה בריא כו׳ אבל אם הקנה לעצמן כו׳ וצ״ל דמיירי בדלא שייר אחריהם מידי דאי שייר מידי היה צריך קנין גם בסמוך (סכ״א) נתפרש הטעם בשם ר״י למה קתני דאמר לאחד ר׳ ולא׳ ש׳ ולא נקט המתנה בשוויה וע״ש מ״ש עוד מזה וכתב רשב״ם עוד שם דמיירי ג״כ שלא שתק בנתיים דאל״כ הו״ל נמלך וכמש״ר לעיל (סימן ר״ן סעיף י״ז):
כיצד חולקים הממון לט׳ חלקים כו׳ כ״כ הרא״ש ונ״י ורשב״ם ול״ד למש״ר (בסימן ק״ד סעיף י״א) בבעלי חובות שזמנם שוה לגמרי אחד של ר׳ ואחד של ש׳ ואחד של ת׳ שכתב שם רבינו בשם רי״ף ורמב״ם ורא״ש דחולקים בשוה דשאני התם שבאים ליטול מחמת שיעבודא שיש להם על נכסיו להכי דין הוא שיטלו בשוה דכך יש לבעל הר׳ שיעבוד על נכסיו לשיעור מעותיו כמו בעל ש׳ משא״כ כאן שבאים ליטול מחמת המתנה שנתן להם בעל הנכסים להכי דין הוא שיטלו כפי הערך שנתן בעל המתנה לכל אחד דאמדינן דעתו כאילו אמר פלוני יקח ב׳ חלקים ופלוני ג׳ ופלוני ד׳ וק״ל:
ומיירי שנתן להן קרקע כו׳ עד מתנת שכ״מ כיורש שוויוה רבנן כלשון זה כתב רשב״ם שם אברייתא שהבאתי בסמוך וקשה הא תיקנו הגאונים דגם מטלטלי דיתמי משועבדים לב״ח דאבוהון וגובה מהיורשין אפי׳ מטלטלין שקנה אביהן אחר שלוה מב״ח כמו שהיה גובה מאביהן כשהיה חי דיורש כרעא דאבוה הוא וכמש״ר בסימן ק״ז ע״ש סי״ג גם לא שייך במקבלי מתנת שכ״מ תקנת השוק כמו דלא שייך ביורשין מאחר דכיורשין שווינהו למקבלי מתנת שכ״מ וכמש״ר בהדיא בר״ס קי״ג ס״ג ע״ש בשלמא ארשב״ם דכתב דלא גבה ממטלטלי דיורש לק״מ דהוא כ״כ אלשון הברייתא ובזמן חכמי הברייתא עדיין לא היתה התקנה לגבות ב״ח ממטלטלי דיתמי אבל על רבינו שלא הזכיר לשון ברייתא אלא כתב פסקי דינים זה אחר זה ק׳ ועכ״פ לא הו״ל לרבינו לסתום אלא לפרש וע״ק דהב״י כתב דמש״ר מתנת שכ״מ כיורש שוויה רחמנא דלנתינת טעם למ״ש דאילו גבי מטלטלי לא משתעבדי לב״ח כ״כ ושכ״כ לדינא דגמרא אבל האידנא משתעבדי עכ״ל והנה מ״ש דקאי לדינא דגמרא הוא דוחק כמ״ש גם מ״ש דהוא נתינת טעם למטלטלי ז״א דא״כ מאי איריא דהוה כיורש הא אי הוה כלוקח או מקבל מתנת בריא מכ״ש דלא גבו מטלטלי מנהו ודוחק לומר דבא ללמדנו דל״ת דהוה כהנותן הלוה עצמו דגובה ממטלטלין דמהיכי תיתי לומר שהוא גרע מיורשי הנותן וליהוי כהנותן עצמו וע״ק דהא חילוק זה דמיירי שגבו קרקע ולא מטלטלי ושמתנת שכ״מ הוא כיורש הכל הוא מדברי רשב״ם שכ״כ אהאי ברייתא כנ״ל והרשב״ם כ״כ לנתינת טעם אמה שגובה הלוה מהן קרקע ולא אמה שאין גובין מהן מטלטלין ע״ש וע״ק דהו״ל לרבינו לכתוב דמתנת שכ״מ כיורש שוויוה רבנן בדלי״ת דמורה על נתינת טעם וכ״כ רשב״ם שם בדלי״ת ולמה כתב מתנת שכ״מ בלא דלי״ת ולכאורה היה נ״ל לומר דרבינו לא לנתינת טעם כתבו אלא התחלת דברים הוא וקאי אמ״ש אח״כ וללמדנו דאע״פ שמתנת שכ״מ שוויוה רבנן כיורש אעפ״כ כתב רבינו שאם יש כו׳ אבל גם זה קצת דוחק דא״כ הו״ל לרבינו לקצר ולכתוב בשם ר׳ יונה דאע״פ דמתנת שכ״מ הוא כיורש מ״מ אם יש כו׳ למאי בא ללמדנו במ״ש שהוא כיורש וגם הקושיות הראשונות למה סתם רבינו עדיין במקומן עומדות לכן נראה דאלמעלה קאי ובא ללמדנו בזה תלתא הא׳ שאחר שכתב לשון הברייתא עם פירושה בא ללמדנו דל״ת דמ״ש דגובה קרקע מיירי דוקא בב״ח המוקדם למתנת שכ״מ וכדין גבייה ממתנת בריא דגובה מלוה מוקדם מבעל מתנה מאוחר דוקא קרקע ולא מטלטלי קמ״ל דז״א אלא איירי אף במלוה מאוחר שגובה ממקבלי מתנת שכ״מ מוקדם קרקע וה״ט דכיורש שוויוה רבנן דגם מקבל מתנת שכ״מ זה אף שנתן לו קודם שלוה השכ״מ ממנו מ״מ כיון דלא נתן לו המתנה עכ״פ אלא אחר מותו מש״ה הו״ל דינו כיורש ומש״ה גובה ממנו קרקע והשני דמינה נלמד דמ״ש דלא גובה מטלטלי הוא לפי זמן חכמי התלמוד דוקא אבל לפי תקנת הגאונים דגובה מלוה מטלטלי מיורש גובה ג״כ ממקבלי תתנה ואפשר דגם לזה נתכוין רבינו במ״ש דכיורש שוויוה רבנן דבמלת רבנן נכללו ג״כ תקנת הגאונים ולא כתב בהדיא שוויוה הגאונים משום הלימוד הראשון דהוא היה גם בימי חכמי התלמוד והשלישי דנלמד ג״כ מזה טעם למ״ש מתחילה דאם גבה הכל מהא׳ דחוזר ומשתלם מהאחרים ולא אמרינן ממאן דגבה גבה ומזל דידיה גרם דה״ט דשוויוה רבנן כיורש וביורש נמי דינא הכי דאם קדם ב״ח וגבה מהא׳ דחוזר וגובה מהאחרים וכמש״ר בס״ס ק״ו בסכ״א ע״ש ודוק דבזה נתיישב הכל:
(כ) ואם אמר תנו ר׳ זוז כו׳ ואחריו כו׳ זהו סיפא דברייתא הנ״ל:
(כא) ופי׳ ר״י דה״ה דאם נתן לכולם בשוה ולא הזכיר ואחריו ולדבריו צ״ל דהברייתא דנקט סכום שאינו שוה לרבותא דאף ע״פ שהשכ״מ אוהב האחרון יותר שהרי נתן לו מתנה מרובה אפ״ה גובה מהאחרון אחרון כיון דאמר ואחריו וכ״כ הרא״ש ורשב״ם שם:
(כב) שזיכה להם ע״י אחר פי׳ וכגוונא דלעיל שנתן לו אלף זוז יחד ואמר לו לפלוני ר׳ ולפלוני ש׳ ולפלוני ת״ק דאל״כ ודאי למי שיזכה קודם הוא קודם:
אבל אם הקנה כו׳ פי׳ ע״י ק״ס לפני עדים או שנתן לכל א׳ בידו לפני עדים או שאין הכחשה ביניהן בזה וע״ל סימן קי״א ס״ז שכתב האי דינא בבריא שנתן:
(יז) {יז} שכיב מרע שאמר תנו ר׳ זוז וכו׳. ברייתא פרק י״נ (בבא בתרא קל״ח) וה״ה בבריא כמ״ש בסמוך סעיף כ״ב וכן לעיל בסימן קי״א והיינו כשאין הדבר ידוע למי מקנה תחלה כגון שזיכה להן על ידי אחר ולא נקט שכיב מרע בברייתא אלא לפי דשכ״מ מחלק נכסיו בדיבור פיו לזה כך ולזה כך ומסתמא אין ידוע למי מקנה תחלה מה שאין כן בבריא דרגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה תחלה וכך פרשב״ם:
ומ״ש ומיירי שנתן להם קרקע וכו׳. היינו לדינא דגמרא דאילו האידנא לתקנת הגאונים מטלטלי נמי משתעבדי לב״ח:
(כ) {כ} ואם אמר תנו ר׳ זוז לפלוני ואחריו כו׳. ברייתא שם:
(כב) {כב} ומ״ש ופר״י וכו׳. כ״כ הרא״ש לשם. ומ״ש וה״ה נמי בבריא וכו׳. כך פי׳ רשב״ם ונתבאר בסמוך:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(י) שְׁכִיב מְרַע שֶׁנָּתַן מַתָּנָה וְהִנִּיחַ נְכָסָיו לְיוֹרְשָׁיו, אִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר, גּוֹבֶה כֻּלּוֹ מֵהַיּוֹרְשִׁים, וְאִם לֹא הִסְפִּיק, גּוֹבֶה הַשְּׁאָר מִמְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה. וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁפֵּרַשׁ חֵלֶק מְקַבֵּל הַמַּתָּנָה וְלֹא פֵרַשׁ חֵלֶק הַיּוֹרֵשׁ, אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי בְּנִי, וּמָאתַיִם זוּז לְאִישׁ פְּלוֹנִי, בְּנוֹ קוֹדֵם, שֶׁהֲרֵי הִקְדִּימוֹ. וְאִם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מֵאוֹתוֹ אִישׁ נָכְרִי, כֵּיוָן שֶׁאֵחֲרוֹ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(כט) ו) ל׳ הרב המגיד דין י״ד בשם הרשב״א וביאר שם דיורשין הן ובמקומו עומדים ונכסי ירושתן כבני חורין ומקבלי מתנה כמשועבדים כדאיתא בהנזקין דף נ׳ ע״ב אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וזה עיקר וראיה מן התוספתא וכ״כ הטור סי״ח בשם ה״ר יונה
(ל) ז) טור שם בשם ה״ר יונה
(כו) גובה כולו מהיורשים – הטעם דהיורש כרעא דאבוה הוא ובמקום אביו הוא עומד וה״ל כאלו אבוהון קיים ואין ב״ח גוב׳ ממקבלי המתנה במקום שיש בני חורין:
(כז) בנו קודם שהרי הקדימו – בפרישה כתבתי בשם הרשב״א ובעל נ״י דכל שפי׳ חלק בנו דינו כדין אם נתן לאחר וכבר נתבאר בסעיף ט׳ שכ׳ מור״ם שאם נתן לשנים או לשלשה מתנות שוות דב״ח גובה מהאחרון מ״ה כ׳ הטור והמחבר בזה דנתן לבנו ולאחר לכל א׳ חלקו בשוה והקדים לבנו דיגבה הב״ח הכל מהאחר והא דכתב הדין בהקדים לבנו האי טעמא אגב דכתב ברישא דנתן לבנו ואחר ולא נתן חלק מיוחד לבנו דיגבה הכל מבנו כ׳ נמי דלפעמים גובין הכל מהאחר והיינו בהקדימו לבנו וק״ל:
(טו) גובה השאר כו׳ – דמתנת ש״מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת״י גובה ממנו לסברא זו כ״כ ב״י ר״ס ס״ט בשם הריטב״א עיין בתשו׳ ר״ש כהן ס״ג סי׳ כ״ד ובתשו׳ רשד״ם סי׳ ר״ג ושכ״ח.
(כב) ממקבל – דמתנת ש״מ דינה כירושה ואם הוציא עליו כת״י גובה ממנו לסברא זו כ״כ הב״י ר״ס ס״ט בשם הריטב״א עיין בתשו׳ רש״ך ס״ג סי׳ כ״ד ובתשו׳ רשד״ם סי׳ ר״ג וסי׳ שכ״ח. ש״ך:
(כג) הקדימו – דכל שפירש חלק בנו דינו כמו אם נתן לאחר כ״כ הרשב״א והנ״י ודינו כמ״ש הרמ״א בס״ט והא דכתב כאן הדין בבנו אגב הרישא הוא דבלא נתן לבנו חלק מיוחד דיגבה הכל ממנו לזה אמר דאם פירש חלק הבן אין הדין כן. סמ״ע:
(כ) ש״מ כו׳ – מס׳ שקדם וכמ״ש בגטין שם:
(כא) אבל כו׳ – דלא גרע מאחר:
(יג) [שו״ע] תנו ר׳ זוז לפלוני בני. נ״ב בטור כתב אח״ז בשם תשובת הרא״ש יעקב שציוה מחמת מיתה שיתנו מנכסיו לבתו ב׳ שלישים והשליש ישאר למי שראוי ליורשו. ויש לו בן. צריך הוא לפרוע לבע״ח. ואפי׳ הזכיר בלשון נתונה לבן ירושה היא. ועיין דרישה דכתב ליישב כיון דלא כתב סכום ידוע לבנו אלא שליש נכסי׳ ועיין תשובת הראנ״ח סי׳ ל״א ובשו״ת עבה״ג סי׳ מ״ד ובתשו׳ יכין ובועז ס״כ:
(ח) בנו קודם עסמ״ע ס״ק כ״ז ועיין פרישה שמבואר שם דבעי׳ דוקא שפי׳ הסך שנתן לבנו ע״ש ולפענ״ד לא נהירא כלל לחלק דמה הפרש יש בין שפירש הסך ובין שפי׳ ואמר שליש או רביעי ועיקר החילוק הוא בין אם אמר בפי׳ ל׳ מתנה שאז אפי׳ ביורש הוא לשון מתנה אבל אם אמר לשון שיכולים לומר שהוא ל׳ ירושה כענין אחריך לפ׳ כגון שאמר נכסי לפ׳ או יהא לפ׳ כמו שהביא הב״י בסי׳ זה בשם תשוב׳ מהרי״ל בד״ה וכתב ה״ה בפ״ט מה׳ זכיה ה״נ לענין זה דוקא כשאמר ל׳ תנו או ינתן שהוא ל׳ מתנה לענין אחריך ה״נ הוי מתנה לזה אבל אם אמר ל׳ יהא או יטול או נכסי לפ׳ דהוי ל׳ ירושה לענין אחריך ה״נ הוי ל׳ ירושה לענין זה וכ״ה בתשובת רשב״א סי׳ תתפ״ז וז״ל ויראה דאפי׳ חלק כל נכסיו למי שראוי ליורשו דאמר בלשון ירושה כגון ירש פ׳ או שאמר יטול פלו׳ שאף זה ל׳ ירושה שכל זמן שנתן ליורש בל׳ ירושה הירושה כבע״ח אבל אם חילק כל נכסיו אפילו ליורשיו בלשון מתנה כגון שאמר תנו כו׳ הרי מבואר שעיקר החילוק הוא בין שאמר בלשון שאפשר לפרשו בלשון ירושה ובין שאמר בלשון שהוא רק לשון מתנה ומזה מוכח ג״כ אף שמבואר לעיל דיטול לשון מתנה מ״מ זה דוקא באחר אבל ביורש לענין אחריך ולענין דינא דהכא לשון ירושה הוא ואף שבאחריך רבים חולקין ס״ל דבעינן דוקא שיאמר לא משום ירושה מ״מ בדבר שהיא מעליותא להיורש דנין אותו ג״כ בל׳ מתנה דכשכתב בלשון מתנה להיורש ארכבי׳ אתרי ריכשי כמ״ש מהרי״ט חלק ח״מ סי׳ ג׳ ע״ש:
(טז) גובה כולו מהיורשים הטעם דיורש כרעא דאבוה והוי ב״ח והמקבלי מתנה הם משועבדים נגדם ומ״מ אפי׳ כת״י גובה ממקבלי מתנה:
(יז) בנו קודם וע״ב דאין חילוק בין אם פי׳ הסך או שאמר לשליש או לרביע כל שאמר בלשון תנו וכיוצא שיכולין לפרשה בל׳ מתנה דינו כמקבל מתנה וכל שאמר בל׳ ירושה דינו כיורש:
{יח} מתנת שכיב מרע כיורש שוויוה רבנן ואף על פי שהוא כיורש כתב ה״ר יונה שאם יש שם יורש גמור ומקבל המתנה ב״ח קודם לגבות מהיורש ממקבל המתנה ודוקא שפירש חלק מקבל המתנה ולא פירש חלק היורש אבל אם אמר תנו ר׳ זוז לפלוני בני ור׳ זוז לפלוני שאינו ראוי לירשו בנו קודם שהרי הקדימו ואם יצא עליהם שטר חוב גובה אותו כאיש נכרי ע״כ:
{יט} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: יעקב שציוה מחמת מיתה שיתנו מנכסיו לבתו ב׳ שלישים והשליש ישאר למי שראוי ליורשו ויש לו בן ויוצא עליו שטר חוב ואמר הבן שתפרע הבת ב׳ שלישים ממה שקבלה. תשובה: אין שומעין לו כיון שהבן יורש הוא צריך לפרוע הכל ואפילו אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כיון שראוי ליורשו וצריך לפרוע הכל:
(יח) {יח} ומה שכתב רבינו מתנת שכיב מרע כיורש שוויוה רבנן הוא נתינת טעם למה שאמר שאילו גבו מטלטלין לא משתעבדי לבעל חוב משום דמתנת שכיב מרע כיורש שוויוה רבנן וכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב״ח ה״נ מטלטלי דמחבל מתנת שכיב מרע ומיהו היינו לדינא דגמרא אבל האידנא משתעבדי כמו שנתבאר:
ומה שכתב ואע״פ שהוא כיורש כתב ה״ר יונה שאם יש שם יורש גמור ומקבל המתנה ב״ח קודם לגבות מהיורש ממקבל המתנה ודוקא שפירש חלק מקבל המתנה ולא פירש חלק היורש וכו׳ ז״ל הרב המגיד בפ״י מהל׳ זכייה כתב הרשב״א דדינא דרישא דלא קאמר כל הקודם בהם זכה הוא במקבלי מתנות כולן אבל אם נתן מתנה והניח נכסיו ליורשיו ודאי אם יצא עליו ש״ח גובה כולו מן היורשים ואם אין להם המקבלי מתנה דיורשים כרעא דמורישן הן ובמקומו עומדים ונכסי ירושתן כבני חורין ואין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וזה עיקר עכ״ל:
(יט) {יט} ומה שכתב שאלה לא״א ז״ל יעקב שצוה ליתן מנכסיו לבתו שני שלישים וכו׳ בכלל פ׳ סימן י״ד:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יח) ב״ח קודם לגבות מהיורש כו׳ וכ״כ נ״י בשמו וכ״כ המ״מ פ״י דזכייה בשם הרשב״א וכתב הטעם משום שיורשין כרעא דמורישן הן ובמקומם הן עומדין ונכסי ירושתן כבני חורין ואין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין:
ודוקא שפי׳ חלק מקבל המתנה כו׳ נראה דה״ק אם לא פי׳ חלק היורש אפילו הקדימו כגון דאמר כל נכסי לבני לבד מר׳ זוז לפלוני אפ״ה גובה הכל מן היורש אבל אם פי׳ בהדיא סך הראוי ליורש אז דינו כאילו נתן לשני נכריים שאם אין מתנותיהן שוה גובה משניהן בשוה ואם מתנתן שוה גובה הכל מהאחרון ומה שסיים הרב ז״ל בדין אם שניהן שווים במתנתן משום דאיידי דנקט ברישא שכשלא פי׳ גובה הכל מהבן נקט בסיפא דלפעמים גובה הכל מהאחר והיינו אם פירשו והקדימו ואף שיש פנים אחרים בביאור דברי הר״י מ״מ כמ״ש כן עיקר וכ״כ בהדיא נ״י בי״נ (דף רנ״ב ע״ב) שכל שפירש חלק הבן דינו כאחר וכן מבואר בהדיא בתשובות רשב״א (סימן תתפ״ז ע״ש) ולפ״ז מש״ר בסמוך בשם תשובת הרא״ש שהבן יפרע הכל צ״ל אע״פ שפי׳ ואמר והשליש לבן לא מיקרי פירש חלקו וכאילו אמר והשאר לבן ולירושה נתכוין ודוק:
(יט) שאלה לא״א כו׳ כלל ע״ס סימן ט׳ בדפוס לועז ובדפוס תוגרמא כלל פ׳ דין י״ד:
ואפילו אם הזכיר נתינה לבן ירושה היא כלומר ואפילו לא היה אומר והשליש ישאר אלא היה אומר והשליש ינתן נמי לשון ירושה הוא אא״כ יפרט סכום ידוע להבן שאז דינו דבן שוה לנכרי וכמ״ש בסמוך וע״ש בתשובה ודוק:
(יח) {יח} מתנת שכיב מרע כיורש שוויוה רבנן ואע״פ וכו׳ הא דנקט תחלה מתנת שכיב מרע כיורש וכו׳ הוא כדי לומר אח״כ דאע״פ שהוא כיורש אין אומרים דהו״ל כב׳ יורשין וב״ח גובה משניהם אלא ב״ח קודם לגבות מהיורש וב״י כתב דהא דכתב מתנת שכ״מ כיורש וכו׳ הוא נתינת טעם למ״ש תחלה שאילו גבו מטלטלי וכו׳ ואין צורך לפירוש דחוק זה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יא) מִי שֶׁאוֹמֵר: יֵשׁ לִי כָּךְ וְכָךְ נְכָסִים בְּיַד פְּלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ נְכָסִים בְּיַד פְּלוֹנִי, וְהָיָה מוֹנֶה וְהוֹלֵךְ אֶת שֶׁלּוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ צִוָּה וְאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי מָאתַיִם זוּז, אֵין נוֹתְנִים לוֹ כָּל הַמָּאתַיִם זוּז מִיָּד, אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן מַה שֶּׁיִּקְבְּצוּ, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁמִּמַּה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ רוֹצֶה לָתֵת לוֹ לְפִי חֶשְׁבּוֹן.
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לא) ח) שם סכ״ג בשם הרשב״א וכן כ׳ הרב המגיד שם דין י״ד בשמו
(לב) אבל אם אבדו מקצת הנכסים לא נאבדו אצל מקבל המתנה אלא אם כן נתן לו דבר מסוים וכו׳ (וכמ״ש לעיל סימן רי״ד ובסמוך סי״ד בהגה) טור וה״ה שם ואפשר שהמחבר השמיטו וסמך אמה שכתב בסמוך ס״ג
(כח) ומתוך כך ציוה כו׳ – פי׳ מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ק״ק זוז:
(כד) צוה – פי׳ מיד שחשב אמר בלי הפסק שיתנו לפלוני ר׳ זוז. שם:
(כב) מי שאומר כו׳ – תוספתא פ״ט דב״ב האומר מאתים דינרים לי ביד פ׳ ושלש מאות ביד פ׳ וחמש מאות ביד פ׳ ויצאת עליהן כתובת אשה ובע״ח גובה ואע״פ שלא נתכנסו כולם אבל אם אמר אח״כ ופלוני יטול מאתים דינר אם נתכנסו כולם נוטל וא״ל אין נוטל אלא לפי חשבון כצ״ל גי׳ התוספתא לפ״ד אבל לגי׳ שלנו בתוספתא החילוק בין אם אמר ופל׳ יטול מאתים זוז אז גובה כמו כתובה ובע״ח אבל אם אמר ואח״כ יטול אז אינו נוטל אלא לפי חשבון:
(ט) שהרי גילה דעתו שממה שיש לו דין זה הוא מה״ה בפ״י מהלכות זכיה בשם הריטב״א ושם סיים אבל אם נאבדו המעות לא נאבדו אצל מקבל מתנה אא״כ נתן לו דבר מסויים ע״ש ולכאורה קשה דהא אפי׳ באמר סתם תנו לו ר׳ זוז או שאמר מנכסי נגנב או נאבד מקצת ממעות מעורבים הכל לפי חשבון כשלא נתן דבר מסויים כמבואר בדף י״ט וגם קשה על הטעם שכתב מפני שגילה דעתו דהא אפי׳ בסתם תנו לו ר׳ זוז מה שנחסר אחר כך לפי חשבון כמו בנגנב או נאבד ועיין בר״ן וברשב״א שהביאם הב״י שכתבו בהדיא כן לכן נראה דהא שכתבו הר״ן והרשב״א דבאומר סתם תנו ר׳ זוז ואחר כך נגנב או נאבד דההפסד לפי חשבון הוא דוקא כשנגנב או נאבד אחר מיתת הנותן דהא הר״ן כתב הטעם בהא דההפסד לפי חשבון משום דהוי כשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים דההפסד לפי חשבון ולפ״ז נראה כיון דמתנת שכ״מ הוא ולא מקנה רק לאחר מיתה נעשה המנה כשל המקבל והמאתים של היורש ודמי בשעת מיתה כשנים שהטילו לכיס שההפסד לפי חשבון אבל מה שנפסד מחיים שעדיין לא היו המעות לא של היורש ולא של המקבל לא דמי כלל להא דב׳ שהטילו לכיס כיון דההפסד הי׳ קודם שנשתתפו דבשלמא מייני המבואר בסעיף י״ג באומר שהקנה מדבר מיוחד דמי לחושב כמה שיש לו המבואר בסעיף י״א כיון שהיין ידוע הוא ולכך לרש״י יכול לומר שלך נאבדו ולהתוספות כיון שהוא מעורב הוא לפי חשבון ואפי׳ החמיץ קודם מותו הוא מטעם כיון שדבר מיוחד הקנה יכול לומר לו הרי מתנה שלך מבוררת ושלך החמיץ ונהי שאינו יכול לומר לו שזה החביות שהקנה אחר מותו לדעת התוספות כיון שהוא מעורב כמ״ש הר״ן מ״מ אפי׳ אם הקנה בכל חביות הרי חלק משלך החמיץ משא״כ באומר ר׳ זוז אפי׳ אמר מנכסי הרי הוא כאומר משלי כמ״ש הב״י בשם הר״ן והוי כאילו אמר שינתן לו ר׳ זוז ממה שישאר מנכסי אחר מותי דהא איני ידוע כמה יש לו עכשיו ואין המקבל מפסיד בההפסד שהי׳ בנכסים קודם מותו רק היכא שמנה כמה שיש לו נכסים אין נותנין לו רק מהמקובץ לפי חשבון אף שנפסדו קצת חובות בחייו ודוקא מחמת הפסד קילקול החובות חשבי׳ לו גילוי דעת כיון דכל אשראי ספק אתי ויש לומר דמשום הספק חשוב הסך אבל לענין אבידה חשבינן ליה כאמר סתם מנכסי ואין המקבל מפסיד בגניבה ואבידה שהיה בחיי הנותן רק ההפסד שאחר מיתת הנותן הוא לפי חשבון משום טעם הר״ן דהוי כשנים שהטילו לכיס:
(יח) ומתוך כך ציוה פי׳ בלי הפסק ועיין בסעיף י״ג שכתבתי הכלל בדינים אלו:
{כג} כתב הרשב״א מי שאמר יש לי כך וכך נכסים ביד פלוני כך וכך ביד פלוני כך וכך ביד פלוני והיה מונה והולך את שלו ומתוך כך צוה תנו לפלוני ד׳ זוז אין נותנין לו כל הר׳ זוז אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהם שהרי גילה דעתו דלפי מה שיש לו רוצה ליתן לפי השבון אבל אם נאבדו מקצת הנכסים לא נאבדו אצל מקבל המתנה אא״כ נתן לו דבר מסויים כמו תנו חבית יין מחביותי לפלוני ע״כ:
(כג) {כג} כתב הרשב״א מי שאמר יש לי כך וכך נכסים ביד פלוני וכו׳ ומתוך כך צוה תנו לפלוני ק״ק זוז אין נותנין לו כל הק״ק זוז אלא לפי חשבון מה שיקבצו מהם וכו׳. כ״כ גם כן בשמו הרב המגיד בפרק י׳ מהלכות זכייה. כתב ה״ר יהודה בן הרא״ש שנשאל על שכיב מרע שצוה לתת לנדוניית אשתו ת״ת זהובים ולשמעון בנו ת״ק ולפי שחשב שאשתו מעוברת אם תמליט זכר ש׳ ואם נקבה ת׳ וללאה ודינה קרובותיו ק׳ לכל אחת והנותר יחלקו בין אשתו ויורשיו שוה בשוה ואם יחסר מכדי הנזכר שיחסרו ליורשיו וללאה ודינה כל אחת כפי מה שנוטלת ולאשתו לא יחסרו כלום וכשבאו לחשוב נכסיו לא מצאו תשלום והוצרכו היורשים ולאה ודינה לנכות שליש ממה שכתב להן ולקח האפוטרופוס חלק העובר כאילו היה נקבה אלא השליש ועתה אין כאן ולד או שהפילתה מה דין מעות אלו והשיב כיון שאין כאן ולד נשאר הממון ברשות האב והוא השוה ללאה ודינה עם יורשיו עד שתקח כל אחת מהן ק׳ זהובים וע״כ יראה לי שהן ושמעון ימלאו חלקם בחלק שהיה לנולד ליטול עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כג) אבל אם נאבדו [כו׳] לא נאבדו אצל מקבל כו׳ מלישנא דאבל משמע לכאורה דה״פ הא דהנתינה היא לפי חשבון הקביצה היינו כשלא נאבדו והיום או למחר יתקבץ הכל אבל אם נאבדו א״צ מקבל המתנה נקבל עליו בהפסד האבידה כלום אא״כ נתן לו דבר מסוים שאז נאבד למקבל מתנה אבל אין פי׳ זה נראה חדא דהא אין טעם בדבר דמ״ש דגבי הקביצה אמרינן דהוי לפי חשבון ומ״ש דגבי האבידה דלא אמרינן לפי חשבון וע״ק הא בהדיא כתבו הרא״ש והר״ן והתוס׳ (בפ׳ התקבל) דדוקא גבי המפקיד טלה ומת א׳ מהם יכול למימר שלך מת א״נ באומר לחבירו בית בביתי שור בשורי אני מוכר לך ונפל או מת א׳ מהן מראהו מת או נפול דהתם הפקיד או מכר לו לדבר מסוים לפי שכל בית וכל שור עומד בפני עצמו אבל הכא לא זכר לו ממון מיוחד ליתן לו הילכך הוה שותף בכל הממון ומה שנאבד לאמצע נאבד ולפי חשבון וכתב ב״י שכן דעת הרשב״א וכ״כ הרשב״א בהדיא בתשובות (אלף נ״ה) ועוד דהמ״מ פ״י דזכייה הביא דברי הרשב״א אלו וכתב ז״ל ודין נאבדו יתבאר פי״א ע״כ והיינו דין יין שהחמיץ שכתב רמב״ם שם פי״א דהוה לפי חשבון מוכח מיניה דס״ל דגם דין אבידת ממון לפי חשבון הוא ועוד דא״כ הדברים שכתב רבינו בסמוך (סעיף כ״ה) בהחמיץ יינו הם דלא כרשב״א והו״ל לרבינו לכתוב בלשון פלוגתא ועוד דבש״ע לא הזכיר האי אבל כלל ואי איתא שהוא חלוק מהרישא למה השמיטו לכן הפירוש המחוור כמ״ש בפרישה ודוק:
(כג) מי שאמר יש לי כך וכך כו׳ ומתוך כך כו׳ פי׳ אחר שגמר דבריו לחשוב כמה שנתחייבו לו אמר מיד עליו תנו לפלוני ר׳ זוו בלי הפסק דאם היה מפסיק בין החשבון להנתינה היינו אומרים שדעתו ליתן לו עכ״פ ודין זה בתוספתא דבתרא וז״ל האומר ר׳ זוז יש לי ביד פלו׳ וש׳ ביד פלו׳ ות׳ ביד פלוני ות״ק ביד פלו׳ ופלו׳ יטול ר׳ זוז אם יתכנסו כולן נוטל ואם לאו אינו נוטל אלא לפי חשבון עכ״ל ורבינו שכתבו בשם רשב״א כדי לכתוב עליו אבל אם נאבדו כו׳ שזהו חידוש הרשב״א וגם ברישא הוסיף לכתוב ומתוך כך צוה ללמדנו שצריך שיהיה בלי הפסק וכמ״ש:
אין נותנין לו כל הר׳ זוז כו׳ כלומר אין נותנין אותן מיד אלא רואין כפי מה שיתקבצו מדמיו כך יתנו לו:
אבל אם נאבדו מקצת הנכסים כו׳ נראה דקאי אמ״ש לפני זה דאין נותנין לו כל הר׳ זוז אא״כ יתקבץ כל הסך אבל לפי החשבון שיתקבץ מיהו נוטל אזה כתב אבל אין אומרים שאם לא יתקבץ הכל ונאבדו מקצתן שיהיה אותו מקצת הכל הפסד של המקבל מתנה לומר לו שלך אבוד קמ״ל דלא אמרינן כן אלא כשנתן לו מנה זה או א״ל חבית מחביותי אני נותן לך דהוה דבר מסוים או כי נאבד אין נותנין לו אחריני אבל הכא שלא נתנו לו דבר מסויים לא אמרי׳ דידיה נאבד אלא נאבד לפי חשבון ומה שהתחיל בלשון קביצה וגבייה וסיים בל׳ אבידה ולא סיים ג״כ אבל לא נקבצו מקצת הנכסים כו׳ היינו משום דמתחלה כתב לשון התוספות וכמ״ש ואח״כ נתן טעם אל התוס׳ וכתב דלעולם לא אמרי׳ שהיא פסידא דמקבל מתנה לגמרי אלא היכא שנתן לו דבר מסוים שזה נלמד מההוא עובדא דגניבא דהחמיץ היין ונאבד לכן נקט לשון אבידה הנ״ל ועד״ר:
(כג) {כג} כתב הרשב״א מי שאמר וכו׳. כ״כ גם הרב המגיד משמו פ״י מזכייה:
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יב) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ ר׳ זוּז לִפְלוֹנִי וְיִשָּׂא בִתִּי, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ שְׁתֵּי מַתָּנוֹת, כָּל אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יִקַּח. לְפִיכָךְ, אִם רָצָה לִקַּח הַמָּעוֹת וְלֹא יִשָּׂא הַבַּת, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: יִקַּח בִּתִּי וְיִתְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז, הֲרֵי זֶה תְּנַאי, וְלֹא זָכָה בַּמָּעוֹת אִם לֹא יִשָּׂא הַבַּת. {הַגָּה: הָאוֹמֵר: תְּנוּ ק׳ זוּז לְבִתִּי וְתִקְנֶה בָּהֶן חֲגוֹרָה, וּמֵתָה, נוֹתְנִין לְיוֹרְשֶׁיהָ, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר שְׁנֵי צַוָּאוֹת, וְאַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיֵּם לִקְנוֹת בָּהֶן חֲגוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם מַתָּנָה רִאשׁוֹנָה קַיֶּמֶת (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש״ן).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לג) ט) ל׳ הרמב״ם בפ׳ דין י״א מהל׳ זכיה דין כ׳ מעשה בפ׳ ב׳ דביצה ד׳ כ׳ ע״א וכתב ה״ה בהלכות פ׳ מי שמת מבואר הדין הטעם
(טז) ה״ז כמי שנותן כו׳ – מוכח מזה דאם אמר בפי׳ תנו ר׳ זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א׳ ולא ינתן לו אם לא ישא ואע״ג דמעשה קודם לתנאי וקי״ל דתנאי בטל ומעש׳ קיים וכמ״ש סי׳ רמ״א סי״ב ובטא״ע סימן ל״ח ע״ש חדא דבש״מ קי״ל דדבריו ככתובים וכמסורים דמי וא״צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו׳ אם ישא מבטל התנאי למעש׳ ולא אמרו בעינן תנאי קודם למעשה היינו כשהמעשה נעשה מיד בנתים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב״ן בס׳ המלחמות באריכות ע״ש והשיג על הרז״ה ותו׳ ע״ש וכותיה קי״ל להלכה וכך כ׳ הב״ח וק״ל.
(כה) מתנות – מוכח מזה דאם אמר בפירוש תנו ר׳ זוז לפלוני אם ישא בתי דהוי מתנה א׳ ולא ינתן לו אם לא ישא ואע״ג דמעשה קודם לתנאי וקי״ל דתנאי בטל ומעשה קיים וכמ״ש בסי׳ רמ״א סי״ב ובטא״ע סי׳ ל״ח ע״ש חדא דבשכ״מ קי״ל דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואי״צ לכל דיני תנאי ועוד דשאני הכא כיון דאין המעשה נעשה כגון זה שאמר תנו כו׳ אם ישא מבטל התנאי למעשה דלא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה אלא כשהמעש׳ נעשה מיד בנתיים כגט וכיוצא בו כך דקדק הרמב״ן בס׳ המלחמות באריכות ע״ש שהשיג על הרז״ה והתו׳ וכוותיה קי״ל להלכ׳ וכ״כ הב״ח. ש״ך:
(כג) האומר כו׳ – ממה שקדם ועתוס׳ שם ד״ה נזיר כו׳:
(ו) דהוי כאלו אמר שני צוואות – והוא מתשובת תה״ד סי׳ ש״ן ז״ל ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהם חגורה אחת יפה ונפטר ראובן אח״כ כמו חדש ימים נפטר גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה כו׳ השיב בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה חגורה עבור אותם כ׳ ליטרא והנ׳ נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע״כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל בשביל כך הדין עם מי. תשובה יראה הדבר צריך דיקדוק כו׳ נראה לכאורה דשפיר טען וכה״ג אית׳ במרדכי פ׳ אע״פ באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק רבינו חיים כהן דלא זכו יורשי היתומה באותן מעות כל עיקר משום דאמדי׳ לדעתי׳ שלא הקצה אלא ע״מ לעשות בהם מצוה וכו׳ אמנם נראה דבנ״ד ליכא אומדנ׳ דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנ׳ גדולה שלא כוון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים ולא ליתנם במתנה לאינש דעלמא משא״כ בנ״ד דאמרי׳ פ׳ י״נ ופ׳ מי שמת דעתו של אדם קרובה אצל בניו וה״ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לו׳ דגמיר ויהיב להקנות לה הכ׳ ליטרא מנכסיו בלי תנאי ומה שצוה שתקנ׳ בהם חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה שהיא זכורה על קשוטי׳ בשעת פטירתו כו׳. עוד הי׳ מראה לזכות הבעל מטעם אחר דגרסי׳ פ״ב דביצה האי גבר׳ דאמר הב ד׳ מאות זוז לפ׳ ולינסוב ברת׳ אמר ר״פ ד״ה ת׳ זוזי שקיל ברת׳ אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לי׳ ת׳ זוזי ולינסוב ברתא אבל אומר לינסוב ברתא והבו לי׳ ד״מ זוזי אי נסיב קא שקיל אי לא נסיב לא שקיל ומוכח התם מפי׳ רש״י ותוס׳ שהטעם הוא משום דאמרי׳ תפוס לשון ראשון ומיד כשאמר הבו לי׳ ד׳ מאות לפ׳ זכה בהן משום דככתובין ומסורין דמי ומאי דקאמר אח״כ ולינסוב ברתא אי בעי עביד אי בעי לא עביד וה״ה בנ״ד כו׳. אמנם כל ימי תמהתי אהאי פסקא דתלמוד׳ דבשלמא הא דקאמר לעיל מיני׳ האומר הרי עלי עולה ואצא בו ידי חגיגה אי׳ למימר בי׳ תפוס לשון ראשון משום דיצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למיהדר אבל שכ״מ מצי לחזור מדבריו לגמרי אי בעי וכ״ש דמצי אח״כ להתנות כמה שירצה היאך נוכל לו׳ תפוס לשון ראשון. ע״כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינ׳ לדמוי׳ להא מלתא אחריתי. אמנם הסמ״ג במצות מקח וממכר מפרש טעמא דהאי מימר׳ משום היכ׳ דקאמר הבו לי׳ ד״מ זוזי ולינסוב ברתא ר״ל שתי צוואו׳ דליתבי׳ לי׳ ד״מ זוז וליתבי׳ לי׳ נמי ברתא לכך אי בעי נמי לקבל רק צוואה קמיית׳ ולא בתריית׳ מצ׳ למיעבד אבל כי קאמר לינסוב ברת׳ וליתבי׳ לי׳ ד׳ מאות אמרי׳ דחד צוואה היא ותנאי הוא דקאמר לי׳ אי נסיב שקיל ואי לא לא ולפ״ז בנ״ד ע״כ חד צווא׳ היא ולא אזלינן בתר לשון ראשון ורב אלפס מייתי האי עובדא ופיסקא בפ׳ מי שמת ומפרש נמי כמו בסמ״ג דלעיל ונראה דהרוצה לידחק קצת יתיישב לו דרש״י ותו׳ נמי ס״ל לפרש הכי עכ״ל. והעתקתי כל דברי התשובה. היות נפלאתי בזה דאיך סתם הרמ״א ע״פ תה״ד דהו״ל שני צוואות כיון דלפנינו התשוב׳ הנ״ל דמסיק דהכא הוי חד צוואה ולפי שדיבור המתחיל אמנם בסמ״ג במצות מקח וממכר כו׳ נרשם שם הג״ה. ואפשר דסבור הרמ״א דזה אינו מדברי תה״ד וסיום פסק משום תפוס לשון ראשון. אלא דא״כ לא הי׳ לרמ״א לכתוב דהוי כאלו אמר שני צוואו׳ אלא הכי ה״ל למימר דתפוס לשון ראשון. ועוד דכל הדברים שמה מתה״ד הוא וכן בתשובת דברי ריבו׳ סי׳ קכ״ט וסי׳ ק״ל בא׳ שצוה ליתן לבתו ת״ק לבנים אם תקח בהם מנאטו אחד או שפחה אחת לגידול הבנים ומתה ולא לקחה מנאטו והעל׳ שם דהצווא׳ בטילה והביא שם לשון הת״ה שכת׳ בנ״ד הוה צואה אחת וא״כ השתא התם שלא אמר אם תקח חגור׳ אלא ותיקח חגורה הוי צוואה אחת כ״ש בזה שאמר אם תקח וע״ש ולכן דברי הרמ״א שכת׳ דהוי שתי צוואות צ״ע. ואכתי בעיקר הדין נראה לקיים האי פסקא דרמ״א והוא מטעם הראשון שכת׳ תה״ד משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ונוכל לו׳ דגמיר ויהיב הכ׳ ליטרא בנכסיו בלי תנאי ובזה יתכן הא דשינה הרמ״א מלשון התה״ד שבתה״ד כתב המעשה לבת בנו והרמ״א כתב בצוה ליתן לבתו ולפי מ״ש דהכ׳ הוי חד צווא׳ אלא דבצוה לבתו ה״ל דעת קרובה אצל בתו וגמר ויהיב בלא תנאי אבל בת בתו לא הוי דעת קרובה אצלה ודלא כתה״ד דס״ל נמי דעת קרובה בבת בנו וכמ״ש הרמ״א בסי׳ ר״י דבן בנו כאחר דמי ועמ״ש בסי׳ ר״י סק״ג דדברי רמ״א סותרין שם ומ״ש בסי׳ רנ״ז סעיף ב׳ והתם בתשובת דברי ריבות נמי רצה לו׳ דזוכה הבת משום דעתו של אדם קרובה כו׳ אלא משום דשכ״מ לא רצה לצוות כלום לבתו ומשום דהתרעם עליה שגזלה אותו בחייו ועתה רוצה עוד אחר מותו אלא ע״י הפצרת האנשים שהיו שם הוכרח לשמוע אליהם דלא שייך ביה דעתו של אדם קרובה אצל בנו ואין לה אלא כמו שאמר אם תקח מנאטו אחת וע״ש וא״כ ה״נ באומר תנו לבתי ק׳ זוז ותקנה בהם חגורה מחמת דעת קרובה אמרינן דגמר ויהיב בלי תנאי אבל באומר תנו ק׳ לאחרים ותקנה בהם חגורה ה״ל חד צוואה וכמבואר בתה״ד ובדברי ריבות אלא דאכתי צ״ע כיון דפסק בש״ע סעיף ט״ו באומר לנדוניא דה״ל כמראה מקום ע״ש א״כ ה״ה הכא וע׳ מ״ש סק״ט.
(יד) [שו״ע] איזה מהם שירצה. נ״ב עיין תשובת הראנ״ח ח״א סי׳ ע״ז די״ל דוקא בב׳ מתנות אבל באומר תנו לפלוני ויעשה דבר זה לטובתי י״ל דהוי כמו תנאי עיי״ש ועיין בר״ן נדרים דף מ״ח ע״א ד״ה ל״ש:
(יט) הרי זה כמי שנתן. אבל אם אמר תנו ק׳ זוז לפ׳ אם ישא בתי הוי תנאי גמור ואפי׳ המעשה קודם לתנאי דבשכ״מ דדבריו ככומ״ס דמי אין צריך לדיני תנאי ועוד דכיון דאין המעשה (נעשה) כגון זה שאמר תנו מבטל התנאי למעשה ולא אמרו דבעינן תנאי קודם למעשה רק כשנעשה המעשה בנתיים כגון בגט (ש״ך):
(יא) כל איזה מהם שירצה יקח – כתב בספר שער משפט נשאלתי במעשה שאירע בשכ״מ שחילק נכסיו לבניו והיה לאשתו שטר כתובה משך מאה אדומים וכל התכשיטין השייכים לגופה וצוה לפני מותו שיתנו לה הכתובה ב׳ מאות אדומים ומן השייך לגופה יתנו לה רק החצי לבד וגם פטרה מהשבעת הכתובה ועתה האשה תובעת סך שני מאות אדומים ורוצית ליפטר בלא השבעת הכתובה ומן השייך לגופה אומרת שאינה חוששת לצוואתו כיון שחייב א״ע בכתובתה בכל התכשיטין וחצי התכשיטין הם שוים יותר ממאה אדומים והיורשי׳ טוענים שלא צוה ליתן ר׳ אדומים וגם לא פטרה מהשבעת הכתובה אלא באופן שלא תטול רק החצי מן התכשיטין. והשבתי שהדין עם היורשי׳ ולא דמי להאי דינא המבואר כאן כו׳ דדוקא הכא אמרינן שהברירה ביד המקבל מתנה ליקח ר׳ זוז ולא ישא בתו דכיון דאמר מתחלה תנו לו ר׳ זוז זהו העיקר בדבריו ומה שאמר וישא בתי צוואה אחרת היא וברצונו תליא מלתא אבל בנ״ד כיון דחזינן שדעתו היה לפחות לה מכתובתה לטובת היורשים דהא אמר בפירוש שלא יתנו לה רק חצי התכשיטין וחצי שוים יותר ממאה אדומים שהוסיף לה א״כ היכי מצינן למימר שהוסיף לה על הכתובה מאה אדומים עכ״פ ובענין התכשיטין תהיה הברירה בידה ליטול כולם דזה הוי תרתי מילי דסתרי אהדדי כו׳ וה״ה לענין פטור השבועה אמרי׳ נמי שלא פטרה אלא אם לא תטול רק חצי התכשיטין כו׳ וראיה ברורה מהא דאמרי׳ בפרק נערה דף מ״ג ע״ב כו׳ דמוכח משם דכל היכא שהבעל ייפה כחה בדבר א׳ וגורע כחה בדבר אחר אמרי׳ דמסתמא תלה זה בזה כו׳ עכ״ד ע״ש:
(יב) נותנין ליורשיה – ע׳ בתשובת קהלת יעקב ס״ס ד׳ שתמה על הרמ״א ז״ל בזה שהרי הוציא כן מדברי הת״ה סי׳ ש״ן ובאמת בת״ה שם ר״ל כן בתחלה לדמות להך דביצה דאמרי׳ ברתיה אי בעי נסיב כו׳ ואח״כ הביא בשם הסמ״ג והרי״ף דשאני התם דשתי מתנות הם ולא תלי חדא באידך אבל בנ״ד מתנה אחת היא ואם לא תקנה חגורה לא קנתה כלל וכן היא מסקנתו שם וא״כ מהתימה על הרמ״א ז״ל שהביא תחלת דברי התה״ד ולא הביא סוף דבריו. והזכיר שם דכבר עמד על זה הרב קצה״ח ופסק כסוף דברי תה״ד ושכ״פ בתשובת דברי ריבות יעו״ש (ע׳ עוד בקצה״ח מזה). וע״ש עוד באחד שצוה ליתן לאמו סך מסויים וביאר שהסך הלז יותן בלאמברט ויונח ביד האפוטרופוס והפריצענט מזה יותן לה על הצטרכותה והיא תדור בביתו עם זוגתו באהבה ותשגיח על הילדים ואח״כ מתה הזקנה ובא יורש שלה לירש זה הלאמברט. וכתב דנרא׳ דאחר שכ׳ בפירוש שהמעות יושם ת״י אפוטרופס בלאמברט ויותן לה הפריצענט להצטרכותה הרי לא ניתן לה המעות רק לפירות ואלו רצתה לתת במתנה איזה סך אין בידה רק הפריצענט ממילא אין יורשיה יורשים אותו כלל דלא עדיפי מינה וזה דומה לאומר תנו דקל לפלוני ויאכל פירות דאין זה רק קנין לפירות כמבואר בש״ס כו׳ ה״נ אף שכתב מתחלה שיותן לה סך מסויים הרי פירש ואמר שיותן לה הפירות להצטרכותה ובלא״ה קי״ל בכל דוכתי תפוס ל׳ אחרון ובפרט במתנת שכ״מ דמצי הדר ביה בוודאי אזלינן בתר לשון אחרון ואין לה רק קנין פירות ואף הפירות לא הקנה לה רק להצטרכות׳ ומשמע כ״ז שתצטרך ולהרוחה דידה איכוין והא לא אצטריך כו׳ ולא דמי להא דמסכת ביצה דאמרי׳ ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב דשאני התם דשתי מתנות הם וזה מבואר בתה״ד סי׳ ש״ן כו׳ ונידון דידן עדיף טפי דשם אמר שינתן לה הסך המבואר וכאן ביאר בפירוש שלא יותן לה רק הפירות על הצטרכותה ודמיא להך דאומר תנו לפלונית ר׳ זוז לנדונייתה ומתה שהוא מחלוקת הפוסקי׳ ופסק הרמ״א ז״ל (לקמן סעיף ט״ז) דלא זכו היורשי׳ כיון שאמר לנדוניתה והרי מתה ואינה צריכה לנדונייתה ע״כ נלפ״ד דמעיק׳ דינא אין להיורש שום זכות רק מהראוי לפשר ולתת לו בדרך מתנה סך מה עכ״ד ע״ש:
{כד} שכיב מרע שאמר תנו ר׳ זוז לפלוני וישא את בתי הרי זה כמי שנתן לו שני מתנות ואיזה מהם שירצה יקח לפיכך אם רצה ליקח המעות ושלא ישא את הבת הרשות בידו אבל אם אמר ישא את בתי ויתנו לו ר׳ זוז הרי זה תנאי ולא יתנו לו המעות אם לא ישא את הבת:
(כד) {כד} שכ״מ שאמר תנו ק״ק זוז לפלוני וישא את בתו וכו׳ אבל אם אמר ישא את בתי ויתנו לו ק״ק זוז ה״ז תנאי וכו׳ מעשה בפ״ב דביצה (כ.) והביאו הרי״ף בפ׳ מי שמת:
אם ראובן צוה מחמת מיתה שינתן לבת בנו כ׳ ליטרא לקחת חגורה יפה ומת ואח״כ מתה גם בת בנו קודם שנתנו לה המעות והניחה בן קטן ומת גם הוא ובעלה בא לזכות באותם עשרים לטרין עיין בתרומת הדשן סימן ש״ן:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כד) שכ״מ שאמר תנו ר׳ זוז לפלו׳ וישא את בתי כו׳ מעשה היה כן בגמרא פ״ב דביצה (ריש דף כ׳) ע״ש והביאו הרי״ף בפרק מי שמת וטעם החילוק הוא פשוט דברישא דהקדים לומר תנו ודאי לאו לתנאי נתכוין דאם כן הוה ליה להתחיל בישא את בתי וק״ל ועיי בת״ה (סי׳ ש״ן) שמהרא״י שם כתב תחילה טעם אחר אבל מסיק לבסוף בהג״ה שטעם זה הוא העיקר ע״ש:
(כד) {כד} שכ״מ שאמר תנו ר׳ זוז וכו׳. מעשה בפ׳ שני דביצה הביא האלפסי בפרק מי שמת ופירש כך דלישנא קמא לישנא דמתנה בין בזוזי בין בברתיה וכו׳ וכ״כ הרמב״ם פי״א מזכייה ולפי זה ודאי אם אמר בפירוש תנו ר׳ זוז לפלוני אם ישא את בתי לא יתנו לו המעות אם לא ישא את בתו וא״ת הא אפי׳ אמר בלשון תנאי נמי המתנה קיימת והתנאי בטל כיון דהמעשה קדם לתנאי דאין לפרש דאין ה״נ דהמתנה קיימת וא״צ ליקח את הבת דא״כ לאיזה צורך קאמר דב׳ מתנות הן אפי׳ אינה אלא מתנה אח׳ בתנאי נמי המתנה קיימת וצריך ליתן לו המעות אפילו לא ישא את הבת וכן פי׳ התוס׳ ובעל המאור לשם דהטעם הוא משום דמעשה קדם לתנאי דהתנאי בטל דלפ״ז ודאי אפילו אמר בפירוש תנו ר׳ זוז לפלוני אם ישא את בתי דיתנו לו המעות וא״צ ליקח את הבת וכ״כ הרמב״ן בספ׳ המלחמות לשם שיש סוברים כן וליתא דמעולם לא אמרו תנאי כפול בשכ״מ שכל דברי שכ״מ ככתובים וכמסורים דמי בין במעשה בין בתנאי שלא יהא צריך לדקדוקי התנאים ותטרף דעתו עליו מיהו כתב שא״צ לזה והביא דברי הראב״ד שכתב חס ושלום לא תהא כזאת בישראל וחיזק דבריו מהירושלמי וכלל העולה מדבריו הוא שכל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה וכו׳ כל אלו לא נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצת יבם שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אלא א״כ נעשה כראוי כתנאי בני גד וכו׳ אבל בדבר שלא בו שום מעשה כגון זה שאמר תנו לפלוני ר׳ זוז אם יקח בתי לית דין ולית דיין שאם לא יקח לא יטול והוא האמת ולכן אמר בו האלפס דהטעם הוא דמאתים זוז שקיל וברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב משום דב׳ מתנות הן וכו׳ ושפתים ישק משיב דברים נכוחים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יג) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי שְׁוֵה מָאתַיִם זוּז מִיֵּינִי, וְהֶחֱמִיץ קְצָת מֵהַיַּיִן, הַהֶפְסֵד לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְכֵן אִם אָמַר: תְּנוּ לוֹ מִדְּמֵי יֵינִי מָאתַיִם זוּז, וְנִמְכַּר וְנֶאֶבְדוּ קְצָת מֵהַמָּעוֹת, הַהֶפְסֵד לְפִי חֶשְׁבּוֹן. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ לוֹ מָאתַיִם זוּז מִיֵּינִי, בֵּין אִם הֶחֱמִיץ קְצָת מֵהַיַּיִן אוֹ נִמְכַּר וְאָבְדוּ קְצָת מֵהַמָּעוֹת, כָּל הָאַחֲרָיוּת עַל הַיּוֹרְשִׁים, וְנוֹטֵל הַמְקַבֵּל מָאתַיִם זוּז שְׁלֵמִים. וְאִם נִתְיַקֵּר, לְעוֹלָם הָרֶוַח לַיּוֹרְשִׁים בְּכָל עִנְיָן שֶׁאָמַר, וְאֵין נוֹתְנִים לוֹ אֶלָּא מָאתַיִם זוּז. וְכֵן אִם הוּזַל, הַהֶפְסֵד לַיּוֹרְשִׁים. {הַגָּה: נָתַן לוֹ דָּבָר מְסֻיָּם, כְּגוֹן חָבִית אַחַת בֵּין הֶחָבִיּוֹת, וְנֶאֱבַד אֶחָד מֵהֶן, הַהֶפְסֵד עַל הַמְקַבֵּל (הָרַשְׁבָּ״א וְרַ״ן וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל וְהַמַּגִּיד פי״א דִזְכִיָּה). צִוָּה לִתֵּן לְאֶחָד מָנֶה מִנְּכָסָיו, וְצִוָּה לָאַפּוֹטְרוֹפְּסִים לִבְרֹר לוֹ הַיָּפֶה, וּבֵרַר לוֹ מָנֶה יָפֶה וְנֶאֱבַד, צְרִיכִין לִתֵּן לוֹ מָנֶה אַחֵר, הוֹאִיל וְלֹא סִיֵּם הַנּוֹתֵן, רַק אָמַר לִתֵּן מִנְּכָסָיו (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לד) י) ל׳ הטור סכ״ה מעובדא דגניבא יוצא בקולר וכו׳ בפ׳ ו׳ דגיטין דף ס״ה ע״ב ממאי דמסיק עלה שם בגמרא חמרא לא קאמר וכו׳ וכמו שפי׳ רש״י שם כמו שביאר התוס׳ והרא״ש דבריו שם
(לה) כ) מעובדא מההוא קאמר ליה ת׳ זוז מן חמרא לברתא וכו׳ לקמיה דרב יוסף פ׳ ד׳ דכתובות דף נ״ד ע״ב
(לו) ל) מעובדא דההוא דאמר ליה נדוניא לברת׳ זיל נדוניא וכו׳ לקמיה דרב אידי בר אבין שם ע״א
(כט) ונמכר ונאבדו כו׳ – דדוק׳ נמכר ונאבדו הדמים הא אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכרו:
(ל) תנו לו ק״ק זוז מייני – דכיון דאין היין עצמו דמים לא הל״ל תנו לו דמים מייני אלא מדמי ייני הל״ל אלא להכי אמר מייני כדי להיות לו כל היין באחריות הק״ק זוז שאומר ליתן לו:
(לא) כגון חבית בין החביות כו׳ – דומה לזה כ׳ הטור והמחבר בס״ס רי״ד באומר בית בין ביתי או שור בין שורי אני מוכר לך דמראהו נפל או מראהו מת וע״ל ר״ס רמ״א ס״ד:
(לב) הואיל ולא סיים הנותן כו׳ – ואע״ג דצוה לאפטרופסים לברר לו וכן עשו מ״מ כיון דלא אמר להו לברר ״ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד והרי הן לא קיימו ציוויו מ״ה עדיין כל נכסים באחריות המנה כ״כ הטעם שם בתשובת הרשב״א:
(יז) בין החבית כו׳ – ודלא כהרא״ש שכתב שג״ז הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב״ח.
(כו) ונאבדו – אבל אם החמיץ היין לא הפסיד המקבל בזה שהרי צוה ליתן לו דמי היין דהיינו לאחר שנמכר. סמ״ע:
(כז) בין – ודלא כהרא״ש שכתב דגם זה הוי דבר שאינו מסוים כיון שלא נתברר חלקו מעולם עיין בב״ח וע״ל ס״ס רי״ד ובסי׳ רמ״א ס״ד. ש״ך:
(כח) ובירר – דמ״מ לא קיימו צוויו דהוא לא א״ל לברר ולהניח אלא לברר וליתן לו מיד מש״ה עדיין כל הנכסים באחריות המנה כ״כ הב״י בשם הרשב״א:
(כד) (ליקוט) לפי חשבון – תוס׳ שם וכמ״ש בב״מ מ״א וע״ל סי׳ רצב ס״י בהג״ה (ע״כ):
(כה) ואם נתייקר כו׳ וכן כו׳ – ערח״ש שם:
(כו) נתן לו כו׳ – וכ״כ הרא״ש ממ״ש בבכורות י״ח הכל מודים בא׳ שהפקיד כו׳ ובסוף מנחות בית בביתי כו׳ וכמש״ל סי׳ רי״ד סי״ב:
(כז) צוה כו׳ – דמ״ש לברר לו ליפות כחו כנ״ל בעובדא דגניבא והוא לא אמר לברר ולהניח אלא ליתן ועד שיתן לא נתקיימו דבריו:
(טו) [שו״ע] וכן אם הוזל. נ״ב ודעת הרמב״ן גיטין בחי׳ דבאומר תנו לו מדמי יינו ר׳ זוז והוזל יפחתו לו וכ״כ בתשו׳ הרמב״ן סי׳ ס״ב הובא בב״י סי׳ זה מחודש ח׳:
(טז) [הגה] ונאבד צריכי׳ ליתן. נ״ב במקור הדין בב״י מבואר דמפסיד לפי החשבון כל נכסיו דאינו דומה לההי׳ דתנו לו ר׳ זוז מייני. אמנם בתשו׳ הרמב״ן סי׳ ס״ב מבואר דס״ל דדמי ממש להתם ואינו מפסיד כלום והביאו הב״י מחודש ח׳ וכן מבואר בתשובת הרשב״א סי׳ אלף נ״ה. וכן מבואר דעת הריטב״א בב״י כאן. אולם דעת הר״ן דמאי דקאמר מנכסי הוי כאמר משלי ואינו מקנה לו רק מנה טבועה ואם נאבדו הטבועים מפסיד הכל וכן פסק המחבר לקמן סי״ט וצ״ע:
(י) צריכין ליתן לו מנה אחר הרב קיצר כאן דלא בא לומר רק שא״י לומר לו שלך נאבד אבל ודאי דמכ״מ ההפסד לפי חשבון דלא עדיף מאמר סתם ר׳ זוז מנכסי דההפסד לפי חשבון כמבואר בסעיף י״ט וכן הוא בתשובת הרשב״א הביא הב״י בהדיא דההפסד לפי חשבון:
(כ) ונמכר ונאבדו. אבל החמיץ היין לא הפסיד המקבל שהרי ציוה ליתן לי דמי היין דהיינו אחר שנמכר ואפי׳ החמיץ כולה ודוקא שאמר מדמי ייני דהוי כאומר דקל לפירותיו אבל אם אמר ר׳ זוז כשימכר היין הוי דשלב״ל כמבואר בסי׳ ר׳ סעיף ד׳ בהג״ה וע׳ בגיטין ס״ה בתוס׳ שם:
(כא) ר׳ זוז מייני דלהכי אמר מייני שיהיה כל היין באחריות הר׳ זוז:
(כב) הואיל ולא סיים וע״ב שהרב קיצר כאן דמכל מקום ההפסד הוא לפי החשבון וכמבואר בסעיף י״ט אמנם זה כשההפסד הוא אחר מותו ומשום דבשעת מיתה תיכף זכה המקבל במתנתו והיורש בירושתו והוי כב׳ שהטילו לכיס שההפסד הוא לפי החשבון אבל אם נגנב בחיי הנותן אחר אמירת הנותן אז אם אמר מייני שייחד דבר מיוחד ההפסד לפי חשבון אבל אם אמר סתם מנכסי הוי כאומר ממה שישאר אחר מותי וההפסד להיורשים ואם חשב כמה שיש לו אצל אחרים בשעת אמירה המבואר בסעיף י״א אז אם נפסד אצל אותן האנשים ההפסד לפי החשבון אבל אם נגנב או נאבד בחיי הנותן ההפסד הוא ליורשים ואם הוקר או הוזל בכ״ע ההפסד והיוקר להיורשים אפי׳ אם אמר תנו שוה ר׳ מייני דכוונתו היה מה שיהיה שוה בשעת הנתינה ר׳ זוז יתנו לו לא פחות ולא יותר:
(יג) ק״ק זוז שלימים – כתב בספר דגול מרבבה וז״ל ונרא׳ דעכ״פ יכולים לדחותו עד שיומכר כל היין ואם מערימין לייקר היין כדי שלא ימצא קונה אין שומעין להם וע׳ בתשובת הרא״ש כלל צ״ג סי׳ ג׳ עכ״ל. ומ״ש הרמ״א בהג״ה צריכין ליתן לו מנה אחר. ע׳ בנה״מ שכ׳ דהרב רמ״א קיצר כאן דלא בא לומר רק שא״י לומר לו שלך נאבד אבל ודאי דמ״מ הפסד לפי חשבון דלא עדיף מאמר סתם ר׳ זוז מנכסי דההפסד לפי חשבון כמבואר בסעיף י״ט (משום דמנכסי לא הוה יפוי כח ודלא כהריטב״א שהביא הב״י סמוך למחודש ג׳ ותשו׳ מיוחסת לרמב״ן סי׳ ס״ב שהביא הב״י ס״ס זה מחו׳ ח׳ ע״ש) וכן הוא בחשובת הרשב״א הביאו הב״י בהדיא דההפסד לפי חשבון. וכתב עוד אמנם זהו כשההפסד הוא אחר מותו משום דבשעת מיתה תיכף זכה המקבל במתנתו והיורש בירושתו והוי כב׳ שהטילו לכיס שההפסד לפי חשבון אבל אם נגנב בחיי הנותן אחר אמירתו כו׳ ע״ש. וע׳ בתשו׳ ח״ס חח״מ סי׳ קל״ה בענין ראובן שנשא אשה אלמנה ולא הכניסה לו כל אשר לה רק עשה שטר סילוק זולת מה שהכניסה לו ואותו הסך נמי כתבו בשטר תנאים אחרונים להחזיר ליורשיה אם תמות בשנה ראשונה ואח״כ מתה בשנה ראשונה ועשתה שטר צוואה וחילקה נכסיה מקצת ללומדי תורה שילמדו עבור נשמתה ומקצת נתנה לקרוביה והשאר הכל לבעלה ובתוך הנכסים חילוף כתב על שר אחד מסך ת׳ זהו׳ והשר ההוא עיכב מהפרעון ק״פ זהו׳ באמרו שיותר ראוי ליתן הסך ההוא ליורשי בעלה הראשון וכן עשה ועתה טוען ראובן בעלה הב׳ שההפסד מסך ק״פ זהו׳ הנ״ל יגיע לכל מקבלי מתנה לפי חשבון. והנה כפי הנראה חלוק נכסיה הוא בד׳ ענינים. א׳ הוא שכר פעולת לומדי תורה הבאים בשכרם כפועל ואם אולי הפריזה בשכרם סך רב יותר מהראוי מ״מ הכל לשכר פעולה נחשב. ע׳ בח״מ סי׳ רס״ד ס״ז בהגה. ב׳ חלק מקבלי מתנת חנם ומתנתם קצובה כך וכך לפלוני כו״כ לפלוני. ג׳ מה שנתנה לבעלה הסך שהכניסה לו שלא יצטרך להחזיר כפי הכתוב בתנאים אחרונים. ד׳ מה שנתנה לבעלה הסך שלא הכניסה לו שעשה שטר סילוק ועתה ניתן לו מתנת שכ״מ וסכומו אינו ידוע לנו כי כתבה סתם והשאר הכל לבעלה. והנה לומדי תורה אשר שכרם אתם לית דין צריך בושש דלא יפסידו כלום. כי קא מבעיא לן בהאחרים מקבלי מתנת חנם. והאריך קצת לברר פלוגתת הראשונים בההיא דגיטין דף ס״ו ד׳ מאה זוזי מחמרא דיש כאן ד׳ שיטות כו׳ ומסיק דנ״ד פשוט דדמי להחמיץ היין דאין לדמותו ליצא עליו שט״ח שהרי באמת היא לא היתה חייבת כלום רק באלמות וחוזק יד נפסד השטר ההוא והשתא איתרע והוי מחש כהחמיץ היין והשתא לא מבעיא אי לא הוזכר בצוואה פלוני ופלוני יטלו מנכסי פשוט דאין כאן יפוי כח וההפסד שוה בשוה אלא אפי׳ אמרה מנכסי מ״מ הא רוב הפוסקי׳ והש״ע (בסעיף י״ט) פסקו כהר״ן סוף פ״ק דגיטין והרשב״א דמנכסי אינו יפוי כח והכל בשוה וצריכים לסבול ההיזק כפי המגיע על חלקם של מקבלי מתנת חנם אמנם גם הבעל ישא ויסבול עמהם ולא מצי למימר קים לי כהרמב״ן דמראהו נפול ואין על היורש שום הפסד לא מבעיא בהסכום שעשה לאשתו שטר סילוק ולא הכניסה לו כלל שבזה פשוט שהיא כמו זר נחשב וככל מקבלי מתנה אלא אפי׳ במה שהכניסה שבזה צ״ל שאינו מקבל מתנה רק כיון שגלתה דעתה דניחא לה שישארו נכסיה לבעל כדינא חוזר הדין לסיני דבעל יורש את אשתו מ״מ לא מצי לומר קים לי כיון דרוב וכמעט כל הפוסקי׳ פליגי ארמב״ן ולכן ההפסד שוה בשוה דהיינו כל מקבלי מתנת חנם עם הבעל בשוה אבל לא לומדי תורה כנ״ל. אך כיון שאין חלקו של בעל מבורר לא פיו אנו חיים ע״כ ישבע שבועת שותפים ואפוטרופוס כמה הפסד מגיע לחלקו של כל אחד ויפטר מלשלם כפי הסך ההוא עכ״ד ע״ש:
{כה} שכיב מרע שאמר יתנו לפלוני שוה ר׳ זוז מייני והחמיץ קצת מהיין ההפסד הוא כפי חשבון לכל אחד ואחד כפי מה שיש לו ביין:
{כו} ואם אמר תנו לו מדמי היין ר׳ זוז ונמכר ונאבדו קצת מהמעות ההפסד גם כן לפי החשבון אבל אם אמר תנו לו ר׳ זוז מייני בין אם החמיץ קצת מהיין או נמכר ונאבדו קצת מהמעות [לעולם] כל האחריות על יורשי הנותן והמקבל נוטל מאתים שלמים:
{כז} ואם נתייקר לעולם הריוח ליורשין באיזה ענין שאמר ואין נותנין לו אלא ר׳ זוז וכן אם הוזל ההפסד ליורשים:
(כה) {כה} שכ״מ שאמר יתנו לפלוני שוה ק״ק זוז מייני והחמיץ וכו׳. בפרק התקבל (גיטין סה:) גניבא יוצא בקולר הוה אמר הבו ת׳ זוזי לרבי אבינא מחמרא דנהר פניא וקשיא לן בגמרא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר מחמרא קאמר ומסיק מחמרא כדי ליפות את כחו. ופירש רש״י חמרא לא אמר. הבו ליה חמרא בת׳ זוזי: דמי חמרא לא קאמר. הבו ליה ת׳ זוזי מדמי חמרא דנימא לזבוני חמרא ומיתב ליה: מחמרא קאמר. זוזי מחמרא קאמר דניתבו ליה וכי עושין מעות מיין: כדי ליפות כחו. לכך לא פירש לא זו ולא זו כדי ליפות כחו שיהא לו כל היין שלו אחריות שאם אמר תנו לו יין אם החמיץ מן היין ק׳ היו היורשים אומרים לו שלך החמיץ ואם אמר דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרים לו אבדו מעותיך הילכך אמר מחמרא דמשמע יין ודמיו שהכל אחריות לו.
וכתבו התוס׳ והרא״ש דהא דכתב רש״י לאו למימרא שיהא כל ההפסד עליו אלא היינו לומר שהיה מפסיד לפי חשבון והשתא שהכל באחריות אינו מפסיד כלל וכתב הרא״ש שריצב״א היה אומר דדברי רש״י כדמשמע מפשטן שכל ההפסד עליו כדאמרינן בפ״ב דבכורות (יח:) הכל מודים במפקיד טלה אצלו ומת א׳ דמצי למימר ליה שלך מת דהמע״ה ואמרינן נמי בפרק בית כור (בבא בתרא קז:) חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש ונראה לי דלא דמי דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו י׳ חביות לא נתבאר חלקו מעולם הילכך הוי שותף בכל היין וההיא דחצי שדה לא דמיא להכא דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר עכ״ל והר״ן כתב על דברי התוס׳ שכתבו דלא רצה רש״י לומר שיהא כל ההפסד עליו וכו׳ פירוש לפירושם דאע״ג דאמרינן בית בביתי או שור בשורי אני מוכר לך ומת א׳ מהם או נפל מראהו מת ומראהו נפול כדאיתא בפרק בתרא דמנחות (מנחות קח:) התם היינו טעמא לפי שכל בית וכל שור עומדין בפני עצמן ומש״ה מראהו מת ונפול אבל הכא שלא זכר לו חביות כך וכך אלא חמרא הרי היין כולו מעורב והיאך יאמרו לו שלך החמיץ אבל הרמב״ן ז״ל כתב דבדוקא אמר כך רש״י דאפי׳ בכה״ג מראהו לו חומץ כבית בביתי דמראהו נפול ור״ח פירש דהאי כך וכך דמים רצה לומר ומיהו להכי קאמר מחמרא כי היכי דלא לידחיוהו אשאר נכסי ואע״פ שהורע כחו ג״כ שאינו גובה משאר נכסים כדאמרי׳ בפ׳ הנודר מן הירק (נדרים נח.) יפוי הוא לענין שאינו יכול לדחותו אצל שאר נכסים עד כאן לשונו ודעת הרשב״א כדעת הרא״ש זכרונו לברכה וכתב עוד ואף לפירושו של ר״ח יש לנו לומר דמש״ה לא קאמר חמרא דהשתא נמי לא מצו מדחי ליה משום דאי אחמוץ קצתו לא לידחיוהו לגבי חומץ ומדמי חמרא כי היכי דלא לידחיוהו אצל מעות אבודין וכתב הרב המגיד סברות אנו בפי״א מהל׳ זכייה ואחר כך כתב ולדברי הכל במעשה זה כל היין אחריות לסך שהזכיר לו ומ״מ כתבו ז״ל שאינו גובה משאר נכסים עכ״ל ודברים מבוארים הם מתוך מה שכתבתי:
וכתב הר״ן בסוף פ״ק דגיטין ומדשקלינן וטרינן אי חיישינן למנה קבור או לא נהי דמסקינן דלמנה קבור לא חיישינן מ״מ משמע שהאומר הריני נותן מנה לפלוני מנה ממש דוקא קאמר ולא אמרינן דשוה קאמר הילכך היכא דאיתיה בעיניה מנה ממש קאמר ואם נאבד מראהו אבוד וכן נמי כל היכא שיש לו כמה מנים בעין כל אחד בפני עצמו ונאבד אחד מהם מראהו׳ אבוד דיד בעל השטר על התחתונה ואפילו אמר מנכסי לא אמרינן דליפות כחו קאמר כדאמרינן בפרק התקבל מחמרא כדי ליפות כחו דשאני התם דיהיב ליה ת׳ זוזי ותלינהו בחמרא דהוא מידי אחרינא אבל הכא באומר משלי קאמר והיכא דאין לו מנה מיוחד אלא ת״ק זוזי בבת אחת ונאבד מנה מהם לא הפסיד זה אלא לפי חשבון כדתניא בתוספתא דמציעא ב׳ שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים נגנב מהם או נאבד מהם חולקין לפי חשבון והיכא שאין לו מעות כלל בעין כל שלא אמר מנכסי איכא למימר דלא זכה מקבל דמנה דוקא קאמר והא לית ליה עכ״ל וכ״כ ה״ה בר״פ י׳ מהל׳ זכייה. כתב הריטב״א בתשובה מה שטענו שאינם חייבים לפרוע הדינרים שצותה לתת כיון שלא אמר מנכסי והביאו ראיה מתשובת הר״ם נדון זה הרי הוא כאומר מנכסי מכיון שכתוב בסוף הצוואה שמינתה האפוטרופין הנזכרים על נכסי עזבונה ושיהיו כולם ברשותם לעשות מהם כל העניינים הנזכרים וגם באומר תנו מנה לפלוני ולא אמר מנכסי אין הדבר ברור אצלי לחוש למנה קבור כיון שהתלמוד אמר למנה קבור לא חיישינן ואע״ג דמימרא דרב איתמרא באומר מנה מנכסי תלמודא דפסיק ואמר והלכתא למנה קבור לא חיישינן לא חיישינן כלל קאמר ואפי׳ כשאין שם מנים אחרים ולא אמר מנכסי ורב נמי אפי׳ במנה סתם ולא אמר מנכסי אמרה דהא רב פפא אוקמה למתניתין דקתני תנו מנה לפלוני ומת לא יתנו לאחר מיתה כאידך דרב דאמר תנו מנה לפלוני מנכסי עכ״ל.
וכתב עוד ולענין מה ששאלת אם חייבים לתת הדינרים בעין דבר זה נתחבטו בו והעולה בידי שהאומר תנו מנה לפלוני מנכסי שנותנין לו אפילו שוה מנה שלכך אמר מנכסי שתהא המתנה הזאת על כל נכסיו וכאילו כולם משועבדים לזה וכאותה שאמרו בפרק התקבל מחמרא כדי ליפות כחו ופרש״י שיהא כל היין לאחריות עכ״ל:
כתב הרשב״א בתולדות אדם סי׳ של״ד שנשאל על שכ״מ שצוה לתת מנכסיו מנה לראובן משטרי העסק וצוה שהאפוטרופסין שלו יבררו ממיטב העסק אותה מנה ויתנו לו ויזכה בה מיד אחר פטירתו והאפוטרופסין ביררו ויחדו בקרן זוית ולא נתנו לו ונאבדו אותם שטרות שביררו והשיב כבר ידעת מה שפירש״י בההיא דת׳ זוזי מחמרא ומה שכתבו עליו התוספות ורואה אני את דברי התוס׳ שלא אמרו ומראהו מת ומראהו נפול אלא בדבר המסויים כגון עבד בעבדי ושור בשורי ובית בביתי ודכוותה חבית בחביותי או שטר מחזיק מנה בין שטרותי המחזיקין מנה מנה וכל כיוצא בזה וא״נ אמר שטר שוה מנה ונאבד אחד מהם שוה מנה אבל אמר תנו לו מנה משטרותי יפה כחו ושיעבד לו כל השטרות לאותו מנה ואע״פ שאמר לאפוטרופסין שהם יבררו לו ממיטב העסק ליפוי כח אמר שיטול מיד ומן המיטב ואם הם ביררו ולא נתנו לו מה היא הברירה זו והוא לא אמר שיבררו ויניחו בקרן זוית אלא תנו קאמר ועד שיתנו לא נתקיימו דברי המת אלא שאני מסתפק לפי הלשון שבא בשאלה דארכבה למתנתו בשני לשונות מנכסיו משטרי העסק ואיני יודע אם עשאו כלל ופרט כאילו אמר מנכסי ופירש אח״כ הנכסים שצוה לתת לו מהם והם שטרי העסק או שאמר יתנו לו מנכסיו ועוד צוה שאם ירצה ליטול משטרי העסק שיבררו לו האפוטרופין ממיטב העסק ויתנו לו ומסתברא שאם אמר אני נותן לפלוני מנכסי אין זה כאומר תנו מנה מחמרא דהתם שפרט חמרא מכלל שאר נכסיו אנו אומדין דעתו דליפות כחו הוא שאמר אבל זה שכלל כל נכסיו איזה יפוי כח יש כאן שמה שאמר מנכסי י״ל שלא אמר אלא כדי שלא תאמר דמנה טבוע קאמר ואם אין לו אינו נוטל כלום ולפיכך פירש ואמר מנכסי וכך אני אומר בכל אומר מנה או זהוב לא שוה קאמר אלא כשמואל בר״פ שבועת הדיינים (שבועות לט:) ולפיכך אני אומר אם כן כתב בלשון שטר הצוואה כמו שכתבת שנוטל לפי חשבון וכדעת התוס׳ דכל שיש לדון כן וכן יד בעל השטר על התחתונה עד כאן לשונו ועיין בתשובה שאכתוב בסוף סימן זה:
כתב הריטב״א שנשאל על שכיב מרע שצוה שיתנו מנכסיו סך מעות ביד פלוני ופלוני שיוציאו אותם באיזה הקדש שיראה להם ויש במשפחתו יתומות ענייות אם רשאים להוציאם בפרנסת נשואיהן והשיב שהם רשאים שגם זה בכלל הקדש בלשון בני אדם בזמן הזה. כתב הריטב״א שנשאל על שכיב מרע שצוה שיחלקו אשתו ובניו כל נכסיו שוה בשוה ואם תרצה היא לשבת עם בניה שיתנו לה פירות כל נכסי הבנים שיתפרנסו בהם היא והבנים עכשיו מת אחד מהבנים והאפוטרופוס טוען שאחר שנפטר אחד מהבנים אין לה להחזיק בנכסיו אלא שיהיו ליורשיו עוד אמר אפוטרופוס שרוצה למכור או למשכן מבתי היתומים לתועלתם והאלמנה טוענת שאינו רשאי לפי שיש לה ליטול פירות כל הנכסים קרקע וטלטל והאפוטרופוס טוען שאין לה ליטול פירות אלא מהמטלטלין והשיב הדין עם האלמנה דכל פירות בין מקרקעי בין מטלטל בכלל נכסיו ואע״פ שמת א׳ מהבנים עוד זכותה קיים בכל הנכסים ההם ומ״מ לפי לשון הצוואה שכתבת איני רואה שתהא מחזקת בנכסי הבנים אלא הם מחזיקים בנכסיהם ונותנים לה מהפירות שתהא מתפרנסת עמהם כדין אלמנה דעלמא ואם יותיר הרי הוא שלהם ע״כ:
(כז) {כז} ומה שכתב ואם נתייקר לעולם הריוח ליורשים וכו׳ וכן אם הוזל ההפסד ליורשים בסוף פרק נערה שנתפתתה (כתובות נד.) ההוא דאמר להו נדוניא לברתא זל נדוניא א״ר אידי בר אבין פורנא ליתמי ההוא דא״ל ת׳ זוזי מן חמרא לברתא אייקר חמרא א״ר יוסף רווחא ליתמי. ופי׳ רש״י נדוניא לברתא. קצובים היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושי׳: פורנא ליתמי. הריוח ליתומים ולא אמרי׳ ניתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה: ת׳ זוזי מן חמרא. משמע אותו היין יהא משועבד לכך אבל היין עצמו לא אמר ליתן לה כדמיו של יום הצוואה.
וכתב הרא״ש פורנא ליתמי וה״ה נמי אם הוקר ההפסד ליתמי ובספרים כתוב ת׳ זוזי נדוניא לברתא אותה גירסא נראה לי עיקר דאם לא הוזכר סכום המעות מה חידוש הוא זה דפורנא ליתמי אבל עתה שהזכיר סכום המעות שהיתה הנדוניא שוה באותה שעה השתא הוי חידוש אע״פ שהזכיר סכום המעות הריוח ליתומים כי לא היה דעתו אלא שיתנו לה הנדוניא עכ״ל וכתב עוד אהא דקאמר רווחא ליתמי כתב הראב״ד דוקא דאמר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא רווחא לברתא כדאיתא בפרק התקבל ולא דמיא כלל להך דהכא דהתם לא קאמר אלא לענין אם קנה או לא קנה אבל הכא לא שנא עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כה) ההפסד הוא כפי חשבון עיקרא דהאי מילתא בפ׳ התקבל (דף ס״ו) בעובדא דגניבא יוצא בקולר הוה אמר תנו ת׳ זוז לר׳ אבינא מחמרא דנהר פניא כו׳ (כתבתי מיניה לעיל בסימן ר״ן סי״ג ע״ש) ומסקינן מחמרא כדי ליפות כחו ופרש״י שיהא כל היין באחרייתו עד שיתנו לו ארבע מאה זוזי שאם היה אומר תנו לו יין אם החמיץ מהיין מאה חביות היורשים אומרים לו שלך החמיץ וכתבו התוס׳ והרא״ש דנראה דלא פי׳ רש״י כן בשביל שיהא כל ההפסד עליו דמן הדין אינו מפסיד אלא לפי חשבון אבל השתא הכל באחריות היין והמעות ואינו מפסיד כלל ומסיק הרא״ש וכתב ז״ל וריצב״א היה אומר דפירוש רש״י עיקר דאדם המקנה לחבירו י׳ חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו דאמרינן בפ״ב דבכורות הכל מודים במפקיד טלה אצל חבירו ומת א׳ דמצי למימר ליה שלך מת דהמע״ה ואמרי׳ נמי פ׳ בית כור חצי שדה אני מוכר לך לוקח נוטל כחוש ונ״ל דל״ד דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו י׳ חביות לא נתברר חלקו מעולם הילכך שותף הוא בכל היין וההיא דחצי שדה ל״ד להכא דמעיקרא מכר לו הכחוש וחלקו מבורר עכ״ל וצ״ע הא דכתב הרא״ש דחבית מחביותי הוה דבר שאינו מסוים ומדברי רבינו משמע שהוא דבר מסוים ודינו כבית בביתי שמראהו נפול שהרי בסעיף כ״ג הביא דברי הרשב״א שכתב ז״ל אא״כ נתן לו דבר מסויים כמו תנו חבית מחביותי לפלוני עכ״ל ולא כתב רבינו שם דעת חולקת עליו משמע דהכי ס״ל גם הב״י אחר שהביא דברי הרא״ש הללו כתב ודעת הרשב״א כדעת הרא״ש ע״כ גם ק׳ דהרא״ש סתם דבריו ולא כתב טעם נכון בין י׳ חביות מחביותי ובין המפקיד טלה כו׳ שמיניה מייתי הריצב״א ראיה ודימן יחד גם המ״מ פ״י דזכייה הביא לדברי הרשב״א ששוים הן ועוד גם בתשובה אחרת כתב הרשב״א כן הביאה הב״י ע״ש וע״ק מיניה וביה מ״ש הרא״ש בשם הריצב״א דפירש״י עיקר דאדם המקנה לחבירו י׳ חביות כו׳ י׳ חביות מאן דכר שמייהו והלא רש״י באומר תנו לו מייני שוה ר׳ זוז איירי ונ״ל ליישב כל הנ״ל בישוב קושיא זו האחרונה דגדולה היא אלי ועל כרחן צריכין לדחוק ולומר דס״ל לרבינו דהמקנה לחבירו י׳ חביות הנזכר בדברי ריצב״א והרא״ש הנ״ל ל״ד קאמר שהקנה לו ריביות ממש אלא י״ל יין כשיעור מה שמחזיק י׳ חביות ואורחא דמילתא קאמר שבימיהם היה שיעור חביות ידוע וכאילו אמר כך וכך מדות יין ממדות ייני תקנה וכן משמע דקדוק לשונם דכתבו שהקנה לו בחביותיו ולא כתבו בין חביותיו מוכח דר״ל דיתנו לו מתוך חביותיו דהנותן שיעור י׳ חביות וע״ד שכתב הר״ן בביאור התוס׳ הנ״ל ועל הרוב דברי הר״ן ודברי הרא״ש שווים הם בפרט כשמפרשים שניהן דברי התוס׳ ודוק:
(כה) שוה ר׳ זוז מייני כו׳ בס״פ התקבל גניבא יוצא בקולר הוה כו׳ ועד״ר:
ההפסד הוא כפי החשבון דוקא בכה״ג אבל אם נתן לו דבר מסוים כגון חבית א׳ בין החביות ונאבד א׳ ההפסד על המקבל לבד וכמש״ר לפני זה (בסכ״ג):
ומ״ש לכל אחד ואחד ר״ל למקבל מתנה וליורש שאם הר׳ זוז הוא שליש מדמי היין יש למקבל מתנה בההפסד שליש וליורש ב׳ שלישים:
(כו) ואם אמר לו תנו לו מדמי כו׳ ונמכר כו׳ דקדק לומר ונמכר ונאבדו כו׳ אבל החמיץ קודם שנמכר פשיטא שההפסד הכל ליורשין שהרי אמר מדמי ייני וק״ל:
ההפסד גם כן לפי החשבון מטעם הנ״ל:
אבל אם אמר תנו לו ר׳ זוז מייני כו׳ פי׳ כיון דאמר שיתנו לו מעות מהיין וידוע שאין עושין מן היין מעות אלא ודאי כוונתו היתה שיהא היין ודמיו הכל משועבד לנתינת סך זה:
(כז) ואם נתייקר לעולם כו׳ בס״פ נערה שנתפתתה ההוא דאמר להו (ת׳ זוזי) נדוניא לברתא זל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורני ליתמי ההוא דאמר ת׳ זוזי מחמרא לברתא אייקר חמרא אמר רב יוסף רווחא ליתמי וזהו שכתב רבינו בסמוך (סעיף ל׳) לענין תנו לבתי כו׳ ומההיא ילפי׳ לה דינא דהכא:
ומש״ר באיזה ענין שאמר בא לאפוקי מהראב״ד שכתב דדוקא באומר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא דאז היין לאחריותו הריוח למקבל קמ״ל שאין חילוק וכ״כ הרא״ש:
(כה) {כה} שכ״מ שאמר יתנו לפלוני שוה ר׳ זוז מייני וכו׳. בגטין פ׳ התקבל (גיטין ס״ו) גניבא יוצא בקולר הוה אמר תנו ת׳ זוז לר׳ אבינא מחמרא דנהר פניא ופרש״י דאי הוה אמר הבו ליה ת׳ זוזי חמרא דהיינו כלומר חמרא שוה ת׳ זוז אם החמיץ קצתו היה א״ל שלך החמיץ ופי׳ התוס׳ והרא״ש דעת רש״י דהיה מפסיד לפי חשבון ואי הוה אמר הבו ליה ת׳ זוזי מדמי חמרא ומכרו ממנו קצת ונאבדו המעות א״ל אבדו מעותיך השתא דאמר ת׳ זוזי מחמרא זוזי מחמרא קאמר דניתבו ליה וכי עושין מעות מיין אלא כדי ליפות כחו אמר כך שיהא היין ודמיו הכל אחריות לו ונראה דס״ל לרבינו דהיכא דא״ל שוה ר׳ מייני נמי מפסיד לפי חשבון דאע״ג דאמר מייני לא אמרי׳ דליפות כחו אמר כך אלא דוקא היכא דאמר ר׳ זוז מייני ומטעם דכיון דאין עושין מעות מיין בע״כ ליפות כחו אמר כך אבל באומר שוה ר׳ זוז מייני אין כאן הוכחה דיפוי כח ויכול לו שלך החמיץ ודינו כאילו א״ל תנו לפלוני ת׳ זוזי חמרא דמשמעו ג״כ חמרא שוה ת׳ זוז ומה לי אם הלשון משמע כך או א״ל כך בפירוש וז״ל הרא״ש וריצב״א היה אומר דפרש״י עיקר דאדם המקנה לחבירו עשר חביות בחביותיו והחמיצו מקצתן מצי למימר שלך החמיצו כדאמרי׳ פ״ב דבכורות (דף י״ח ע״ב הכל מודים באחד שהפקיד אצל חבירו טלה ומת אחד דמצי למימר ליה שלך מת דהמע״ה וכו׳ ונראה לי דלא דמי דודאי כשהפקיד דבר מבורר אצל חבירו מצי למימר ליה שלך מת אבל אם הקנה לו בחביותיו עשר חביות לא נתברר חלקו מעולם הילכך הוי שותף בכל היין עכ״ל ולפ״ז חולק הוא הרא״ש אמ״ש רבי׳ סעיף כ״ג בשם הרשב״א דבנותן לו דבר מסויים כמו תנו חבית יין מחביותי לפלוני דאם נאבדו נאבדו אצל המקבל מתנה וכ״כ ה״ה פי״א מזכייה להדיא דהרשב״א הסכים לדעת התוס׳ דכיון דלא סיים לו מנין חביות אינו מפסיד אלא לפי חשבון אלמא דבסיים מנין חביות מפסיד הכל דיכול לומר חביות שלך החמיצו וכמ״ש ריצב״א וכ״כ הרב המגיד עוד בפ״י ע״ש הרשב״א וכן היא דעת הר״ן ומביאו ב״י ואיכא לתמוה על מ״ש ב״י ודעת הרשב״א כדעת הרא״ש ז״ל ויש לומר דלא כתב בית יוסף כך אלא אמה שכתב הרא״ש דאין דעת רש״י לומר דבדא״ל חמרא דמפסיד הכל אלא דמפסיד לפי חשבון וכדעת התוס׳ על זה אמר ב״י דכך היא דעת הרשב״א כדעת התוס׳ וכמ״ש ה׳ המגיד להדיא בפי״א ע״ש הרשב״א שהסכים לדעת התוס׳ בזה דלא כיש מפרשים לדעת רש״י דמפסיד הכל וכמ״ש ריצב״א והר״ן ע״ש הרמב״ן אבל במסיים לו מנין חביות ודאי אין דעת הרשב״א כדעת הרא״ש וכדפי׳:
(כז) {כז} ומ״ש ואם נתייקר לעולם הריוח ליורשין באיזה ענין שאמר וכו׳. בסוף פ׳ נערה שנתפתתה הביא הרא״ש דעת הראב״ד דלא אמרינן הריוח ליתומים אלא דוקא בדאמר מדמי חמרא אבל אמר מחמרא רווחא למקבל מתנה והשיג עליו דל״ש עכ״ל ומפרש רבינו דל״ש היינו בכל ענין שאמר בין שאמר מדמי חמרא בין שאמר חמרא בין שאמר מחמרא לעולם הריוח ליורשים וכן אם הוזל ההפסד ליורשים:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יד) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִפְלוֹנִי בַּיִת הַמַּחֲזִיק מֵאָה חָבִיּוֹת, וְלֹא נִמְצָא לוֹ בַּיִת מַחֲזִיק פָּחוֹת מִק״כ, זָכָה בְּאוֹתָהּ בַּיִת שֶׁמַּחֲזִיק ק״כ.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(לז) מ) שם סכ״ח עובדא בפ״ד דב״ב דף ע״א ע״א וכדא״ל רב אשי למר זוטרא משום דמאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב וכ״כ הרמב״ם שם דין כ״ב וכתב הב״י ונראה דדוקא במחזיק ק״ך הוא דאמרינן הכי דעבידי אינשי דטעו בין ק׳ לק״כ אבל טפי מהכי לא
(לג) זכה באותו בית שמחזיק ק״ך – הטור סיים בזה וכ׳ ז״ל שכוונתו היה ודאי לתנו לו כמו שהוא דנותן בעין יפה נותן עכ״ל פי׳ ולא אמרי׳ דדעתו הי׳ שלא יתנו לו מהבית אלא מקום שיחזיק ק׳ חביות והמותר יחזיקו להיורשים אלא אמרינן דאמר שמחזיק מאה חביות לשם חשיבות דמתנה גדולה כזו תתנו לו ול״ד קאמר כיון דלא נמצא לו בית שמחזיק פחות מזה:
(יח) שמחזיק ק״ך כו׳ – וכתב ב״ח אבל אם מחזיק טפי מהכי לא דלא טעו אינשי בכך וכ״כ הנ״י בשם הריטב״א אמנם הנ״י השיג עליו וכ׳ דלעולם נותנים לו אף במחזיק יותר ע״ש עיין בתשובת ר״ש כהן ס״ג סי׳ ע״ה.
(כט) ק״כ – אבל טפי לא כ״כ הנ״י בשם הריטב״א אמנם הנ״י השיג עליו וכתב דלעולם נותנין לו אף במחזיק יותר ע״ש עיין בתשו׳ רש״ך ס״ג סי׳ ע״ה. ש״ך:
(יז) [שו״ע] מחזיק פחות מק״כ. נ״ב נלענ״ד דלא מבעי׳ שאין לו בית מחזיק ק״י וכדומה אלא אף אם יש לו בית מחזיק פ׳ או צ׳ מ״מ כיון דאמרי׳ דטעה דלמא טעה וחשב דהך בית הקטן מחזיק מאה:
(יא) זכה באותו בית שמחזיק ק״ך במשנה למלך פ׳ י׳ מה׳ זכיה נסתפק במי שהיה לו צרורות כסף וציוה לאחד ליתן לו צרור מק׳ והיה לו בכל צרור ק״ך זהובים אי דמי לדין זה שיזכה בכל הצרור אף שיש בו ק״ך ולפענ״ד דלא דמי כלל דבשלמא בדין דבית משמע כל הבית ואם נותן לו מבית זה המחזיק ק״ך ברוחב ק׳ הרי אין נותנין לו רק חלק מהבית ולא כל הבית אמרי׳ דטעה וסבר שאינו מחזיק רק ק׳ אילו הוי ידע שמחזיק ק״ך ג״כ היה נותן לו כל הבית דנותן בעין יפה נותן ואמרי׳ ודאי דנתן לו כל הבית ולא חלק הבית אבל בצרור מעות דאין קפידא אם יקח מהצרור הד׳ זהובים לעצמו וכיון שאמר ק׳ זהובים הרי רואין שאין רוצה להקנות לו רק ק׳ זהובים:
(כג) בית שמחזיק ק״ך. דנותן בעין יפה נותן ואמרינן ודאי כוונתו היה לתתו לו כל הבית ולא חלק מהבית:
{כח} שכיב מרע שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה חביות ונמצא שמחזיק ק״כ הביות זוכה בו כמו שהוא שכוונתו ליתנו לו כמו שהוא דנותן בעין יפה נותן:
(כח) {כח} שכ״מ שאמר תנו לפלוני בית המחזיק ק׳ חביות וכו׳ בסוף פרק המוכר את הבית (בבא בתרא עא.) ההוא דא״ל הבו לפלניא ביתא דמחזיק ק׳ גולפי אשתכח דהוה מחזיק ק״כ אמר מר זוטרא ק׳ א״ל ק״כ לא א״ל א״ל רב אשי מי לא תנן אבל בנותן מתנה נותן את כולה אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה יהיב הכא נמי מאן דיהיב מתנה בעין יפה נותן. ופירש ר״ש דהוה מחזיק ק״כ. ולא היה לו ביתא אחר של ק׳: ק״כ לא א״ל. ויטול בבית ה׳ חלקים וחלק ששי דהיינו כ׳ חביות יפסיד: בעין יפה יהיב. כל הבית כולו והאי דקאמר ק׳ גולפי סבור היה שלא היה מחזיק יותר ולשם חשובות אמר כן דמתנה גדולה כזאת נותן לו עכ״ל.
ונראה דדוקא במחזיק ק״כ הוא דאמרינן הכי משום דעבידי אינשי דטעו בין מאה למאה ועשרים אבל טפי מהכי לא ובספרי רבינו כתוב ק״נ במקום ק״כ ונראה דט״ס הוא שנתחלף לו כ׳ בנ׳ כפופה דאפילו את״ל דס״ל דק״כ לאו דוקא אלא ה״ה לק״ן מ״מ היה לו לכתוב דברי הגמרא כצורתן ולכתוב דה״ה לק״ן ולא לסתום דבריו ולכתוב ק״ן ועוד דלפי זה דמאי דנקט בגמרא ק״כ לאו דוקא מאן פלג ליה לומר דעד ק״ן ותו לא אימא עד ק״ס או עד ק״פ או טפי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כח) שכ״מ שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה חביות כו׳ עובדא כך היה כתוב בפ׳ המוכר את הבית (דף ע״א) וכתב ב״י ז״ל נראה דדוקא במחזיק ק״ך הוא דאמרינן הכי משום דעבידי אינשי דטעי בין ק׳ לק״ך אבל טפי מהני לא ובספרי רבינו כתוב ק״ן ונראה דט״ס הוא דאפילו את״ל דס״ל דל״ד קאמר בגמרא ק״ך אלא המעשה כך היה מ״מ הול״ל דברי הגמרא כצורתו ולאשמועינן דל״ד קאמר ק״ך ועוד למה דוקא ק״ן ולא יותר עכ״ל. טעם זה דב״י משום דטעי אנשי בכך נראה עיקר אבל אין לומר הטעם משום דעבידי אינשי דלא מדקדקי בשתות מלבר ורגילין לוותר אותו וכדאמרינן בס״פ א״נ (דף ע״ה) אמר רב יודא אמר שמואל ת״ח מוותרין ללוות זה מזה בריבית מ״ט ידעי דריבית אסורה ומתנה היא דקא יהיב להדדי א״ל שמואל לאבוה בר איבו הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין ואריך (פי׳ ושפיר דמי) וכתבוהו הפוסקים ש״מ דעשרים נגד מאה דרך בני אדם ליתן במתנה. דזה אינו דהא כתבתי בי״ד (ס״ס קס״א) דדוקא עשרים פלפלין נקרא דבר מועט. אבל עשרים זהו׳ אפילו באלף זהובים הלואה אסור להוסיף לו מפני שעשרים זהו׳ מצד עצמן אינו נקרא דבר מועט. וה״ה כאן קרקע המחזיק עשרים חביות יותר ממאה אינו דבר מועט וק״ל:
(כח) שכ״מ שאמר תנו לפלוני בית כו׳ בפ׳ המוכר את הבית דף ע״א ועד״ר:
ונמצא שמחזיק ק״ך כו׳ ומיירי שלא היה לו בית אחר ר״ש ואף שסתם רבינו בזה מ״מ רמזו במ״ש ונמצא שמחזיק כו׳ וקמ״ל דלא תימא שיקנו לו בית אחר המחזיק ק׳ חביות קאמר או שלא יתנו לו זה כולו אלא ה׳ חלקים וחלק הששי ישאר ליורשין קמ״ל דלא וה״ה אם היה לו בתים טפי וצוה ליתן לו בית זה המחזיק ק׳ חביות דאמרינן דעתו היה ליתנו לו כולו כמות שהוא והא דקאמר ק׳ קסבר היה שאינו מחזיק יותר ולשם חשיבות א״ל כן דמתנה גדולה כזאת נותן לו ר״ש:
(כח) {כח} שכ״מ שאמר תנו לפלו׳ בית המחזיק מאה חביות וכו׳. בס״פ המוכר את הבית וכרב אשי דאסיק הכי ופרשב״ם דלא הו״ל בית אחר של ק׳ ונראה דה״ה אפי׳ הו״ל בית אחר של ק׳ אלא דאמר בית פלוני של ק׳ ונמצא שמחזיק ק״כ דזוכה בו וכו׳ ולא אמרינן דטעה בין בית לבית אלא דסבור היה שלא היה מחזיק בית פלוני יותר מק׳ דעבידי אינשי דטעו בהכי וכתב ב״י ונראה דדוקא במחזיק ק״כ הוא דאמרינן הכי משום דעבידי אינשי דטעו בין ק׳ לק״כ אבל טפי מהכי לא עכ״ל וכ״כ בנ״י ע״ש הריטב״א והשיג עליו דאם כן היכי דייק רב אשי ממתני׳ עד עשרים ולא טפי ומהיכן נפק ליה האי שיעורא דוקא עכ״ל וכתב עוד והא דלא אמרינן דליזבנו ליה ביתא בת מאה משום דמסתמא מדידיה קאמר תנו ומנכסיו אית להו למיתן היכא דאפשר עכ״ל:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(טו) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ ת׳ זוּז לְבִתִּי בִּכְתֻבָּתָהּ, אוֹ לִכְתֻבָּתָהּ, אִם דֶּרֶךְ אַנְשֵׁי הָעִיר לְהוֹסִיף בְּשׁוּמַת הַנְּדוּנְיָא וְלִכְתֹּב שְׁוֵה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אֵינָהּ נוֹטֶלֶת אֶלָּא מָאתַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא אָמַר ת׳ סְתָם.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לח) נ) ל׳ הרמב״ם בפי״א מה׳ זכיה דין כ״א מסקנת הגמרא בפ״ט דב״מ דף ק״ד ע״ב
(לד) לבתי בכתובתה כו׳ – עד בשומת הנדוניא כן הוא נמי לשון הטור וכונתם משום דכל מה שמכניס האיש לבתו בנדוניית׳ החתן מקבלו בצאן ברזל וכותב אותו סך בכתובתה לשעבד לה כל נכסיו ע״ז זולת מנה ומאתיים שהוא תקנת חז״ל וזהו הנקרא נדונייתה ומ״ה התחיל וכ׳ לבתי בכתובתה על שם שכותב אותו סך נדוניית׳ מאי דהנעלת ליה בכתובת׳ ובמקצת מקומות שמין מפני כבוד הכלה כל מאי דהנעלת ליה תכשיטין ומלבושין יותר משוין שליש ופעמים מחצה וכמ״ש הטור והמחבר כל זה בא״הע סימן ס״ו ושם מבואר דכפי מנהגם לשום ביותר אף שהיו כותבין בהכתובה כפי השומא מ״מ בשעת גביית הכתובה לא היו גובין אלא כפי שיווי הנדוניא והיו פוחתין שליש או מחצה כפי מה שידעו שנהגו להוסיף באותו מקום ומ״ה אף שצוה ליתן לבתו ת׳ זוז בכתובתה אין נותנין לה אלא ב׳ מאות:
(יט) ש״מ כו׳ – ע׳ בתשובת רשד״ם סי׳ תל״א.
(ל) להוסיף – כמבואר בא״ע סי׳ ס״ו ע״ש ובתשו׳ רשד״ם סי׳ תל״א:
{כט} שכיב מרע שאמר תנו לבתי ד׳ מאות זוז לכתובתה או בכתובתה אם דרך אנשי המקום לכתוב שוה ק׳ בר׳ בשומת הנדוניא אינה נוטלת אלא ר׳ כיון שהזכיר בכתובתה רוצה לומר תנו לה שיהא השומא שלה בכתובתה ת׳ דהיינו ר׳ שדרך המקום לשום שוה מאתים בת׳:
(כט) {כט} שכ״מ שאמר תנו לבתי ת׳ זוזי לכתובתה או בכתובתה אם דרך אנשי המקום לכתוב שוה ק׳ בק״ק וכו׳ מסקנא דגמרא בפ׳ המקבל (בבא מציעא קד:) ל״ש אמר לכתובתה ל״ש אמר בכתובתה ת׳ דאינון ק״ק עד דאמר הבו לה סתמא:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(כט) שכ״מ שאמר תנו לבתי כו׳ מסקנא דגמרא פ׳ המקבל:
שוה ק׳ בר׳ בשומת הנדוניא עיין בא״ע (סימן ס״ו) שם נתבאר דמנהגם היה בקצת מדינות ומקומות לשום מה שמכניס אבי הכלה לנדוניית בתו בכפל לכבוד חתן וכלה וכדי שיכתוב לה החתן כתובה גדולה כי כפי אותה שומא כתב לה החתן בכתובה והוא הנקרא נדוניא זולת מנה ומאתים שכתב ובשעת גביית כתובה לא היתה גובה כל הסך וכמבואר שם ומש״ה התחיל רבינו וכתב שכ״מ שצוה ליתן כך לכתובת בתו וסיים בנדוניא וק״ל:
(כט) {כט} שכ״מ שאמר תנו לבתי וכו׳. בב״מ פ׳ המקבל (בבא מציעא ק״ד) אסיקנא דל״ש לכתובתה ל״ש בכתובתה ת׳ דאינון מאתן עד דא״ל הבו לה סתמא פי׳ ל״מ בכתובתה דמשמע ודאי לכתוב לה ת׳ בשטר כתובתה דאינון מאתן בגוביינא אלא אפילו אמר לכתובתה דאיכא למימר דמשמע דלגוביינא קאמר שיגבו ת׳ וא״כ נכתוב בשטר ת״ת ואפ״ה אמר המע״ה ות׳ דאינון מאתן קאמר עד דאמר להו הבו לה ת׳ סתמא דהכא ודאי לגוביינא קאמר וכותבין ת״ת:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(טז) אִם אָמַר: מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית בִּנְדוּנְיָתָהּ, אֵין לָהֶם לָתֵת עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתִצְטָרֵךְ לְכָךְ. וְאִם מֵתָה בֵּינְתַיִם, אֵין לְיוֹרְשֶׁיהָ כְּלוּם. אֲבָל הָאוֹמֵר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִית לְנְדוּנְיָתָא, חַיָּבִים לָתֵת לָהּ מֵעַכְשָׁיו, יֹקְרָא וְזֹלָא דִידָהּ הָוֵי, וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשֶׁיהָ. {הַגָּה: בְּכָל אֵלּוּ אֵין חִלּוּק בֵּין שְׁכִיב מְרַע לְמַתְּנַת בָּרִיא בְּקִנְיָן (טוּר). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בְּאֵלּוּ הַדִּינִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאִם אָמַר לִתֵּן לְהַשִּׂיאָהּ וּמֵתָה לָא זָכוּ בָּהֶם יוֹרְשֶׁיהָ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. וְעַיֵּן ביו״ד סִימָן רנ״ג סָעִיף ו׳.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(לט) ס) כ״כ הריטב״א בשם רבותיו ובשם הרשב״א הביאו הב״י בסעיף ל׳
(מ) ע) שם וכ״כ הרשב״א בתשוב׳ מס״ד
(מא) פ) וביאר הריטב״א דכה״ג לא קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפ״ו דב״ב דף ע״ח ע״ב הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית וכ״כ הרשב״א שהרי לא קבע זמן לנתינתו ואפי׳ הוציאן אותן לדברי׳ אחרים שלא לנישואין מה שעשתה קיים אלא עברה ע״ד המצוה ולא קי״ל כב״מ דאמר מעביר ע״ד של ב״ה גזלן הוי וכ״פ הרי״ף בפ׳ האומנים
(לה) אין להם לתת עד שתנשא כו׳ – אבל האומר כו׳ לכאורה היה נראה דהחילוק בין רישא לסיפא הוא זה דברישא דלא אמר ״תנו ק״ק זוז אלא אמר ק״ק זוז לפלונית בנדוניית׳ משמעותו דלא יתנוהו לה עד שיגיע זמן נתינת הנדונייתא משא״כ בסיפא דאמר ״תנו משמע שיתנו לה מיד ומ״ש לנדוניית׳ אינו אלא מראה מקום הוא לה שניחא ליה שישאר הנתינה בידה ויהיה לנדוניית׳ וכ״כ ב״י בשם הריטב״א ע״ש סעי׳ ל׳ שהביאו וז״ל וכתב הריטב״א ע״ז שמעתי מרבותי שאין לתת לה עד שתנשא כו׳ (ור״ל דהריטב״א כתב כן על מ״ש בגמ׳ שהביא ב״י לפני זה מפרק נערה שנתפתתה ובגמ׳ ג״כ לא נזכר דאמר ״תנו אלא ז״ל האומר נדונייתא לברת כו׳ תו גרסי׳ שם ארבע מאות לברת כו׳) אבל האומר תנו ק״ק זמן לפלונית לנדונייתא חייבים לתת לה ק״ק זוז מעכשיו ואם מתה קודם שתנשא זכו בה יורשיה דבכה״ג (ור״ל דאמר תנו) לאו קפידא הוה (במאי דאמר לנדוניא) אלא מראה מקום הוא ובההיא דפרק השוכר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק רשאי ליקח בו טלית וכן דעת הרשב״א עכ״ל הרשב״א עכ״ל הריטב״א וע׳ ברשב״א שכ״כ בתשובותיו סי׳ תתקנ״ג (וסיים שם הרשב״א ז״ל נותנין לה מיד ואפי׳ עמדה היא והוציאה אותם לדברים אחרים שלא לנשואיה מה שעשתה קיים אלא שעברה על דעת המצוה ולא קי״ל כר״מ דאמר מעביר על דעתו דבע״ה גזלן הוה כו׳ ע״ש) משמע מכל זה דחלקו בין אמר תנו דמשמע מיד ללא אמר תנו אבל מל׳ הטור שכתב בסי׳ זה סעיף ל׳ לא משמע הכי שכתב ז״ל ואם אמר תנו לבתי לנדונייתא כך וכך חפצים בר׳ זוז והוקרו או הוזלו הריוח או ההפסד הוא ליתומים עכ״ל ש״מ דאף בדאמר תנו אין המתנה עומדת מיד ברשות׳ ליתן לה דא״כ הוה הריוח וההפסד שלה ודוחק לחלק ולומר דס״ל להטור דאף דצריך ליתן לה מיד מ״מ כל שלא נתן לה עדיין הריוח וההפסד הוא ליתומים דאינו מן הסברא ובע״ש נראה דחילק בין אומר לנדוניית׳ או בנדונייתא דבנדונייתא כתב דלא זכה בה ובלנדונייתא כ׳ דזכה בה וכ״כ משום דמצא (הג״ה וכתב בד״מ ס״ס נ״ד בשם הרשב״א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ״מ אם אין לויורש אלא זו הבת א״כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ״ל) בדברי המחב׳ בש״ע דכת׳ ברישא בנדונייתא ובסיפא לנדונייתא וצ״ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה גם הטור שהבאתי ל׳ בסמוך משמע דלא ס״ל חילוק זה שהרי כתב דבאמר לנדונייתא והוקרו והוזלו הריוח וההפסד ליתומים וכמ״ש. מיהו מל׳ הגמרא ליכא לאקשויי על ע״ש די״ל דס״ל דהא דקאמר נדוניית׳ לברתא כו׳ מיירי ג״כ אפי׳ בדאמר תנו והגמרא קיצר בל׳ המצווה דודאי ל׳ המצווה לא היה ״נדונייתא ״לברתא לחוד בלא תוספות איזה דברים ומ״ש מור״ם ע״ז ויש חולקין וס״ל דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בה יורשיה בר בי״ד סי׳ רנ״ג ס״ז מסיק וכתב אהאי דיעה ז״ל ומיהו כל זמן שהיא חיה הם של היתומים וצריך לתת לה מיד ואין ממתינין עד נשואיה ואם מתה המעות חוזרין עכ״ל וכ״כ בד׳ מ בא״ע סי׳ נ״ג לפשר בין הדעות שהביא שם ע״ש:
(כ) אין להם לתת כו׳ – עיין בסמ״ע ס״ק ל״ה עד ודוחק לחלק כו׳ ובעיני דהדבר פשוט הוא דכוונת הטור הוא כן והחילוק שכ׳ הריטב״א הוא בין אמר תנו או לא אמר תנו ולא אמר הטור מדין הנתינה מיד וק״ל עיין בתשוב׳ ר״א ן׳ חיים סי׳ כ״ח ועיין בתשובת משאת בנימין.
(כא) וכן נ״ל עיקר כו׳ – וכ״פ ר״ד ן׳ לב ס״ב סימן ס״ז ע״ש וכתב מהרש״ל פ״ט דב״ק סימן ס״ו בשם הגהות מיי׳ וז״ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע״מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק״ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותנים שלא נתנו לו אלא ע״ד להשיא׳ עכ״ל ונרא׳ דבע״מ כ״ע מודו ואם לא אמר ע״מ תלוי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד״מ ובתשובת ר״ד ן׳ לב ס״ב סי׳ ס״ז סי׳ י״ב י״ג וס״ג סי׳ נ״ח ועיין בתשובת ר״ש כהן ס״ב סי׳ צ״ג.
(לא) שתנשא – כתב בד״מ בשם הרשב״א דאם אותה הבת נתנה לאמה במתנה מה שנתן לה אביה ומתה קודם שתנשא דאף דלא זכתה במתנה מ״מ אם אין לו יורש אלא זו הבת א״כ זכתה מכח ירושה ומתנה דאמה קיימת עכ״ל. הג״ה סמ״ע:
(לב) עיקר – וכ״פ ר״י ן׳ לב ס״ב סי׳ ע״ז ע״ש וכתב מהרש״ל פ״ט דב״ק סי׳ סו בשם הגהת מיי׳ וז״ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו ע״מ להשיאה ונמנע ולא השיאה וק״ו אם מתה שחייב להחזיר המעות לנותני׳ שלא נתנו אלא ע״ד להשיאה עכ״ל ונראה דבע״מ כ״ע מודו ואם לא אמר ע״מ תלי בפלוגתא זו מיהו זה אינו כשתעיין בד״מ ובתשו׳ ר״י ן׳ לב ס״ב סי׳ הנ״ל וסי׳ יב יג ובס״ג סי׳ נח וע׳ בתשו׳ רש״ך ס״ב סי׳ נג ובתשו׳ ראנ״ח סי׳ כח וע׳ בתשו׳ משאת בנימין. ש״ך:
(כח) אם כו׳ – מהנ״ל סי״ג שיוקרא וזולא להיתומים:
(כט) אבל כו׳ – עבה״ג:
(ל) וי״ח כו׳ – כמ״ש בפ׳ אע״פ שלא כ׳ לה אלא ע״מ לכונסה ובב״ק ק״י ב׳ ש״מ כסף כו׳ מ״ט כו׳ וס׳ ראשונה הביאו ראיה ממ״ש מותר המת ליורשיו אע״פ שלא גבו רק לצורך המת. שם:
(ז) תנו ק״ק זוז לפ׳ לנדונייתא – ס״פ נערה ההוא דאמר להו נדוניא לברת׳ זיל נדוניא אמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי ופרש״י נדוניא לברתא קצוביו היו תכשיטי הבנות כך וכך לבושים פורנא ליתמי הריוח ליתומים ולא אמרינן נתיב לה דמי הנדוניא כיום הצוואה ע״ש. וכתב הרא״ש ז״ל ובספרים כתוב ת׳ זוז נדוניא לברתה אותה גירסה נ״ל עיקר דאם לא הזכיר סכום המעות מה חידוש הוא זה דפורנא ליתמי אבל עתה שהזכיר סכום המעות שהיתה הנדוניא שוה באותה שעה השתא הוי חידוש אע״פ שהזכיר סכום המעות הריוח ליתומים כי לא הי׳ דעתו אלא שיתנו לה הנדוניא עכ״ל וז״ל הטור ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים במאתים זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים ע״ש.
והנה ביאור הדברים במה שמחלק בש״ע בין אומר תנו ק״ק זוז בנדונייתא ובין אומר לנדונייתא וכתב הסמ״ע צ״ע דלא מצאתי בשום מקום חילוק זה וגם הטור כת׳ לנדוניא ולכן כת׳ דעיקר הוא דברישא אמר ק״ק זוז לפ׳ ולא אמר תנו ובסיפא אמר תנו ע״ש ותמהני דאם לא אמר תנו לאו כלום הוא וכמ״ש הרמ״א סעיף ב׳ דוקא שמזכיר ל׳ מתנה אבל אם אמר כך וכך לפ׳ בנכסי לאו כלום הוא ואם כן אפי׳ שתנשא אין צריכים לקיים צוואתו ובע״כ אמר ל׳ תנו אלא שקיצר בש״ס דידוע דצריך ליתן באופן שיהי׳ דבריו קיימין ולישנא דגמ׳ נמי בהאי דאמר נדוניא לברת׳ ודאי אמר לשון תנו וכמ״ש אמנם מה שמחלק בש״ע בין אמר בנדוני׳ ובין אמר לנדוני׳ היינו משום דנדוניא הוא שם העצם לתכשיטי הבנות ומש״ה כשאומר תנו כך וכך חפצים במאתים זוז והוא לתכשיטי הבנות מש״ה הריוח וההפסד ליתומים כיון שצוה ליתן בחפצים אבל אם אומר תנו ק״ק זוז לנדוני׳ והוא שיותן לה מעות מזומן והיא תקח בהם חפצים לתכשיטין הריוח והפסד לברת׳ ומשום דצוה ליתן במעות מזומן מגיע לה מעות מאתים זוז ומה שאומר לנדוניא אינו אלא כמראה מקום וזה כוונת הש״ע אם אמר ק״ק זוז לפלוני בנדונייתה דהיינו חפצים שהוא נדוניא והוא תכשיטי בנות א״כ אין לה אלא החפצים ואין צריכין ליתן עד שתנשא ותצטרך כו׳ אבל האומר תנו ק״ק זוז לפ׳ לנדוניא היינו שיתן לה מעות מזומן לצורכי נדוניא אינו אלא כמראה מקום וזכתה מעכשיו בסך מאתים זוז. והטור אע״ג שכתב לנדוניא כיון שכתב כך וכך חפצים במאתים זוז וכיון שהזכיר החפצים בסך מאתים זוז אין חילוק בלשון נדוניא או לנדוניא כיון שאומר בפי׳ תנו כך חפצים ועיקר תליא בין ל׳ חפצים למעות מזומן וש״ע בסתם קאמר דלשון בנדוני׳ היינו חפצים ואומר לנדוני׳ היינו מעות שתקנה בהם חפצים אבל הוא לא אמר כך וכך חפצים וז״ב והארכתי בזה יען כי בסמ״ע הסיע דברי הש״ע לכוונה אחרת ועיקר כמ״ש. וז״ל הריטב״א ס״פ נערה שם הובא בשטה מקובצת האי דאמר נדוניא לברתא פ׳ ושכ״מ היה דמקנה באמירה וכלים של נדוניא הרגילים היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים ביוקר בשוק ובתר הכי זול נדוניא והיתה היא תובעת העודף כו׳ ואמר רב אידי פורנא ליתמי שלא נתכוין האב אלא שיתנו לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה״ה דאי אייקר דווררא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשי׳ כלום אבל האומר תנו מאתים זוז לפ׳ לנדונייתה חייבין לתת לה ק״ק מעכשיו ויוקרא וזילא דידה הוי ולא עוד אלא אם מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשי׳ דכה״ג לא הוי קפידא אלא כמראה מקום וכהאי דפ׳ השוכר בנותן דינר לעני ליקח בהם חלוק שרשאי ליקח בו טלית וכ״כ הרשב״א עכ״ל. והוא כמ״ש דברישא אמר נדוניא היינו כלים של נדוניא הרגילים וכיון שלא ציוה ליתן אלא כלי נדוני׳ מש״ה הריוח ליתמי ואין להם ליתן עד שתצטרך ובסיפא אמר תנו מאתים זוז לנדוניא היינו שיתנו לה מעות מזומן והיא תקח בהם כלי נדוניא ה״ל כאומר תנו דינר לעני ליקח בהם חלוק וכמ״ש הריטב״א והטור שכתב שאמר המצוה כך וכך חפצים א״כ אפי׳ הזכיר סכום מעות כיון שלא אמר כך סכום מעות שתקנה בהם חפצים אלא חפצים כך וכך בעד מאתים זוז א״כ ל׳ לנדוניא לאו כלום הוא כיון שאומר כך וכך חפצים במאתים זוז אין לה אלא החפצים בעת שתצטרך והריוח ליתומים וכל זה פשוט.
(יח) [הגה] דאם אמר ליתן להשיאה. נ״ב עיין תה״ד סי׳ ש״נ דאם נתן כן לבתו או לבת בתו כיון דדעתו קרובה לה לכ״ע זכתה בהם מיד ועיין תשובת הראנ״ח ח״ב סימן צ׳:
(יט) [סמ״ע אות לה] מיד ברשותה ליתן לה דא״כ הוי הריווח. נ״ב לענ״ד הא באומר תנו ת׳ זוזי מחמרא דצריך ליתן מיד ומ״מ הוקר׳ הריווח ליורשי׳ והוזל ההפסד ליורשי׳ כיון דתולה המעות בחמרא. וה״נ הכא דאמר חפיצים בר׳ זוז משמע דצריך ליתן חפיצים. דצריכי׳ ליתן חפיצים עד שישוו ת׳ זוז והוי כתנו ת׳ זוזי מחמרא. ודברי הרשב״א רק בקוצב סך מסויים כיון דאמר תנו מיד זכתה במעות כך. ועיין בב״י דמתקשה על כפל בדין בטור. דהא דין דכאן נשמע מההיא דס׳ כ״ז דת׳ זוזי מחמרא ועיי״ש ובפרישה ובב״ח מה שתירצו הרי דס״ל בפשיטות דחפיצים בר׳ זוז דמי ממש לת׳ זוזי מחמרא וא״כ ע״כ הרשב״א מודה בזה ודברי הרשב״א באינו תולה בחפיצים וברור:
(כ) [סמ״ע בא״ד] וצ״ע דלא מצאתי. נ״ב עיין תשו׳ בית יעקב סי׳ כ״ג:
(יב) אין לחם לתת עד שתינשא עסמ״ע ס״ק ל״ה וכבר תמהו על זה בעל קצה״ח והגאון מ׳ עוזר בש״ע ח״מ השניים דפוס אמשטרדם דבלא אמר תנו אינו זוכה המקבל כמבואר בסעיף ב׳ בהג״ה ומסקי דעיקר החילוק בין אם אמר תנו מאתים זוז לנדוניא אז הנדוניא שאמר היא רק כמראה מקום להמקבל ולכך נותנין לה מיד משא״כ כשאמר חפצים לנדוניא אז אין נותנין לה רק כשתנשא וכן עיקר:
(כד) אין להם לתת עד שתנשא ע׳ הפ׳ בביאורים שלי:
(כה) וכנ״ל עיקר. ואם אחרים נותנין לסיועת בתו להשיאה ומתה חייב להחזיר להנותנו אפילו לא אמרו על מנת:
בהג״ה: ויש חולקין באלו הדינין וס״ל דאם אמר ליתן להשיאה ומתה לא זכו בהם יורשים – נ״ב: נלפענ״ד ראי׳ לזה ממ״ש בנזיר דכ״ד במשנה דאשה שנדרה בנזיר רבא אמר אפילו תימא רבנן כי מקנה לה נמי במילתא דצריכה לה במילתא דל״צ לה לא מקנה לה א״כ מוכח שם דאף בלא התנה עמה בפירוש רק הקנה לה סתם נמי אמרינן דמילתא דל״צ לה לא אקני לה וחוזרת הבהמה לרשותו והרי שם בע״כ מיירי שהקנה לה ממש ומסרו בידה דבלא״ה נשאר שם קושיית הש״ס דאין אדם מקדיש דשא״ש ואף בהבטיח לה בפה עדיין אינה ברשותה ואיך בידה להקדישה ובע״כ מיירי שמסרה לידה ממש וזכתה בה. ואעפי״כ אם הפר לה ולא צריכה חוזרת לבעלים מכש״כ בזכר בפירוש שנותן לה להשיאה כשמתה חוזר ליד הנותן וזה ראיה ברורה וצ״ע על החולקים בזה ודו״ק:
(יד) ויש חולקין באלו הדינין – עבה״ט ס״ק ל״ב דמהרש״ל כתב בשם הגמ״י וז״ל מכאן נראה שאדם שנתנו לו אחרים לסיועת בתו כו׳ הנה דברי הגמי״י אלו הביא ג״כ הד״מ אות ו׳ בשינוי קצת וכתב דמזה משמע ג״כ דלא כדברי הריטב״א (שהוא דעת המחבר דס״ל דזכו בהם יורשי׳). ושם בהגמי״י ד״ח הגזילה כתב שיצא לו כן מש״ס ב״ק ק״י ע״ב נתן את הכסף לאנשי משמר כו׳ אמר אביי ש״מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר הוה אמינא מהדר ליורשיו מ״ט אדעתא דהכי לא יהב ליה ע״ש. וע׳ בתשובת ח״ס חח״מ סימן קמ״ז שכתב דאף שדעת רמ״א דיש מחלוקת באלו הדינין לפע״ד אין כאן מחלוקת כלל וענינים שונים הם דכ״ע מודים לדברי הריטב״א ורשב״א דודאי סברת הרשב״א נכונה ואמיתות מיד שנתן פרוטה לעני למזונות הרי קיים מצותו אפילו העני משנה מדעת בעה״ב איהו דידיה עביד כמצותו וה״ל ככסף מכפר מחצה וה״נ אחר שכבר נתנו להבת לנדוניא כבר נתקיים ואם היא משנה הדעת בעה״ב אין לנו בזה כלום הא הנותן כבר קיים מצותו וממילא אם מתה זכו בהם יורשי׳ אך הגמי״י מיירי שלא ניתן להבת הענייה אלא שנתנו לאביה ליתן לה בשעת נישואיה וכיון שמתה או שלא רצה להשיאה יחזור להנותנים ע׳ בח״מ סי׳ קכ״ה ס״ח אבל אי היה כבר ביד הבת גם הגמי״י מודה להרשב״א והריטב״א הנ״ל. וההיא דמרדכי פרק אף ע״פ (במעשה באחד שנדר להשיא יתומה וממה ופסק ר״ח כהן שפטור דלא כתב לה אלא על מנת לכנסה וראבי״ה פליג וכתב דהוה נדר לעני ומותר המת ליורשיו ע״ש וע׳ ביו״ד סימן רנ״ג ס״ז) הוא בנידר ליתן ועדיין לא הוציא מת״י ומתה ע״כ ס״ל לר״ח כהן שפטור אך ראבי״ה ס״ל דמתנה לעני אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וה״ל כאילו כבר הגיע לידה ועדיף מניתן ליד האב המקבץ בעדה. והיוצא מזה לדינא לפע״ד משהגיע ליד המקבל בין למזונות בין לנדן זכה המקבל ויורשיו אחריו וכשלא הוציא הנודר מת״י פלוגתא ר״ח כהן וראבי״ה (וע׳ במהרי״ל ח״ב סימן ס״ו שכתב שדברי ר״ח כהן מסתברא ע״כ אפילו אי תפסו יורשי היתומה מפקינן מינייהו ולא מצי למימר קים לי כראבי״ה ע״ש) וכשניתן ליד שליח כגון המקבץ אזי לכ״ע חוזר להנותנים. אמנם כשניתן ביד אפוטרופסים של היתומים (כמו בנידון השאלה שם) יש קצת ספק אם דומה לאב המקבץ שבהגמי״י. ונלע״ד דלא דמי דאפטרופסים הממונים ע״פ המתנדבים עצמם לטובת יתומים קטנים יד יתומים הם וכבר נעשה מצותה ואינו דומה לשליח בעלמא דאם לא אמר לו זכי חוזר ליורשי הנותן אבל הכא זכו האפוטרופסים בודאי עבור יתומים ושייך ליורשיהם ואם אין כאן יורשים ידועים יעשו מהם צרכי רבים כמ״ש הרא״ש שבטור סי׳ רפ״ג (ובסמ״ע שם) עכ״ד ע״ש וע׳ עוד בתשובת ח״ס חיו״ד סי׳ רל״ח ובליקוטי שו״ת ח״ס חלק ששי סימן מ״ו מענין זה ועמ״ש לעיל סי׳ קכ״ה ס״ה ס״ק ד׳:
(טו) לא זכו בהם יורשים – ע׳ בתשובת משכנות יעקב חח״מ סימן מ״ה אודות אשה שנשאת לבעל ובעת נשואיה הכניסה לו בית של אמה בסך נדוניא ולה בת והתחייב הבעל להשיאה כדרך בנות ישראל וילדה עם בעלה עוד ב׳ בנות ואחר כמה שנים נפטר הבעל ונתפשרה האלמנה אז ע״פ ב״ד עם יורשי הבעל עבור כתובתה שהיה לה על ת״ק זהו׳ וגם על התחייבות המנוח על בתה שמבעלה הראשון וגם עבור מזונות הבנות שעם המנוח הנ״ל והחליטו לה היורשים את הבית הנ״ל לחלוטין ובתנאי שהיא התחייבת בקגא״ס להחזיק הבנות הקטנות לזונן ולפרנסן עד שיגיעו לפרקן וגם להשיאן בנדוניא כפי שתתן לבתה של בעלה הראשון ושאם לא תקיים כן אין לה זכות בבית הנ״ל רק לבנות הנ״ל וב״כ כמבואר בכתב פשר ע״פ ב״ד ועתה מתה אחת מהבנות קודם הגיעה לפרק נישואין ותובעין היורשין את האלמנה לבטל קנין שלה אם מצד שיורשין את אחותם והם במקומה או מצד שהאלמנה לא קיימה התנאי שהרי כתיב שאם לא תקיים ככל הנ״ל אין לה זכות והרי לא קיימה והאלמנה אומרת שהיא התחייבה לתת נדוניא לבתה כשתצטרך ולא ליורשיה וגם קיימה התנאי מה שיש עליה לקיים הדין עם מי והשיב נראה ברור שהדין עם האלמנה ואין ממש בכל טענות היורשין דטענה האחת שבאין מכח ירושה ודאי לאו כלום הוא דודאי האלמנה לא נתחייבה רק כשתגיע לפרקה ותצטרך לנדוניא כמבואר הלשון בכתב פשר ואף אם הבת חיה אין בידה להוציא מאמה כ״א בעת נשואיה ואין צריכה לתת לה מיד כ״ש כשמתה דאין יורשיה יורשין כלל כשלא הגיעה לזמן נישואין וה״ז הדין מבואר בח״מ סי׳ רנ״ג סט״ז כו׳ וגם אין להתעקש בזה מצד אומדן דעת יורשין שהחליטו לה הבית לומר שלא החליטו לה רק ע״ד שתנשא אחותם וע״פ דברי הרמ״א ז״ל שם שכל שניתן לנישואין מתה המעות חוזרין שלא נתן רק ע״ד להשיאה ה״נ טוענים שהבית היה שוה אז יותר מכדי חובותיה ולא וויתרו רק ע״ד שתשיא הבנות זה אינו מכמה טעמים אף אם יהיה האמת כדבריהם חדא דכנדון הרמ״א איכא אומדנא ברורה כיון שתחלת הנתינה היתה לצורך נישואין וגלוי הדבר שאילו ידע שתמות קודם לא נתן לה כלל אבל בנ״ד אין כאן אומדנא ברורה לומר שאילו ידעו שתמות אמת מהבנות לא החליטו לה דאעפ״כ ניחא להו לסלק מעליהן טיפול וגידול הבנות מזונות ומלבושים כו׳ ועוד דבנדון הרמ״א יתנו לאשה לצורך נישואין וכל שאין כאן נישואין המתנה בטלה מתחלתה שהרי אותן המעות עצמן נתנו לנישואין דוקא אבל בנ״ד הרי הבית נחלט להאלמנה ולא להבנות לנישואיהן רק היא התחייבה עצמה להשיאן אין לנו לדון בזה דין אומדנא רק צריכין לדון מדין קיום התנאי וכל שהיא פטורה מצד חיובה ומדין התנאי אין בזה דין אומדנא כלל כו׳ ועוד יש לחלק בעיקר דין האומדנא בזה בין מתנה למכר דהכא הוי מכירה בעד חובותיה ואף שהיא שוה יותר אין אונאה לקרקעות עד פלגא מעתה אין כאן אומדנא דאפשר שאף ששוה יותר היו מחליטין לה הבית אף שיעלה על הדעת שתמות אחת מהבנות דאין דמים ידועים לקרקע כו׳ (ע׳ בסי׳ ר״ה ס״ד) ועוד יש לחלק ע״פ דברי התוספות בכתובות פרק נערה (דף מ״ז ע״ב בד״ה שלא כתב לה) כו׳ ובפרט שכפי הנראה אף לפי טענתן בשווי הבית אז היה היתרון דבר קטן שלא יספיק אף במזונותיהן ולנישואי אחת מהן והאלמנה משלה וויתרה על בנותיה ואין כאן אומדנא כלל. והטענה הב׳ שהאלמנה לא קיימה התנאי גם כן לאו כלום הוא כיון שאין העכבה ממנה ודין זה מתבאר מתוך סוגיא פרק מי שאחזו דאיפלגו רבנן ורשב״ג גבי הרי זה גיטך על מנת שתניקי בני שתי שנים שתשמשי את אבא שתי שנים מת האב או הבן כו׳ (ע׳ באה״ע סימן קמ״ג ס״ח) ולא מבעיא לשיטת התוספת שפסקו אף בגיטין כרשב״ג דמת הבן או האב הוי גט משום דעכבה אינה הימנה ואמרי׳ להרוחה קא מכוון והא לא אצטרך ואם בגיטין כן כ״ש בממון דודאי רק להרוחה קא מכווין כו׳ אלא דאף לדעת הפוסקי׳ גבי גיטין כרבנן דלא הוי גט היינו דוקא גבי גיטין משום דלצעור׳ קא מכווין אבל בממון מודו רבנן דכל היכא דלא אצטריך א״צ קיום התנאי בפועל כו׳ והאריך בזה הרב׳ והביא ראיות לדבריו מדברי המרדכי פ׳ מי שאחזו שהביא תשובת מהר״ם על א׳ שנתן כל נכסי לבנו ע״מ שיתן לד׳ בנותיו כך וכך מעות ונפטרה אחת כו׳ שהובא בקצרה לעיל סי׳ רמ״ז ס״ג בהגה ומדברי תשו׳ הרשב״א שהובא בב״י סי׳ של״ה על אחד ששכרוהו לשרת בכל הדרך ומת השוכר בחצי הדרך כו׳ שהובא ג״כ בסמ״ע ובש״ך שם ומסיים דהדין דין אמת ואין לפקפק בזה כלל ע״ש:
{ל} ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים בר׳ זוז והוקרו או הוזלו הריוח וההפסד הוא ליתומים:
{לא} ובכל אלו נראה שאין חילוק בין שכיב מרע לבריא בקנין:
(ל) {ל} ומה שכתב ואם אמר תנו לבתי לנדוניא כך וכך חפצים והוקרו או הוזלו וכו׳ בסוף פרק נערה שנתפתתה (כתובות נד.) וכבר כתב רבינו זה בסמוך אלא משום דכתב כאן דין המצוה לתת נדוניא לבתו חזר ושנאו כאן. כתב הריטב״א על זה שמעתי מרבותי שאין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשיה כלום אבל האומר תנו ק״ק זוז לפלו׳ לנדונייתה חייבים לתת לה ק״ק מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוי ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם יורשיה דכה״ג לאו קפידא הוי אלא כמראה מקום וכההיא דפ׳ השוכר (בבא מציעא עח:) בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק שרשאי ליקח בו טלית וכן דעת הרשב״א עכ״ל וזה לשונו ה״ר שמעון בן אדרת בתשובה מסתברא אם אמר תנו מנה לפלונית לנישואיה נותנין לה מיד שהרי לא קבע זמן לנתינתן והרי זה כאומר תנו מנה לפלוני למזונות שאין אומרים יתנו לו היורשים מזונות בכל יום ויום אלא נותנין לו מנה למזונות והוא מתפרנס ע״י עצמו ואפי׳ עמדה היא והוציאה אותם לדברים אחרים שלא לנישואין מה שעשתה קיים אלא שעברה על דעת המצוה וכמעביר על דעתו של ב״ה דלא קיימא לן כרבי מאיר דאמר מעביר על דעתו של ב״ה גזלן הוי וכן פסק הרי״ף בפרק האומנים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ל) והוקרו או הוזלו כו׳ גמרא ס״פ נערה שנתפתתה וכתבתיהו לעיל סכ״ז ומה שחזר לכתוב דין דהוקרו או הוזלו אע״פ שכבר כתבו בסמוך גבי יין נראה דה״ט דל״ת מדאמר תרתי כך וכך חפצים בר׳ זוז דבמה דפרט החפצים גילה דעתו שאותן חפצים יתנו לה עכ״פ להתקשט בהן אף אם יוקרו ובמ״ש בר׳ זוז גילה דעתו שאם יוזלו יתנו לה יותר עד שיהיה בדמיהן ר׳ זוז קמ״ל ולא כב״י שכתב שלא הוצרך רבינו לכתבו כאן אלא אגב גררא דאיירי מדין נדוניא נקט ליה אלא העיקר כמ״ש וכן משמע להדיא מלשון הרא״ש דפ׳ נערה ע״ש:
(ל) {ל} ואם אמר תנו לבתי וכו׳. בס״פ נערה שנתפתתה ואע״ג דכבר כתב רבינו דין זה בסמוך סעיף כ״ז אצל הנותן מתנה לאחר חזר וכתבו רבינו אצל הבת משום דגוף הדין איתמר בגמרא אצל הבת ומשם למדו ג״כ בנותן מתנה לאחר ואצל הבת אשמועי׳ דאע״ג דדעתו קרובה אצל הבת אפ״ה הריוח הוא ליתומים ולא לבת ואצל האחר אשמועי׳ דאע״ג דאין דעתו קרובה אצל האחר אפ״ה ההפסד הוא ליתומים וב״י לא פי׳ כך ע״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםחכמת שלמהפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יז) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ לִבְנִי שֶׁקֶל בְּכָל שַׁבָּת, אוֹ שֶׁאָמַר: אַל תִּתְּנוּ לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מַסְפִּיק לָהֶם אֶלָּא סֶלַע בְּכָל שַׁבָּת, נוֹתְנִים לָהֶם כָּל צָרְכָּם. וְאִם אָמַר: אִם מֵתוּ יִירְשׁוּ אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶם, אֵין נוֹתְנִים לָהֶם אֶלָּא שֶׁקֶל. וְעַיֵּן בְּסִימָן רמ״ח {אֵימָתַי אֵין לְאַחֲרֵיהֶם כְּלוּם.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(מב) צ) לשון הרמב״ם שם דכ״ג מסקנת הגמרא פ״ז דכתובות דף ע׳ ע״א וכדמפרש בגמ׳ טעמא שם
(מג) ק) טור סל״ג שם בגמ׳ וכפי׳ רש״י שם שאם מת בלא בנים ומבואר בסי׳ רמ״ח במ״ש המחבר והרמ״א
(מד) ר) אם אמר על יורש אחד בין היורשים דאם אינו ראוי ליירש לא מהני לשון ירושה אלא צ״ל יטלו אחרים
(לו) או שאמר אל תתנו כו׳ – רבותא הוא דה״א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ״ל דאפ״ה נותנין להן דאמרי׳ דודאי לא היה דעתו להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי שיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות:
(לז) אין נותנין להן אלא שקל – כדי שלא להפסיד לאחרים ולעיל סי׳ רמ״ח נתבאר דאף דירושה אין לה הפסק והנותן מתנה לבנו ואמר בשעת הנתינה שאחרי מות בנו יהיה לפלוני אין לאותו פלוני כלום שאני הכא דמעולם לא זיכה לבניו כל נכסיו אלא שקל בכל שבת כל ימי חייהן. א״נ דמתו בניו בלא בנים ועפ״ר ודרישה כאן ושם סי׳ רמ״ח מ״ש עוד מזה:
(לח) אלא שקל – והמותר כדי צרכן כדי פרנסתן יתנו להן מן הצדקה ואע״ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ״ש המחבר בס״ל והטור בס״ס זה סמ״ז שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא״כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים:
(כב) ש״מ כו׳ – עיין בתשו׳ מהרא״ן ששון סי׳ קפ״ח ובתשובת ר״ש כהן שם ועיין בתשובת רמ״א סימן צ״ב דף קצ״ו.
(כג) אחרים תחתיהם כו׳ – אע״ג דאות׳ אחרים חינם ראויים לירש מ״מ מהני בהו לשון ירוש׳ מכח לשון מתנ׳ שאומר תנו שקל לבני לל׳ ירוש׳ דאחרים שהוא תוך כ״ד וכמ״ש סי׳ רפ״א ס״ז ע״ש והכי מוקמינא לה פ׳ י״נ ודלא כב״י ובלא״ה צ״ע מה שכתב לחלק בשם רש״י בין היו לבנים בנים א״ל דבש״ס מוכח דליתא וכבר הרגישו בכל זה בתשו׳ רא״ן ששון סי׳ קס״ו וקפ״ח ובתשוב׳ מבי״ט ח״ב סימן י״ז ע״ש ועיין בסמ״ע ס״ק ל״ז עד א״נ דמתו בניו בלא בנים והיינו כמ״ש ב״י בשם רש״י והמדקדק בש״ס פ׳ י״נ יראה דליתא דאל״כ מה מסיק שם בתיובתא ולא משני דאין לשני בנים ודו״ק כן נ״ל.
(לג) אלא – רבותא הוא דה״א כיון דאמר אל תתנו באזהרה קאמר קמ״ל דאפ״ה נותנין להן ואמרינן דודאי דעתו לא היה להרעיב בניו ולא אמר כן אלא כדי דיצמצמו במזונותיהן ולא ילכו אחר מותרות. כ״כ הסמ״ע וע׳ בתשו׳ מהר״א ששון סי׳ קפח ובתשו׳ רש״ך ס״ב סי׳ צג ובתשו׳ רמ״א סי׳ צב:
(לד) אחרים – אע״ג דאותן אחרים אינם ראוין לירש מ״מ מהני בהו ל׳ ירושה מכח ל׳ מתנה שאומר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תוך כ״ד וכמ״ש בסי׳ רפ״א ס״ו ע״ש והכי מוקמינן לה בפ׳ י״נ ודלא כב״י ובלא״ה צ״ע מ״ש לחלק בשם רש״י בין היו לבנים בנים או לאו דבש״ס מוכח דליתא דאל״כ מאי מסיק בתיובתא שם ולא משני דאין לשני בנים וכבר הרגישו בכל זה בתשו׳ מהר״א ששון סי׳ קס״ו וקפ״ח ובתשו׳ מבי״ט ח״ב סי׳ יז ע״ש. ש״ך:
(לה) שקל – והמותר כדי צורך פרנסתן יתנו להם מן הצדקה ואע״ג דהאומר שאל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכמ״ש המחבר בסעיף ל׳ שאני התם דהנכסים שלו ואיך יצוה שלא יטלו מנכסי עצמו לקבורה ולהעשיר את בניו משא״כ בזה דהממון לאו של בניו הוא ובידו ליתן ממונו למי שירצה ושבניו ישאלו על הפתחים. סמ״ע:
(ח) ואם אומר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם – כת׳ הב״י וז״ל ואמאי דקתני אם מתו יירשו כ׳ ופ׳ פרש״י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קי״ל שאם הראשון ראוי ליורשו אין לאחריך כלום דירושה אין לה הפסק לכך פי׳ דבמתו בלא בנים קאמר וכו׳ ואפשר כיון דכשמתו אלו כולם בלא בנים יורשים דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי יכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרו דירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן יורשו והשתא בדוקא כת׳ רש״י בלא בנים ולא כתב בלא יורשים ואיכא למידק דהאי יירשו אחרים דתני היכי מהני והא קי״ל דלשון ירושה למי שאינו ראוי לירש לאו כלום כו׳ לכך נ״ל דבראויין הנך לירש מיירי וא״ת א״כ בלא אמירתו היו יורשין אותו י״ל הבמ״ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשין כגון אח בין האחים שאילולי אמירתו היו חולקין בין כולם והשתא אחד או שנים מהם נוטלין הכל עכ״ל וע״ש בב״י שכת׳ על פרש״י שמתו בלא בנים ז״ל והוא דרך מחודש בישוב הא דאומר תנו שקל לבני בשבת כו׳ עם ההוא דירושה אין לה הפסק וע״ש. ובתשו׳ מוהר״א ששון סי׳ קפ״ח שפך סוללה לסתור את כל דברי הב״י וכת׳ שנעלמה ממנו הגמרא בפ׳ י״נ (דף קכ״ט) ושם אמר רב ששת מנא אמינא לה דתניא האומר תנו שקל לבני בשבת וכו׳ ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם כו׳ הוא מותיב לה הוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב״ב הוא ת״ש נכסי לך ואחריך יירש פ׳ ואחרי אחריך ירש פ׳ מת ראשון קנה שני מת שני קנה ג׳ ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון והא כשתי שדות ושני בני אדם דמי וקתני דקנה וכ״ת ה״נ בראוי ליורשו וריב״ב היא אי הכי מת שני קנה ג׳ והא שלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ריב״ב נכסי לך ואחריך לפ׳ וראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שא״ז לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק כו׳ לימא תיהוי תיובתא דריש לקיש כו׳ לא קשיא כאן תכ״ד. ומאי פריך לימא דמת השני בלא בנים ומש״ה הוי דג׳ דהג׳ ראוי לירש כשמת השני בלא בנים וע״ש שהאריך וגם בעיקר הסברא חולק והעלה דאפי׳ מת בלא בנים ג״כ ירושה אין לה הפסק אלא שכת׳ שדברי רש״י אין לו ביאור והניח דברי רש״י בצ״ע וע״ש. וגם בש״ך הסכים לדברי מוהר״א ששון וז״ל אע״ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו ל׳ ירושה מכח לשון מתנה שאמר תנו שקל לבני ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ״ד וכמ״ש סי׳ רפ״א סעיף ז׳ והכי מוקי לה פ׳ י״נ ודלא כב״י כו׳ דא״כ לישנו הכי בגמרא דאין לב׳ בנים ע״ש והוא קושיית מוהר״א ששון ולענ״ד דברי רש״י נכונים וגם דברי הב״י יתיישב היטב והנה מ״ש הש״ך דאע״ג דאותן אחרים אין ראוין לירש מכל מקום מהני בהו לשון ירושה שאמר תנו לבני שקל ללשון ירושה דאחרים שהוא תכ״ד. נראה דע״כ לא מהני לשון מתנה ללשון ירושה תכ״ד אלא כשנותן בלשון מתנה לאחרים אבל לשון המתנה בראוי ליורשו היא גופה לשון ירושה היא ולא לשון מתנה וכמ״ש הרי״ף פ׳ מי שמת גבי איסור גיורא דמתנת שכ״מ כירושה שויה רבנן וגר ליתיה בירושה ושם כת׳ דכל שראוי ליורשו והוא בנו כלשון ירושה היא ולא קנו והיינו דשלח רב אחא בריה דרב עוירא לדברי ר׳ יוחנן נכסי לך ואחריך לפ׳ ראשון ראוי ליורשו אין לאחריך במקום ראשון כלום לפי שאינו ל׳ מתנה אלא ל׳ ירושה וירושה אין לה הפסק עכ״ל וע״ש בדברי הרמב״ן בחידושיו שכתב וז״ל ומכאן יש ללמוד דאפי׳ היכא דאמר בל׳ מתנה שוי׳ רבנן כירושה וכדכתיבנא עכ״ל וע״ש בדברי הרמב״ן פ׳ י״נ בהא דשלח רב אחא נכסי לך והראשון ראוי ליורשו ז״ל אבל בחיבור הגאונים ראיתי שאפילו אמר בפי׳ ל׳ מתנה אמרי׳ ל׳ ירושה ואפי׳ אמר לשון מתנה כירושה חשבי׳ ליה דמה שהוא שלו בירושה אינו יכול ליתן לו במתנה וירושה דידיה נמי תורה היא שתורה נתנה לו רשות ליתן לו נכסיו וירושה היא ע״ש וא״כ כיון דבניו ראוי לירושה א״כ לשון מתנה לבניו נמי ל׳ ירושה הוא וא״כ כי הדר קאמר יירשו אחרים תחתיהן אם אחרים אין ראוין לירש ולא מהני בהו לשון ירושה לא מהני בהו לשון מתנה דאמר לבניו כיון דאיהו אינו לשון מתנה אלא ירושה וכמ״ש הרמב״ן דאין לו כח ליתן במתנה למי שהוא שלו בירושה וא״כ הוכרח רש״י לפרש שמתו בלא בנים ואחרים נמי ראוין ליירש וכמ״ש. ובזה ניחא לענ״ד הא דאמר רב ששת מנא אמינא לה כו׳ הוא מותיב והוא מפרק לה בראוי ליורשו וריב״ב הוא ולכאורה רב ששת אינו צריך לפירוקא כיון דס״ל דמהני לשון מתנה ללשון ירושה והרשב״ם כת׳ דהוא מפרק לה לאינך אמוראי דפליגי עליו ע״ש ולפמ״ש ניחא דרב ששת נמי מפרק לה דלא תיקשי לפי מה דאמר רב אחא נכסי לך ואחריך לפ׳ דאם הראשון ראוי ליורשו אין לשני כלום ומשמע דאפי׳ אומר לשון מתנה דסתמא קאמר דלעולם אין לב׳ במקום ראשון כל שראשון ראוי ליורשו וע״כ משום דס״ל דכל שראוי ליורשו לעולם ל׳ ירושה היא ואין לו כח ליתן במתנה וכמ״ש הרמב״ן וכי היכא דלא תיקשי לרב אחא דלדידיה לא מהני ל׳ מתנה ללשון ירושה כיון דראשון ראוי ליורשו איהו גופיה לשון ירושה לזה מפרק לה בראוי ליורשו ומה דקשיא להו למוהר״א ששון ולש״ך בהא דפריך מנכסי לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני כו׳ מת שני קנה ג׳ והא אמר רב אחא ואמאי לא משני דמת שני בלא בנים כו׳ נראה ליישב והוא דכיון דלשון אחריך אינו אלא עם גמר מיתה וכדאמרי׳ פ׳ י״נ דף קל״ז גבי ואחריך לפ׳ דאם קדם הראשון ומכר מה שעשה עשוי ומודה שאם נתנו במתנת שכ״מ לא עשה כלום מ״ט אמר אביי מתנת שכ״מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ופרשב״ם דאחריך עם גמר מיתה משמע משעה שאין הראשון צריך לנכסים וכן פסק הרמב״ם פ׳ י״ב מזכיה וטור וש״ע סי׳ רמ״ח וכיון דשני ראוי ליורשו ירושה אין לה הפסק וא״כ היכי מצי אמר ואחרי אחריך יירש פ׳ כיון דהוא לעולם לב׳ כל ימי חייו דשני ונהי דמת השני בלא בנים עכ״פ עם גמר מיתה אינו יכול לסלק לשני כיון דירושה אין לה הפסק וכיון דלא אמר אחר מיתת השני יהי׳ לג׳ אלא ואחרי אחריך וא״כ ל׳ ואחרי הוא עם גמר מיתה ואין לו כח בזה משום דשני ראוי ליורשו ואין לה הפסק עד אחר מיתת הב׳ ולא זכה הג׳ אפי׳ אחר מיתת השני כיון דלא אמר ואחר מיתה אלא ואחרי אחריך וכיון דנתבטל לשון ואחרי אחריך א״כ לא זכה הג׳ אפי׳ ראוי ליורשו אלא חולק בין שאר יורשין כאלו לא אמר ואחרי אחריך ומש״ה צריך לשנויי תכ״ד וא״כ מיירי דכולהו אינן ראוין ומהני ל׳ מתנה דראשון ללשון ירושה דאינך משא״כ בהאי דאם מתו יירשו אחרים תחתיהן ומתו בלא בנים כיון דאחרים נמי ראוין לירש זכו אחרים כיון דירושת הבנים לא היה הפסק וכל ימי חייהם ירתי ואח״כ אם מתו יטלו אחרים וכמו שאמר א׳ או שנים בין הראוין ליירש וזה נכון.
אמנם במ״ש הב״י דכיון שמתו אלו כולם בלא בנים יורשין דידהו הוי אחי האב והנך מכח דאב ירתי ויכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי כו׳ אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלא מכח דאב הנותן ירתי. וזה נראה תמוה דהא גם באחי הבן מכח דאב ירתי דהא האב קודם לכל יוצאי יריכו וכבר הניח בד״מ בצ״ע וע״ש שכת׳ וא״כ אין חילוק בין אחיו לאחי האב ואף בין בניו לשאר יורשים אינו נראה מדברי שאר פוסקים לחלק בכך ע״ש ובעיקר סברא שכת׳ הב״י דכשמתו בלא בנים ויורשין דידהו הוי אחי האב נראה דיכול להתנות שיירש א׳ מהם או שנים. והוא דכיון דאחר מיתת הבן חזר הירושה לאב דאב קודם ואחי האב דירתי מכחו ירתי וא״כ כשם שבחייו אם אין לו בנים אלא שלשה או ארבעה אחין יכול לו׳ להנחיל אחד מהם או שנים וכמבואר ברמב״ם פ״ד מנחלות דיכול לו׳ פ׳ אחי ירשני מכלל האחים. וא״כ ה״נ יוכל להנחיל בירושה שיגיע לו אחר מותו ויפלו לאחיו שפ׳ אחי יירשני מכלל האחים. אמנם במ״ש הב״י ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן ירתי היא פליאה דודאי כי היכא דמצי האב להנחיל לאח מן האחים שלו כשימות הבן וכמ״ש דכשם שמצי להנחיל לאח מן האחים בירושתו בחייו כן נמי כשימות הבן ויפלו נכסים בקבר לדידיה דאב קודם ומנחיל לאח מן האחין ה״ה נמי כשימות הבן ויש לו אחים והוא בנים של האב הנותן וכשימות הבן חזרו הנכסים בקבר לנותן ומצי להנחיל לבן בין הבנים וצ״ע. אלא דמ״ש בד״מ דאין חילוק בין אחיו לאחי האב ולעולם אין לאב כח להנחיל לאחד מהן נראה לענ״ד דכיון דמבואר מדברי רש״י דכשימותו בלא בנים מצי להנחיל לאחי האב הנותן ה״ה כשימותו בלא בנים ויש לבן אחים והוא בני האב הנותן דמצי להנחיל בין הבנים כיון דאחר מיתה נפלו נכסים קמי׳ בקבר מצי להנחיל בירושתו לבן בין הבנים וכדמוכח בגמ׳ שם דמשני בהא דאם מתו יירשו אחרים תחתיהם בראוי ליורשו אלא דאם יש לבן בנים הוא דלא מצי להנחיל לאחד יותר כן נלענ״ד ודו״ק. איברא דעת הפוסקים נראה שאין מחלקין בכך ואפי׳ באחי האב ומת הבן בלא בנים נמי לא מצי להנחיל לאח מן האחים וכמ״ש בד״מ ונראה טעמיה משום דאמרי׳ בפ׳ מי שמת (דף קמ״א) גבי אומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה דפריך מיניה למ״ד המזכה לעובר לא קנה ומשני ריב״ב הוא דאמר בראוי ליורשו דבריו קיימים ופריך אימר דאמר ריב״ב לדבר שישנו בעולם לדבר שאינו בעולם מי שמעת ליה ע״ש וכיון דאפי׳ בראוי ליורשו לא מהני אלא בדבר שישנו בעולם מש״ה באין לו בנים יוכל להנחיל לאח מן האחין דהוא עכשיו ראוי ליורשו אבל ביש לו בנים דאחיו אינו ראוי ליורשו אלא שאומר דכשימותו בנים בלא בנים ויפלו נחלתו לפני האחין להנחיל לאח מן האחין ה״ל דשלבל״ע ולא מהני אפי׳ בראוי ליורשו כמו בנולדים דלא מצי להנחיל אפי׳ בלשון ירושה ואע״ג דבנכסים שיפלו אחר מיכן נראה דמצי להנחיל בראוי ליורשו בלשון ירושה דהא דעת ר״ח דאפי׳ בבריא מצי להנחיל בלשון ירושה ומשמע אפי׳ בנכסים שנפלו אחר מיכן היינו משום דגוף היורש איתיה בעולם והתורה נתנה לו רשות להנחיל למי שירצה וכיון דנעשה יורש ממילא זכיה בנכסים שנפלו לו גם אחר מיכן אבל בנולדים דליתיה ליורש בעולם לא מצי להנחיל ולעשות אותו יורש ועמ״ש בסי׳ קכ״ה סק״ו במ״ש דהיכא דמית מקבל בחיי נותן דזכו יורשי מקבל ואע״ג דמתנת שכ״מ אינו קונה אלא לאחר מיתה ואין קנין למת ומשום דמתנת שכ״מ כירושה שויה רבנן ואפי׳ באומר הלואתי לפ׳ זכה משום דאיתא בירושה ונעשה המקבל יורש וזכה בקבר להנחיל ליורשיו אבל אמר לנולדים דלא מהני אפילו במתנת שכ״מ וכדמוכח בפ׳ מי שמת דף קמ״א ומשום דלא מצי להנחיל למי שאינו בעולם כלל. וטעמ׳ דרש״י דס״ל דמצי להנחיל לאח מן האחין כשימותו בנים בלא בנים נראה דס״ל כשטת הרב אב״ד שהובא ברמב״ן פ׳ י״נ (דף קל״א) ע״ש בגמ׳ משום דמפיק לה בלשון ירתין והקשה הרמב״ן מהא דפ׳ מי שמת אימר דשמעת ליה לריב״ב לדבר שישנו בעולם לדב׳ שאינו בעולם לא אמר וכתב בשם הרב אב״ד דהא דאמרו פ׳ מי שמת ולימא ריב״ב דס״ל דיש חילוק בין ראוי ליורשו לאינו ראוי ליורשו דלשון ירושה דלא מהני בא׳ מהני בראוי ליורשו ה״נ אע״ג דבעלמא עובר לאו בר זכי׳ אבל עובר ראוי ליורשו אית ליה זכיה ולהאי פירושא איכא למימר דהיכא דאמר בלשון ירושה ובראוי ליורשו מהני בנולדים וכדאמרינן הכא עכ״ל וא״כ כיון דאפי׳ בנולדים מהני בראוי ליורשו ה״ה ה״נ יכול להנחיל לאחד מן האחין כשימותו בנים בלא בנים. אלא דכבר כתב הרמב״ן על דברי הרב אב״ד ואינו נכון ע״ש וא״כ אפשר לומר דכיון דהך בריית׳ דתנו שקל לבני מוקי לה בפ׳ מציאת האשה דף ס״ט כר״מ דאית ליה מצוה לקיים דברי המת ולר״מ דאית ליה דמהני לאחר שאתגייר וכתבו תוס׳ בגיטין פ״ק (דף י״ג) דאע״ג דבנולדים דהוא לדבר שלבל״ע מודה ר״מ דלא מהני אלא משום דהגוף בעולם מהני לר״מ א״כ ה״נ לר״מ מהני כיון דהאחין בעולם אבל לדידן דלית לן דר״מ בלאחר שאתגייר ה״נ לא מהני. ונראה דרש״י הוכרח לפירושו כשימותו בנים בלא בנים דבגמ׳ מוקי לה פ׳ י״נ (דף קכ״ט) בראוי ליורשו ופרשב״ם כמ״ד דס״ל לריב״ב דיכול להנחיל בת במקום בן ואח במקו׳ בן כיון דאי ליתיה לבן בת תירש או אח וע״ש וכיון דמסקינן דלא אמר ריב״ב אלא בבן בין הבנים להכי מפרש ל׳ ירושה דאמר ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם דהיינו כשימותו בלא בנים וכמ״ש בביאורי וגם ל׳ מתנה דבנים לא מהני לל׳ ירוש׳ דכיון דבני׳ איתנהו בירוש׳ ל׳ מתנה דידהו לא הוי אלא ל׳ ירוש׳ וכמ״ש ודו״ק היטב.
(כא) [סמ״ע אות לז] א״נ דמתו בניו. נ״ב עמ״ש לקמן סי׳ רפ״א ס״א בגליון:
(יג) אין נותנין להם אלא שקל עסמ״ע ס״ק ל״ז עד א״נ דמתו בניו בלא בנים כו׳ פי׳ דאז הירושה חוזרת לאב ואחיו מיניה דאב ירתי והירושה הבא ממנו יכול להפסיק והש״ך השיג עליו מהש״ס וכתב הוא שעיקר הטעם משום דלשון מתנה שכתב לזה מהני להשני ע״ש ואף דלשון מתנה ליורש ירושה הוא מ״מ הא כתב מהרי״ט בחלק ח״מ סי׳ ע״ד דארכבי אתרי ריכשי ויש בלשון זה ג״כ לשון מתנה:
(כו) יירשו אחרים תחתיהם. אע״ג דאותן אחרים אינן ראוין לירש מ״מ מהני ל׳ ירושה מכח ל׳ מתנה שאמר ליורשיו וע״ב:
{לב} שכיב מרע שצוה לתת לבניו שקל בשבוע והם צריכים לסלע נותנין להם כל צרכם בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל:
{לג} ואם אמר ואם מתו יירשו פלוני ופלוני אחריהם בין אם אמר תנו בין אם אמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנין להם אלא שקל:
(לב) {לב} {לג} שכיב מרע שצוה לתת לבניו שקל בשבוע והם צריכים לסלע נותנים להם כל צרכם בין שאמר תנו להם שקל בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל ואם אמר ואם מתו יירשו פלוני ופלוני וכו׳ אין נותנים להם אלא שקל מסקנא דגמרא סוף פרק מציאת האשה (כתובות סט:) ומקשה בגמרא ארישא כי אמר אל תתנו אמאי נותנין להם כל צרכם והא קיימא לן מצוה לקיים את דברי המת ומשני ה״מ במילי אחרנייתא אבל בהא ניחא ליה והא דאמר הכי לזרוזינהו פרש״י לזרוזינהו. שיחזרו אחר מזונותיהם ולא יהיו רעבתנים. ואמאי דקתני ואם אמר אם מתו יירשו פלוני ופלוני וכו׳ פרש״י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קיימא לן שאם הראשון ראוי לירשו אין לאחריך כלום דכיון שזה הראשון ראוי לירשו ירושה אין לה הפסק וכמו שנתבאר בסימן רמ״ח לכך פירש דבמתו בלא בנים קאמר דהשתא שפיר יכול להתנות שאם לא יהיו להם יורשים יטול פלוני דכל כהאי גוונא יש לאחריך ונראה דבנים לאו דוקא דהא בעי נמי שלא יהיו להם יורשים אחרים דסתמא אמרינן ירושה אין לה הפסק ואפשר דכיון דבשמתו אלו כולם בלא בנים יורשים דידהו הוו אחי האב והנך מכח דאב ירתי ויכול להתנות זה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרי׳ ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח דאב הנותן ירתי והשתא בדוקא כתב רש״י בלא בנים ולא כתב בלא יורשים וזה דרך מחודש בישוב הא דאומר תנו שקל לבני בשבת וכו׳ עם ההיא דירושה אין לה הפסק ובראש סימן רמ״ח כתבתי בזה ישובים אחרים ואיכא למידק דהאי יירשו אחרים חחתיהם דקתני היכי מהני הא והא קיימא לן דלשון ירושה למי שאינו ראוי לירש לאו כלום הוא כמו שנתבאר בסימן זה וצ״ל דלישנא דיירשו לאו דוקא אלא היינו לומר דאמר יטלו אחרים תחתיהם ויש לתמוה למה לא חשש רש״י לפרש כך לכך דבראויים הנך לירש מיירי וא״ת א״כ בלא אמירתו היו יורשים י״ל דהב״ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשים כגון אח בין האחים שאילולי אמירתו היו חולקים בין כולם והשתא אחד או שנים מהם נוטלין הכל ואהא דקתני אין נותנין להם אלא שקל פירש״י שאין לנו להפסיד את הבאים אחריהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לג) ואם אמר אם מתו יירשו פלוני ופלוני כו׳ ז״ל ב״י פרש״י אם מתו בלא בנים וטעמו משום דהא קיי״ל שאם הראשון ראוי לירשו אין לאחריך כלום דכיון שזה הראשון ראוי לירשו ירושה אין לה הפסק וכמו שנתבאר (בסי׳ רמ״ח) לכך פי׳ דבמתו בלא בנים קאמר ולפ״ז בנים ל״ד דהא בעינן נמי שלא יהיו להם יורשים אחרים דמסתמא אמרו ירושה אין לה הפסק (וכל א׳ מישראל יש לו יורשים) ואפשר דכיון דכשמתו בניו בלא בנים יורשים דידהו הוה אחי האב והני מכח דאב ירתי ויכול להתנות אזה שלא יירשו כיון דמכחו הוא דירתי ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים דלאו מכח האב הנותן ירתי וזהו דרך המחודש בישוב האומר תנו שקל לבני ואחריהן לאחרים עם ההיא דירושה אין לה הפסק ובר״ס רמ״ח כתבתי בזה ישובים אחרים וא״ת א״כ בלא אמירתו היו יורשים י״ל הב״ע כגון שצוה להוריש אחר בניו יורש בין היורשים כגון אח בין האחים שאלולי אמירתו היו חולקים בין כולם והשתא אחד או ב׳ מהם נוטלין עכ״ל ב״י ור״ל דוקא האב קודם שנתנו לא׳ מבניו התורה נתנה לו רשות ליתן נכסיו למי שירצה הן לא׳ מיורשיו הן לאחרים אבל לאחר שנתנו לא׳ מבניו תו אינו יכול להתנות שלא יירש ממנו אלא א׳ מבני המקבל ומש״ה פירש״י דמיירי שמת בנו בלא בנים שאז המתנה חוזרת אליו להוריש אחריו לכל היורשים מכחו ויש לו רשות לומר אחי זה יירשני ולא זה כמו שיש לו רשות לומר בני זה יירשני ולא זה ולפ״ז יש לתמוה אמ״ש ב״י ז״ל ולא אמרו ירושה אין לה הפסק אלא בנותן לבנו ויש לבן הזה בנים או אחים הא גם אחיו שהן בניו של הנותן באין מכח הנותן ויש בידו כח למנוע מהן הירושה דהא מיד שמת בנו זה שנתנו לו חוזרת הירושה אל אביו וממנו לבניו שהן אחי המקבל וכמ״ש לקמן (בסי׳ רע״ו) גם בד״מ תמה על ב״י בזה ע״ש ויש ליישב דבריו בדוחק דכיון דמתחלה ס״ד דב״י דמ״ש ירושה אין לה הפסק בכלל זה אפילו הקרובים להמקבל הראשון ויירשו כל הקרוב קרוב קודם מש״ה לבסוף נמי לא רצה להחליט דבריו כולי האי לכתוב דאין בכלל אמרם ירושה אין לה הפסק אלא בניו של אותו המקבל הראשון ונקט עמהן ג״כ אחיו של המקבל ומפני שהן הן היורשים הראשונים אחר מיתת המקבל כשאין האב רוצה לקבלן או שאביו מת והוא דוחק ודוק:
(לב) נותנין להם כל צרכם כו׳ בין שאמר אל תתנו כן הוא מסקנת הגמרא ס״פ מציאת האשה ועיין מ״ש בדרישה (ר״ס רמ״ח) הטעם דאמרינן דניחא ליה בזה וכהא דאמר הכי לזרזינהו גמרא שם ופרש״י לזרזינהו שיחזרו אחר מזונותיהן ולא יהיו רעבתנים:
(לג) יירשו פלוני ופלוני אחריהם כו׳ לשון הגמרא שם יירשו אחרים תחתיהם וכן ברא״ש והוא מדוקדק יותר מלשון רבינו כי בלשון יירשו אחרים דסתם דבריו מסתמא ר״ל בו בדין ירושה והיינו אם לאחר שימותו בניו יהיו להם בנים יירשום הבנים ואם לא יהיו להם בנים יירשו שאר יורשים הקרוב קרוב קודם וא״ש לשון ירושה דקאמר אבל אם אחרים ממש קאמר וכגון שמתו בניו בלא בנים (וכדפרש״י שם) דאז ירושה יש לה הפסק ויכול ליתן נכסיו לאחרים ממש אף שאינם ראוים לירושה וכמ״ש בדרישה לא הול״ל לשון ירושה וק״ל וא״ת א״כ דאחרים הראויים לירש קאמר לשתוק ואנו ידענו שהראוי לירש יירש י״ל שאמר כן כדי שלא יתנו להבנים כל צרכן ויכלו הממון באופן שלא יניחו אחריהן מידי לשאר יורשים ולפי מש״ר יירשו פ׳ ופ׳ דפרטם בשמם צריכין לומר דכוונתו בפ׳ ופ׳ אבני בניו של המקבל ור״ל פ׳ ופ׳ מבניו ולא כולם ומשה״נ שינה רבי׳ וכתב תיבת אחריהם במקום תחתיהם הנכתב בגמרא ובאשיר״י דלשון אחריהם דשייך בנחלת אב לבניו ואפשר דכתב רבינו כן כדי ליישב למה הוצרך לומר דאם ימותו יירשו אחרים הראויים לירש כמשמעות לשון ירושה כנ״ל ולא ניחא ליה במ״ש דאמר כן כדי שלא יתנו להן כל צרכן דהא לאו כל אדם דינא גמירי ולפי מ״ש דפ׳ ופ׳ ר״ל מקצת בניו ולא כולם א״ש דהוצרך לאמרו וגם לפי׳ רש״י הנ״ל נוכל לפרש כן ודוק שוב ראיתי שרשב״ם בפ׳ י״נ (דף קכ״ט ריש ע״ב) פי׳ אמ״ש גם שם הברייתא ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן ז״ל יירשו אחרים פ׳ ופ׳ ולא בני בניו כו׳ ע״ש הרי דס״ל דמיירי אף בדיש להן בני בנים ואפ״ה הרשות בידו לומר שיירשוהו אחרים ולפ״ז צ״ל דלשון ירושה ל״ד הוא דהא אף אותו פ׳ ופ׳ הן אחיו מ״מ בני בניו הן קודמין לירושה ולפי פירושו דרשב״ם כדי של״ת הא לאו כל כמיניה ללקחו מבני בנים וליתנו לאחרים כיון דאין לירושה הפסק צ״ל א׳ מהתירוצים שכתבתי לעיל (ר״ס רמ״ח) ע״ש ונראה שגם דעת רבינו בכאן הוא כן ומש״ה נקט בלשונו פלוני ופלוני וא״ש נמי שסתם דבריו ולא הזכיר שאמר שאם ימותו בניו בלא בנים ודוק ועבד״ר:
אין נותנין להן אלא שקל כו׳ ז״ל רש״י שאין לנו להפסיד את הבאין אחריהן והמותר יזונו מן הצדקה וליכא לאקשויי עלה הא אמרינן בפ׳ נערה (וכתבו רבינו בסימן זה סעיף מ״ז) לאו כל כמיניה שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור דהתם קאי אמי שאמר שלא יקברוהו מנכסיו דהנכסים דידיה נינהו הילכך לא צייתינן ליה לקברו מן הצדקה כדי להעשיר את בניו אבל הכא נכסי לאו דיתמי נינהו כ״א לפי צוואתו עד כאן לשון רש״י:
(לב) {לב} שכ״מ שצוה לתת לבניו שקל וכו׳. מסקנא דגמרא ס״פ מציאת האשה וקאמר תלמודא דה״ט דמינח ניחא ליה שיתנו להם כל צרכם והא דקאמר הכי אל תתנו אלא שקל לזרוזינהו שיחזרו אחר מזונותיהם ולא יהיו רעבתני׳ ואיכא למידק אמאי נקט רבינו שכ״מ דהך ברייתא סתמא תניא האומר תנו לבני שקל וכו׳ והכי מוכח מדברי התוס׳ לשם דאהא דפריך התם אמסקנא דאפי׳ אמר אל תתנו אלא שקל נותנין להם כל צרכן הא קיי״ל מצוה לקיים דברי המת וכו׳ כתבו בתוס׳ אפי׳ בבריא קיי״ל הכי וכו׳ אלמא דקשיא להו לתוס׳ דמאי פריך ממלד״ה אאומר תנו לבני שקל דתני סתמא ומיירי בבריא ומיישבי׳ דאפי׳ בבריא קיי״ל הכי כדמוכח שילהי פ״ק דגיטין ונראה דרבינו למד לפרש כך דהך ברייתא בשכ״מ דדוקא קאמר מדהקשו הגאונים עלה דהיאך תני בה ואם אמר ואם מתו יירשו אחרים תחתיהם אין נותנין להם אלא שקל והלא ירושה אין לה הפסק ותירצו ע״ז מה שתירצו ומביאו ב״י בריש סי׳ רמ״ח והשתא קשה ודאי כיון דהך דירושה אין לה הפסק אינו אלא בשכ״מ אבל בבריא אין לשני אלא מה ששייר ראשון אפי׳ היה הראשון ראוי לירשו א״כ לא היה קשה כלום מהך דירושה אין לה הפסק אהך דהאומר תנו לבני שקל בשבת אלמא דס״ל להגאונים דהך דתנו לבני שקל נמי לא איירי אלא בשכ״מ ומשמע להו הכי מדתני לישנא דתנו לבני וכו׳ דתני ליה הך לישנא גבי שכ״מ וע״ל בריש סי׳ רמ״ח במ״ש ב״י דלכולהו פוסקים הך דתנו לבני שקל מיירי בשכ״מ והכי משמע להדיא ברמב״ם פי״ב מזכייה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(יח) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי, נוֹתְנִים, בֵּין אָמַר: מָנֶה זוֹ, בֵּין אָמַר: מָנֶה סְתָם; וְהָנֵי מִלֵּי בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, שֶׁקּוֹנֶה בַּאֲמִירָה, אוֹ בִּמְחַלֵּק כָּל נְכָסָיו לְהַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצִוָּה לָתֵת מִכְּלָלָם מָנֶה לְזֶה, דְּהָוֵי מִסְתָמָא מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה; אֲבָל הֵיכָא דְלָא אַקְנִי אֶלָּא חַד מָנֶה בִּסְתָם, הָוֵי מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת דְּלָא קָנָה אֶלָּא בְּקִנְיָן וּבִמְיַפֶּה כֹחוֹ, וְהָכָא כֵּיוָן דְּמָנֶה אַקְנִי לֵהּ אֲפִלּוּ בְּקִנְיָן לֹא קָנָה, דְּמַטְבֵּעַ אֵינוֹ נִקְנָה בַּחֲלִיפִין, וְצָרִיךְ לְהַקְנוֹת לוֹ אַגַּב קַרְקַע אוֹ דְמָסַר מָמוֹנָא לְיַד שָׁלִישׁ מֵחַיִּים.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(מה) ש) שם סל״ד מימרא דרב גיטין דף י״ג ע״א
(מו) ת) מסקנת הגמ׳ שם דלמנ׳ קבור לא חיישינן
(מז) א) שם בשם הרמ״ה וכתב הב״י וכולה דברים נכוני׳ הם בטעמם
(לט) בין אם אמר מנה סתם – פי׳ ולא אמרי׳ שמא מנה טמון הקנה לו ולא ידענו באיזה מקום הוא ולא יתנו לו מנכסים אלו דהמע״ה קמ״ל וכן הוא בגמ׳:
(מ) דהוה מסתמא מצווה מחמת מיתה – לאו דוקא כדין מצווה מחמת מיתה אלא ר״ל לאפוקי שיהא מתנת בריא שבעי קנין:
(מא) אלא בקנין ובמיפה כחו – בטור בשם הרמ״ה כתב האי דינא וליתא שם הני תיבות ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו וכתבו כאן וגם בסמוך בס״ך וצ״ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ״מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סימן ר״ן סכ״ט דבעינן יפוי כח דבלא יפוי כח אמרי׳ מדהקנ׳ לו שמע מיניה דכוונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה אבל במתנת שכיב מרע במקצת הוה דינו כמתנת בריא דבעי קנין וכשיש קנין אין צריך יפוי כח ואפשר שהמחבר כתבו משום דהרמב״ם כתב והביאו הטור שם בסימן ר״ן סל״א דאפילו מתנת ש״מ במקצת אינו קונה אם לא במיפה את כחו ע״ש אבל זה דוחק דהא הטור כתב שם עליו דל״נ ליה אלא מתנה במקצת הוה כמתנת בריא בכל דבר והמ״מ והב״י והכ״מ כולם כתבו שם לפרש דברי הרמב״ם דלא כ׳ הרמב״ם כן אלא במפרש בהדיא שמחמת מיתה מצוה ונותן דאז הכל מודי׳ דמתנתו במקצ׳ דינו כדין מתנת שכ״מ בכולו וכמ״ש ג״כ הטור שם בסי׳ ר״ן סי״ד והמחבר שם בס״ט וגם מור״ם ז״ל שם בהג״ה סי״ג וע״פ שנתבא׳ שם בסמ״ע ע״ש אבל המחב׳ ע״כ לא איירי כאן במפרש דנותן מחמת מיתה שהרי התחיל בסעיף זה וכתב וה״מ במצוה מחמת מיתה כו׳ ״או במחלק כל נכסיו כו׳ ור״ל או לא איירי במצוה מחמת מיתה אלא שמחלק כל נכסיו ואהאי ״או מסיק וכתב ז״ל אבל היכא דלא מקנה אלא חד מנה כו׳ וצ״ע:
(מב) דמטבע אינה נקנית בחליפין. בפרישה כתבתי דהא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה וכמ״ש הטור בסמ״ב לפי סברתו ע״ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מינה כאשר היא בעינה ע״ש:
(כד) אבל היכא דלא אקני כו׳ – וכגון שפי׳ שיהא במתנת ש״מ דאז לא קני בקנין אלא במיפה כח כמ״ש סי׳ ר״ן ס״ט ע״ש ודברי הסמ״ע אינם מובנים לי.
(כה) אלא בקנין כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק מ״א עד דלא כתב הרמב״ם כן אלא במפרש כו׳ לשונו תמוה דשם כ׳ דפירש לשם מתנת שכ״מ וא״ש וא״כ לק״מ מה שהניח בסמ״ע בצ״ע.
(לו) מצוה – לאו דוקא כדין מצוה מחמת מיתה אלא ר״ל לאפוקי שיהא מתנת בריא דבעי קנין. שם:
(לז) ובמיפה – בטור בשם הרמ״ה כתב האי דינא וליתא שם ובמיפה כחו והמחבר הוסיפו כאן ובסמוך ס״כ וצ״ע הא לא אמרו דצריך יפוי כח אלא בשכ״מ שנותן כל נכסיו לאחרים ומקנה להן בקנין דבזה נתבאר בטור סי׳ ר״ן סכ״ט דבעינן יפוי כח דאל״כ אמרינן מדהקנה לו ש״מ דכונתו היה שלא יקנהו המקבל אלא ע״י קנין ואין קנין לאח״מ אבל מתנת שכ״מ במקצת דינו כמתנת בריא דבעי קנין וא״צ יפוי כח וכו׳ וצ״ע עכ״ל הסמ״ע והש״ך כתב דמיירי כגון שפירש שיהא במתנת שכ״מ דאז לא קנה בקנין אלא במיפה כח כמ״ש בסי׳ ר״ן ס״ט ע״ש ודברי הסמ״ע אינם מובנים לי עכ״ל (*ולע״ד דברי הסמ״ע נכונים דאי איירי הכא במפרש אמאי כתב המחבר דלא קנה אלא בקנין הלא קונה אף בלא קנין אלא שאם עמד יוכל לחזור בו וכן מבואר בסי׳ ר״ן ס״ט ע״ש ודוק):
(לח) דמטבע – והא דלא אמרינן הכא דלא היה כונתו אמטבע אלא אשוה מנה כמ״ש הטור בסמ״ב לפי סברתו ע״ש דשאני הכא דאמר תנו מנה דמשמע מנה כאשר היא בעינה. סמ״ע:
(לא) וה״מ כו׳ – אבל כו׳. פ״ט דב״ב:
(לב) ובמיפה כחו – צ״ע דבמקצת א״צ ובטור לא כ׳ יפוי כח וגם בסמ״ע תמה עליו ע״ש:
(לג) דמטבע כו׳ – פ״ד דב״מ:
(לד) אג״ק – ב״ב ע״ז ב׳ וש״מ:
(לה) או כו׳ – דאז קנה משום זכיה ועסי׳ קכ״ה ס״ו:
(ט) דמטבע אינו נקנה בחליפין – ומשום דכל האומר מנה סתם מנה טבוע קאמר ולא שוה. ואיכא למידק בהא דאמרינן פ׳ מי שמת (דף קנ״א) דמתנת שכ״מ במקצת בעי קנין איתבי׳ רבינ׳ לרבא האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפ׳ ומת יתנו לאחר מיתה וממאי דלא קנו מיניה דומיא דגט מה גט דלאו בר קנין אף האי נמי דלא קנו מיניה ע״ש ואי נימא דוקא קאמר כי קנו מיני׳ מאי הוי הא מטבע אינו נקנ׳ בחליפין ואין לומר דהאי קנו מיניה לאו בקנין סודר קאמר אלא בקנין המועיל והיינו קנין אגב ואע״ג דסת׳ קנו היינו קנין סודר דכבר כתבו תוס׳ פ׳ אע״פ (דף נ״ה) ד״ה מתנת שכ׳ מדסת׳ קנו מידו היינו ק״ס אבל קנו מיני׳ י״ל קנין המועיל ע״ש דאם כן תיקשי לשטת רש״י דס״ל ר״פ הזורק דגט נמי נקנה באגב קרקע ע״ש וא״כ מאי קאמר דומיא דגט מהגט דלאו בר קנין הא משיכ׳ ואגב גבי גט נמי מהני וקנין סודר במנה נמי לא מהני וצ״ע ועמ״ש סי׳ ר״ב סק״ד.
(כב) [ש״ך אות כד] ודברי הסמ״ע אינם מובנים לי. נ״ב לא ידעתי הא מובנים היטב דדוקא במפרש בהדי׳ דנותן במתנת שכ״מ גם במקצת א״צ קנין כדאיתא שם סי׳ ר״נ ס״ט וא״כ זהו נכלל במ״ש המחבר והנ״מ במצוה מחמת מיתה או במחליף וכו׳ והיינו ממילא וה״ה במפרש במתנת שכ״מ וא״כ מה דכתב עלה אבל היכי דלא אקני היינו דלא אמר במפורש במתנת שכ״מ וא״כ שפיר הקשה הסמ״ע:
(יד) בין אמר מנה סתם עסמ״ע ס״ק ל״ט דקמ״ל דלא חיישינן למנה קבור והנה בתשובת רמ״א סי׳ צ״ב כתב בשם הריב״ש דדוקא באמר תנו לא חיישינן למנה קבור אבל בלא אמר תנו חיישינן למנה קבור ע״ש אמנם ממ״ש הרמ״א להלכה בס״ס ר״מ בנתן קרקע סתם דאמרי׳ דודאי לא כוון אלא על קרקע הידוע ול״ח שמא יש לו קרקע אחר ע״ש ודין זה הוא מתשובת הרשב״א שהביא הב״י בס״ס רנ״ג והרשב״א למד זה מהא דלא חיישינן למנה קבור ומזה מוכח דלא ס״ל כהרי״ף דאל״כ ליכא ראיה משם דשם באמר תנו מיירי וע״כ דהרשב״א ס״ל דכל שאמר קרקע או מנה אפילו לא אמר תנו אמרינן דודאי כוון על הקרקע ומנה מנכסים הידועין וכמ״ש הרמ״א אמנם אם לא אמר כלל רק שיש שטר או עידי פקדון לכאורה נראה דאף שהאמין להמפקיד כשיאמר שלא החזיר מ״מ יש לחוש למנה קבור דלא מבעיא כשהוא מעות פקדון שדינם בקבורה ודאי דיש לחוש לשמא קבור המעות פקדון אלא אפי׳ הן חפצים מ״מ הא יש לחוש שמא הן טמונים במקום אחר וראיה לזה מהא דנותן כל נכסיו דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר בסי׳ ר״ן סעיף י׳ וכיון דחיישינן לזה אלמא דשכיחא הוא ומה״ת לא טענינן כן להיורשים דלמא הפקדון הוא במקום אחר אך קשה מהא דסי׳ ק״ח סעיף ד׳ בשטר עיסקא על היתומים די״א דאין טוענין להם נאנסו וחייבין לשלם ע״ש ואמאי הא נהי דאין טוענים להם נאנסו מ״מ נטעון להם שמא העסק הוא במקום אחר ואלו הנכסים הנמצאים שלו הוא ובמה נשתעבד הנכסים שלו לשלם בעד הפקדון של העיסקא שהוא במקום אחר ונראה דהנך פוסקים סברי כהך דיעה דסי׳ שמ״א ס״ד בסמ״ע ס״ק י״ג דחשיב פשיעה דהיה לו להודיעו ונשתעבדו נכסי האב והא שכ׳ הש״ך שם והוכיח מהא דב״ב דף ע׳ דאמרי׳ אימר מלאך המות אנסי׳ אלמא דקיי״ל דהוי אונס אפשר לומר דלא אמר הש״ס סברא זו אלא היכא דאיכא הוכחה שלא החזיר דאפשר שפשע ולא הודיע תיכף וסמך עצמו שידוע קודם מותו וקודם מותו אנסי׳ המלאך המות וכיון שי״ל שהחזיר ממילא פטור אף שפשע במה שלא הודיע אבל הכא שפשע במה שלא הודיעו ממילא חייב כיון שא״א שיוחזר הפקדון מחמת שלא הודיעו הוי כנאבד בפשיעתו:
(טו) אבל היכא דלא אקני עש״ך ס״ק כ״ד וכ״ה שכתב דמיירי שפי׳ שהוא במתנת שכ״מ ובזה כתב ליישב קושי׳ הסמ״ע מה שהניח בצ״ע ע״ש ודבריו תמוהין מאוד דכשפי׳ שיהיה במתנת שכ״מ קונה אפילו בלא קנין מטעם דדברי שכיב מרע וקונה אפילו מטבע והלואה כמבואר בסי׳ ר״ן ס״ק ט׳ ובש״ע כתב דאינו קונה אלא בקנין ולא קנה מטבע והוי מסתמא מצוה ועסמ״ע ס״ק מ׳ ודבריו אינם מובנים כלל דודאי אין חילוק בין כל נכסיו בין מקצת במצוה מחמת מיתה ומחלק כל נכסיו מחמת אומדנא אמדינן דמחמת מיתה מצוה:
(טז) אפי׳ בקנין לא קנה אמנם אם אמר מנכסי ולית ליה מעות בעין אמרינן דשוה קאמר וקנה כמבואר בסעיף י״ט:
(כז) בין אמר מנה סתם. וע״ב דאם יש שטר או עידי פקדון אף במקום שא״י לטעון שהחזיר מ״מ חיישינן לשמא הפקדון הוא טמון במקום אחר:
(כח) אלא בקנין (לא ייפה) ובמיפה כח שלא בדיקדוק כתב יפוי כח דהא במתנה במקצת שהיא מתנת בריא א״צ יפוי כח:
(כט) אפי׳ בקנין ל״ק. ואם אמרי מנכסי ע׳ סעיף י״ט:
{לד} שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני נותנין בין אם אמר מנה זה בין אם אמר מנה סתם והרמ״ה כתב דוקא במצוה מחמת מיתה שקונה באמירה או במחלק כל נכסיו להרבה בני אדם וצוה לתת מכללן מנה לזה דהוה מסתמא מצוה מחמת מיתה אבל היכא דלא אקני אלא חד מנה בסתם לא קני באמירה דהוי מתנת שכיב מרע במקצת ובעיא קנין כמו מתנת בריא והכא כיון דמנה אקני ליה ואפילו בקנין לא קנה דמטבע אינו נקנה בחליפין עד דאקני ליה אגב קרקע אי נמי דמסר ממונא ליד שליח מחיים ע״כ:
(לד) {לד} שכ״מ שאמר תנו מנה לפלו׳ נותנין בין אם אמר מנה זה בין אם אמר מנה סתם בספ״ק דגיטין (יג.) אמר רב שכ״מ שאמר תנו מנה לפלו׳ מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישי׳ שמא מנה קבור קאמר והלכתא לקבורה לא חיישינן.
ומה שכתב הר״ן על זה כתבתי בסי׳ זה גבי שכ״מ שאמר יתנו לפלוני שוה ק״ק זוז מייני והחמיץ.
ומה שכתב שם דכל שלא אמר מנכסי אם אין לו מעות בעין איכא למימר דלא זכה מקבל מתנה כתבו המגיד בריש פ״י מהלכות זכייה בשם הרשב״א ועיין במהרי״ק בשרש צ״ד:
ומה שכתב בשם הרמ״ה דדוקא במצוה מחמת מיתה וכו׳ אבל היכא דלא אקני אלא חד מנה בסתם לא קני באמירה וכו׳ והכא כיון דמנה אקני ליה ואפי׳ בקנין לא קנה וכו׳ כולם דברים נכונים הם בטעמם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לד) בין אם אמר מנה סתם כו״ בפ״ק דגיטין (דף י״ג ע״א) מסקינן כן וקמ״ל דלא אמרינן מנה הקבור ועצור תחת קרקע נתן לו לך וחפוש אחריה היכא היא:
דמטבע אינו נקנה בחליפין כמו שכתוב לעיל (סימן ר״מ וסימן ס׳) והיינו דוקא דאמר תנו מנה שהיא מטבע בעינא קאמר לאפוקי בסמוך (סמ״ב) שם לא אמר תנו מנה וכמ״ש גם כן לעיל (סימן ר״ן סעיף ל״ד) עיין שם:
ליד שליח מחיים פי׳ מסר לו שיזכה לו:
(לד) {לד} שכ״מ שאמר תנו מנה וכו׳ מימרא דרב סוף פ״ק דגיטין מנה סתם אין נותנין חיישינן למנה קבור והלכתא לקבורה לא חיישינן ודברי הרמ״ה נכונים בטעמם:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(יט) יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: הֲרֵינִי נוֹתֵן מָנֶה לִפְלוֹנִי, מָנֶה מַמָּשׁ דַּוְקָא קָאָמַר, וְאִי אִיתֵהּ בְּעֵינֵהּ מַמָּשׁ וְנֶאֱבַד מַרְאֵהוּ, אָבוּד. וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ כַּמָּה מָנִים בְּעַיִן, כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְנֶאֱבַד אֶחָד מַרְאֵהוּ, אָבוּד. וַאֲפִלּוּ אָמַר: מִנְּכָסַי. וְאִם אֵין לוֹ מָנֶה מְיֻחָד אֶלָּא ת״ק זוּז בְּבַת אַחַת, וְנֶאֱבַד מָנֶה מֵהֶם, לֹא הִפְסִיד זֶה אֶלָּא לְפִי חֶשְׁבּוֹן. וְאִם אֵין לוֹ מָעוֹת כְּלָל בְּעַיִן, וְלֹא אָמַר: מִנִּכָסַי, אִכָּא לְמֵימַר שֶׁלֹּא זָכָה מְקַבֵּל. {הַגָּה: דְּמָנֶה מַמָּשׁ דַּוְקָא קָאָמַר וְהָא לֵית לֵהּ (שָׁם). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר לִתֵּן לוֹ מָעוֹת אוֹ זְהוּבִים, דְּדַוְקָא קָאָמַר, וְאִי לֵית לֵהּ הִפְסִיד אִם לֹא אָמַר מִנְּכָסַי אוֹ לָשׁוֹן אַחֵר שֶׁמַּשְׁמָע כְּמוֹ נְכָסַי (מַהֲרִי״ק שֹׁרֶשׁ צ״ד וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ״ן סִימָן ס״ב).}
באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(מח) ב) כן כ׳ הר״ן בספ״ק דגיטין והביאו הב״י בסי׳ כ״ה וכ״כ ה״ה ריש פ׳ י׳ מה׳ זכיה בשם הרשב״א אא״כ פירש ואמר שוה מנה
(מט) ג) וביאר שם דיד בעל השטר על התחתונה
(נ) ד) וכתב שם ולא דמי להא דאמר מחמרא (נתבאר לעיל ס״ג) שאני התם דיהיב לי׳ ת׳ זוזי ותלינהו בחמר׳ דהוא מידי אחריני אבל הכא באומר משלי קאמר
(נא) ה) והביא ראיה מהתוספתא דמציעא ב׳ שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים נגנב או נאבד מהם חולקים לפי חשבון
(כו) שלא זכה מקבל כו׳ – ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים. תשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ י״ח ע״ש.
(כז) דמנה ממש כו׳ – ע״ל סי׳ קכ״ו ס״ג ופ״ח סי׳ י׳ ע׳ בתשו׳ מהרי״ט סי׳ ע״ה.
(לט) שלא – ואף שיש לו מנה בהלואה בשטר על אחרים תשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ יח ע״ש ש״ך:
(מ) ממש – ע״ל סי׳ קכו ס״ג ובסי׳ פ״ח ס״י וע׳ בתשו׳ מבי״ט סי׳ ע״ה:
(לו) יש כו׳ – מדשקלינן אי חיישינן למנה קבור נהי דלא חיישינן לזה מ״מ מוכח דמנה דוקא קאמר ולא שוה ואי נאבד כו׳ ועמ״ש בסי׳ פ״ח ס״י:
(לז) וכן כו׳ – כמו בית בביתי כו׳ כנ״ל:
(לח) ואם אין כו׳ – כנ״ל סי״ג:
(לט) ואם אין כו׳ – כנ״ל:
(מ) אם לא כו׳ – דתלנהו בד״א כמו מחמרא:
(י) אם לא אמר מנכסי או לשון אחר – בתשוב׳ הרשב״א הובא בב״י ז״ל ומסתבר׳ שאם אמר אני נותן לפ׳ מנכסי אין זה כאומר תנו מנה לפלוני מחמר׳ דהתם שפרט מחמר׳ מכלל שאר נכסיו אנו אומדין דעתו דליפות כחו הוא שאמר אבל זה שכלל כל נכסיו איזה יפוי כח יש כאן שמה שאמר מנכסי י״ל שלא אמר אלא כדי שלא תאמר דמנה טבוע קאמר ואם אין לו אינו נוטל כלום ולפיכך פי׳ ואמר מנכסי וע״ש. ובתשו׳ מבי״ט כתב דאפי׳ אית לי׳ מנה בהלואה בשטר על אחרים לא זכה המקבל דמנ׳ בעין דוקא קאמר הובא בש״ך. ואיכא למידק בהא דאמרי׳ ספ״ק דגיטין [דף י״ג] עלה דמתני׳ דתנ׳ תנו מנה לפ׳ ומת יתנו לאחר מיתה אמר ר׳ יצחק בר שמואל בר מרתה משמיה דרב והוא שצבורין ומונחין בקרן זוית במאי עסקינן אילימ׳ בברי׳ והא לא משך ואלא בשכ״מ מאי ארי׳ צבורין כי אין צבורין נמי דהא קי״ל דברי שכ״מ ככתובין ומסורין כו׳ רב פפא אמר לעולם בשכ״מ וכדאידך דרב דאמר שכ״מ שאמר תנו מנה לפ׳ מנכסי מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין חיישי׳ שמא מנה קבור קאמר ונימא לעולם בשכ״מ והא דאמר רב והוא שצבורין ומונחין היינו דוקא שהניח מנה צבור אבל אם אמר תנו מנה ולא הניח אחריו מנה צבורין ומונחין אין לו למקבל כלום כיון דמנה בעין קאמר והא לית ליה: ויראה לענ״ד לפמ״ש תוס׳ שם דאית ספרים דגרסי שכ״מ שאמר תנו מנה לפ׳ מנכסי נותנין מנה זה נותנין מנה סתם אין נותנין שמא מנה קבור קאמר ומפרש ר״י דה״פ דכשאמר מנכסי נותנין אפי׳ אמר מנה סתם ולא חיישינן למנה קבור כיון שמצוה לתת לו משלו רוצה שיתנו מ״מ והא דקתני מנה זה נותנים מנה סתם אין נותנים כשאינו מצוה לתת לו משלו אלא שמודה ואמר תנו מנה לפ׳ פקדון שיש לו בידי ולכך במנה סתם אין נותנין דלמ׳ מנה קבור קאמר שמודה שהוא שלו ומתני׳ איירי בפקרון ולהכי בעינן צבורין דבלא צבורין חישינן למנה קבור. והקשו בתו׳ דהא עד השתא מיירי מנותן כדפריך אימ׳ בברי׳ והא לא משך וכאן בא לפרש בענין אחר במודה דהיה לו זה לפרש בהדי׳ ועוד הקשו תוס׳ שם דהיא גופה קשי׳ למה לא אוקמ׳ רב למתני׳ בנותן ע״ש. ולפמ״ש נראה דודאי מתני׳ בנותן מיירי וכדתנן תנו מנה לפ׳ אלא דס״ד דמקש׳ אי בשכ״מ מאי אירי׳ צבורין דמנה דקאמר לאו מנה בעין קאמר אלא שוה קאמר וכדס״ל לרב במודה במקצת בפ׳ שבועת הדיינין וכקושיות הר״ן לזה משני כאידך דרב דאמר תנו מנה לפ׳ מנכסי נותנין והיינו בנותן וכמ״ש תו׳ דדעתו שיתנו לו בכל מקום ומדאמר רב מנכסי משמע דבעי מנכסי דאי לאו מנכסי אם לא היה מנה בעין ומגול׳ לא הי׳ נותנין כיון דמנה טבוע קאמר לזה אמר מנכסי נותנין אפילו ליכא מנה בעין וכמ״ש הרשב״א וא״כ מוכח מאידך דרב דמנה דוקא קאמר היכא דלא אמר מנכסי ומתני׳ דתני תנו מנה לפ׳ סתם ולא אמר מנכסי מש״ה אמר רב והוא שצבורין ומונחין היינו שיהי׳ מונח מנה בעין ומגול׳ הא אי לית ליה מנה בעין אין נותנין ומשום דנותן דוקא קאמר וטוען שוה קאמר כמ״ש הר״ן ובבעה״ת שטר כ״ח כתב דמשמע קונה אפי׳ אמר סתם תן מנה לפ׳ והביא ראי׳ מהא דמוקי מתני׳ דתנו מנה לפ׳ אליבי׳ דרב דמיירי במעמ״ש והתם לא קאמר מנה לי בידך אלא מנה סתם וע״ש והקשה בגי״ת דהא לרב פפא דמוקי בשכ״מ ומשום מנה קבור ע״כ מתני׳ לא מיירי במנה סתם אלא במנה זה ואע״ג דלא נזכר במשנה דאל״כ חיישי׳ למנה קבור וא״כ ה״ה לרב זביד ע״ש ולפי מ״ש ניחא דס״ל דמתני׳ לא מיירי במנה זה אלא כדקתני תנו מנה סתם ולמנה קבור לא חיישי׳ אלא במודה במנה פקדון וכך מפרש ר״י והא דבעי צבורין ומונחין היינו שיניח אחריו מנה צבורין וכאידך דרב דאמר במנה סתם נותנין והיא בנותן ואמר רב תנו מנה לפ׳ מנכסי נותנין וכיון דמנכסי אינו ליפות כחו וכמ״ש הרשב״א אלא מנכסי אמר דלא נימא מנה טבוע קאמר ומוכח דהיכ׳ דלא אמר מנכסי בעי׳ מנה מגולה ונותנים דלא אמר מנכסי מש״ה בעי צבורין ומונחין דאם לא הניח אחריו מנה צבור אין נותנין ודוק. ולישב לדעת הרא״ש דס״ל דמעמ״ש לא קנה עד שיאמר מנה לי בידך ורב זביד מוקי למתני׳ במעמ״ש ולא תני מנה זה. נראה לפי מה שאמרו שם (דף י״ג) אמר רבא מסתברא מילתי׳ דרב בפקדון אבל במלוה לא והאלהים אמר רב אפי׳ במלוה כו׳ וטעמא מאי כו׳ הני תלת מילי שוינהו כהלכת׳ בלא טעמא. וכ׳ רש״י וז״ל וטעמא מאי במלוה קנה והא ליתי׳ בעינ׳ דליקני ע״ש. ומשמע מדבריו דבפקדון ניחא ואמאי וכתבנו בזה בסי׳ קנ״ו סק״ג והוא דודאי טעמא דהוצרכו לתקן מעמ״ש הוא משום דתקנת סוחרים כמ״ש תוס׳ והרא״ש שלא יצטרכו לחזור על הקנינים וא״כ אין זה קושיא מ״ט מועיל הקנין דהא בכמה מקומות אשכחן שתיקנו חכמים קנינים שאינן מן התורה כמו משיכה משום שמא יאמר נשרפו חיטך א״כ כיון דהוצרכו לתקן קנין מעמ״ש משום הסוחרין תו לא קשה מ״ט אלא במלוה הוא דמקשה מ״ט דכיון דאין קנין נתפס בהלואה א״כ נהי דעשו תקנה שיהיה מעמ״ש קנין הא אינו בר קנין לזה כתב רש״י מ״ט במלוה קנה ואפילו לדעת רש״י פ׳ אע״פ (דף נ״ה) דמלוה נקנה אג״ק אבל לחודי׳ אינו בקנין וכמ״ש תוס׳ פ׳ מי שמת בהא דפריך והא הלואתי לפ׳ ליתי׳ בברי׳ ע״ש ומסיק דמעמ״ש הוא הלכת׳ בלא טעמא וברא״ש כתב ודבעינן במעמ״ש דוקא מנה לי בידך דכיון דמעמ״ש הוא הלכתא בלא טעמא מש״ה צריך דוקא מנה לי בידך אע״ג דמסתמ׳ נמי על מנה שיש לו בידו אמר וע״ש. וכיון דרב זביד מוקי להא דאמר רב והוא שצבורין כו׳ במעמ״ש ס״ל דלא אמר רב מעמ״ש אלא בפקדון וכמבואר שם בגמ׳ ובפקדון לא הוי הלכתא בלא טעמא וכנראה מדברי רש״י דבמלוה הוא דמסקי׳ לה הלכת׳ בלא טעמא וכיון דהוא הלכת׳ בטעמא לא בעי נמי מנה לי בידך כיון דסתמ׳ על מנה שיש לו בידו אומר ובזה יתיישב קושיות תוס׳ שם בהא דאמר רב פפא לא אמר כרב זביד דס״ל כי קאמר רב מעמ״ש קונה ל״ש מלוה ל״ש פקדון דהקשו רב גופי׳ אמאי לא מוקי מתני׳ משום מעמ״ש לא ליבעי ציבורין ע״ש ולפי מ״ש ניחא דכיון דס״ל ל״ש מלוה א״כ ה״ל הלכת׳ בלא טעמא ובעי מנה לי בידך וכמ״ש הרא״ש ובמתני׳ לא תני מנה זה אלא מנה סתם.
(כג) [הגה] דמנה ממש. נ״ב ובהקדיש זכה ההקדש תשו׳ לחם רב סי׳ ר״נ:
(כד) [הגה] מהרי״ק שרש צ״ד. נ״ב ומבואר שם דאפי׳ באמר ליתן לבתו ול״א כיון דדעתו קרובה לבתו ל״ח מנה קבר:
(יז) יש מי שאומר בס״ק י״ח סתם במקנה מנה דלא קנה דדעתו אמטבע ולא אשוה מנה ולא כתב היש מי שאומר רק אדיני׳ שהזכיר באבידה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כ) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: הַלְוָאָתִי אוֹ פִקְדוֹנִי שֶׁבְּיַד פְּלוֹנִי תְּנוּ לִפְלוֹנִי, דְּבָרָיו קַיָּמִים וְאֵין צָרִיךְ מַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן. וְכֵן אִם אָמַר: שְׁטָר חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי עַל פְּלוֹנִי תְּנוּ לִפְלוֹנִי, זָכָה בַּמֶּה שֶׁיֵּשׁ בַּשְּׁטָר, וּכְאִלּוּ כָּתַב וּמָסַר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מָשַׁךְ הַשְּׁטָר, וְאֵין הַיּוֹרֵשׁ יָכוֹל לִמְחוֹל שְׁטָר שֶׁנִּתַּן בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע. וְהָא דְּאַמְרִינָן שֶׁזָּכָה בַּחוֹב, בְּשֶׁלֹּא שִׁיֵּר כְּלוּם, שֶׁאִם לֹא כֵּן הָוְיָא לָהּ מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצַת וְלֹא קַנְיָא אֶלָּא אִם כֵּן הִקְנָה לוֹ בְּקִנְיָן וּבִמְיַפֶּה כֹּחוֹ אוֹ שֶׁהוּא מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִּשְׁכִיב מְרַע יָכוֹל לְהַקְנוֹת הַלְוָאָה שֶׁלּוֹ שֶׁבְּיַד אֲחֵרִים, הַיְנוּ בְּהַלְוָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, אֲבָל לֹא הַלְוָאָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד גּוֹי. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ מַשְׁכּוֹן אוֹ שְׁטָר מִן הַגּוֹי יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם יוּכַל לְהַקְנוֹת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת וְהַגָּהוֹת מַיי׳ פ״י דִּזְכִיָּה וּמַהֲרַ״ם פַּדָּוואָה סִימָן נ״ו) וְכֵן נִרְאֶה לִי לְהוֹרוֹת.}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(נב) ו) ל׳ הרמב״ם שם פ״י דין ב׳ מימרא דרבא אמר רב נחמן שם בב״ב דף קמ״ז קמ״ח
(נג) ז) מעובד׳ דאימי׳ דרב עמרם חסידא בההוא מלוגי (פי׳ אגודה) דשטרי שם דף קנ״א ע״א
(נד) ח) מימרא דרב נחמן ומודה שמואל שם דף קמ״ז ע״ב וכדמפרש טעמא בגמרא שם
(נה) ט) כן פי׳ רשב״ם שם והביאו הב״י בסעיף ל״ו
(נו) י) וביאר שם משום דלא סמכה דעתיה ועיין בבית יוסף שכתב ע״ז ואיני יודע מה איכפת לן בזה מ״מ דברי שכ״מ ככתובים וכמסורים דמי ושכן נ״ל שהוא דעת הפוסקי׳ שסתמו דבריהם ולא חילקו בין הלואה דישראל להלוא׳ דעכו״ם וב״ח נתן טעם לחלק ביניה׳ וסיים ומיהו ודאי היכא דמקנה לחבירו המשכון לגבות החוב במתנת ש״מ קני גם החוב דדברי שכ״מ ככתובין ומסורים דמי
(מג) וכאלו כתב ומסר – פי׳ כאלו כתב לו קנה לך איהו וכל שיעבודיה ומסר לו אותו הכתב עם השטר וכמ״ש הטור והמחבר ר״ס ס״ו דצריכין כן במכירת שטרות:
(מד) ואין היורש יכול למחול – פי׳ אע״ג דבעלמא המוכר או נותן שט״ח לחבירו ואפי׳ אם כבר קבלו המקבל או לוקח בכתיבה ומסירה אפ״ה המה ואפי׳ יורשיהם יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב בשכ״מ אינו יכול למחול היורש כדי שלא תטרוף דעתו דשכ״מ וכ״כ הטור והמחבר כל זה בסי׳ ס״ו סכ״ג ובסכ״ו ע״ש ובע״ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר עכ״ל ולא נהירא לי דהא אמרו דכיורש שוויה בכ״ף הדמיון והיינו לענין דאינו קונה אלא עד לאחר מיתה וכמ״ש הטור והמחבר ר״ס רנ״ב אבל לא כיורש גמור וכמ״ש הטור בסי׳ זה סל״ה ז״ל ואע״ג דכיורש שוויה רבנן מ״מ ב״ח קודם לגבות מהיורש כו׳ מטעם דיורש כרעא דאבוה הוא ולא כן דין המקבל מתנה ומה״ט גופיה שייך לומ׳ דהיורש היה יכול למחול מה שביד המקבל המתנה דהא כתבתי שם בסי׳ ס״ו דהא דיכול המוכר למחול הוא משום דלא מכר להלוקח אלא שיעבוד ממונו שהוא כערב בעדו ושיעבוד גופו דלוה נשאר אצל המלוה ואותו שיעבוד הנחיל ליורש אחריו אלא מחוורתא כדכתיבנא דהטעם הוא משום שלא תטרוף דעתו דהנותן דמהאי טעמא גופא אמרו דדברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי:
(מה) אבל לא בהלואה שיש לו ביד עכו״ם – המרדכי כ״כ בשם אביאסף שכ״כ בשם רא״ם וכתב טעמא כיון דלא סמכה דעתיה ולא קניא אפילו במתנת שכ״מ וקרוב הדבר בעיני לומר דאפי׳ יש משכון לעכו״ם ביד ישראל דהוי כמו הקפה דישראל מעכו״ם ולא קנה משכון וכן הוא בהגהות מיימוני פ״י דזכייה וכ׳ ב״י ע״ז ולא ידענא מאי איכפת לן בדעת המקבל כיון דמ״מ דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי וכן נ״ל שהוא דעת הפוסקים שלא חלקו בין הלואה דישראל ובין הלואה דעכו״ם עכ״ל ב״י והביאו ד״מ וכתב עליו דמ״ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר״ל דשל המקבל אלא של הנותן וס״ל דמאחר דהנותן עצמו לא סמכה דעתו שהעכו״ם יפרע לו א״כ לאו למתנה גמורה קמכוון ולכן לא קנה וכן פסק מהר״מ בתשובותיו סי׳ נ״ו ומסתפק שם בהלואה דעכו״ם בשטר אי יכול להקנותו במתנת שכ״מ עכ״ל ד״מ:
(כח) ש״מ כו׳ – ע׳ בתשו׳ ר״א ן׳ חיים סי׳ ע״ז.
(כט) תנו לפלוני כו׳ – נראה דוקא שאמר תנו לפלוני וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי׳ דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אי לא אמר אלא תנו שטר לפלוני ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ״כ בתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ י״ח בשם מהר״י בר רב ע״ש וצ״ע לדינא דאזיל לשטת הרשב״א ליישב גם ל׳ הרמב״ם עד״ז ולפעד״נ עיקר דברי הר״ן והרב המגיד וכן נראה מסתימת לשון המחבר כהרמב״ם ע״ש וק״ל וכן נ״ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ״ע וכן משמע לעיל ס״ס ס״ו סמ״ב בטור והמחבר ע״ש וכן דעת בעה״ת שער נ״א ס״ד וע׳ בב״י ס״ס ס״ו ע׳ בתשו׳ מהרא״ן ששון סי׳ קס״ה.
(ל) ואין היורש יכול למחול כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק מ״ד עד והע״ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שוויה רבנן כו׳ ולא נהירא לי כו׳. דברי הע״ש נכונים ע״פ התוס׳ פרק המוכר הספינה ריש דף ע״ז ופ׳ הזהב וכן הוא בהר״ן פרק הכותב ע״ש ודו״ק ובתוס׳ פ׳ הכותב סוף דף פ״ה ונ״י פ׳ מי שמת ושאר פוסקים.
(לא) אבל לא בהלואה כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק מ״ה עד והביאו בד״מ וכתב עליו דמ״ש המרדכי דלא סמכה דעתו אינו ר״ל דשל המקבל כו׳ ובב״ח פי׳ בע״א ע״ש. ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת ש״מ קנה כמו בבריא בקנין ופשוט.
(מא) הלואתי – ע׳ בתשו׳ ראנ״ח סי׳ ע״ז:
(מב) תנו – נראה דוקא שאמר תנו לפ׳ וכל שעבודא דאית ביה ואז אמרי׳ דהוי כאילו כתב בשטר כן וכמסר לידו דמי אבל אם לא אמר אלא תנו שטר לפ׳ ולא אמר וכל שעבודיה לא זכה כ״כ בתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ י״ח בשם מהר״י בי רב וצ״ע לדינא דאזיל לשטת הרשב״א ליישב גם ל׳ הרמב״ם עד״ז ולפעד״נ עיקר דברי הר״ן והה״מ וכן נראה מסתימת ל׳ המחבר כהרמב״ם וכנ״ל לדינא וקצת משמע כן מדברי הסמ״ע שכתב וז״ל וכאילו כתב כו׳ פי׳ כאילו כתב לו קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ומסר לו אותו הכתב עם השטר ע״כ וכן משמע בט״ו ס״ס ס״ו ע״ש וכ״ד בעה״ת שער נ״א ס״ד וע׳ בב״י ס״ס ס״ו ובתשו׳ מהר״א ששון סי׳ קס״ה. ש״ך:
(מג) למחול – פי׳ אע״ג דבעלמא המוכר או הנותן שט״ח לחבירו ואפי׳ אם כבר קבלו המקבל או הלוקח בכתיבה ומסירה אפ״ה המה ואפי׳ יורשיהן יכולין לחזור ולמחול להלוה כל החוב מ״מ בשכ״מ אין היורש יכול למחול כדי שלא תטרוף דעתו דשכ״מ וכ״כ הט״ו כל זה בסי׳ ס״ו סכ״ג וסכ״ו ע״ש ובע״ש כתב הטעם משום דמקבל מתנה כיורש שויה רבנן ואין יורש זה יכול למחול מה שביד יורש אחר ע״כ ולא נהירא כו׳ עכ״ל הסמ״ע. והש״ך כתב דדברי הע״ש נכונים ע״פ התו׳ פ׳ הספינה ריש דף ע״ז ופ׳ הזהב וכן הוא בר״ן פ׳ הכותב ע״ש ובתו׳ פ׳ הכותב סוף דף פ״ה ונ״י פ׳ מי שמת ושאר פוסקים עכ״ל:
(מד) אבל – המרדכי כתב טעמא דלא סמכא דעתיה ולא קניא אפי׳ במתנות שכ״מ וכתב הד״מ דמ״ש דלא סמכה דעתו אינו ר״ל של המקבל (כמ״ש הב״י ע״ש) אלא של הנותן וס״ל מאחר דהנותן עצמו לא סמכא דעתיה שהעכו״ם יפרע לו א״כ לאו למתנה גמורה קמכוין ולכן לא קנה וכ״פ מהר״ם בתשו׳ סי׳ נו ומסתפק שם בהלואה דעכו״ם בשטר כו׳ עכ״ל ד״מ ובב״ח פי׳ בענין אחר ע״ש ובמשכון פסק דאם נקנה לו גוף המשכון במתנת שכ״מ קנה כמו בבריא בקנין. ופשוט. ש״ך:
(מא) והא כו׳ – רשב״ם ד״ה ומודה כו׳:
(מב) אא״כ כו׳ – צ״ע הא קי״ל דאין שט״ח נקנה בחליפין ורשב״ם ס״ל דנקנה דס״ל ג״כ דנקנה במסירה לבד כמ״ש ע״ז א׳ ועוד צ״ע על הרשב״ם דבמקצת מתנת בריא הוא ואמאי א״י למחול:
(מג) ובמיפה כחו – ג״ז צ״ע כנ״ל:
(מד) וי״א כו׳ – כמ״ש בפ״ב דקדושין לענין קדושין בהלואה משום דלא סמכה דעתה ה״נ לא סמכה דעתיה כמ״ש אשר פיהם כו׳ וכמ״ש בפ״ק דע״ז מפני שהוא כמציל מידם:
(מה) ואפי׳ כו׳ – כמ״ש בפכ״ש דישראל מעכו״ם לא קנה משכון ועתוס׳ דע״ז ב׳ א׳ ד״ה ולפרוע כו׳:
(כה) [ש״ך אות כט] ועיין תשו׳ מהר״א ששון. נ״ב ובתשו׳ הר״ם אלשיך סי׳ ד׳:
(כו) [ש״ך אות לא] ובב״ח פי׳ בע״א. נ״ב ועיין תשו׳ עבה״ג סי׳ י״ב ובתשו׳ מהרי״ט ח״ב חח״מ סי׳ ל״ב וצ״ה ובתשובת תשב״ץ ח״ב סי׳ רל״ה ובמ״ל פט״ו הי״א מהל׳ טוען ד״ה מעתה חוזרני והנה לטעם הב״ח דכיון דא״י להקנות חוב וברי במעמד שלשתן א״כ ליתא בברי לכאורה ביש לו משכון מהני. דהא יכול להקנות המשכון כדאיתא ביו״ד סי׳ קס״ט ס״ח:
(יח) הלוואה שיש לו ביד עכו״ם נראה דאם אמר ליורש בלשון ירושה שיורש שני חלקים בנכסיו דזכה אף בהלוואת עכו״ם ואף דלענין לעשות עובר ליורש מדמה הש״ס בב״ב דף קל״א לקנין דכשם שאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם כך א״י לעשות יורש לדשב״ל מ״מ נראה דמהני לעשות יורש בזה דהא כתב הטעם דכיון דלא סמכה דעתיה לא נתכוין למתנה גמורה והכא דעשאו יורש בסתם על שני חלקים מכל הנכסים לא שייך סברא זו אבל אם לא עשאו ליורש רק על הלוואת עכו״ם יש לומר דשייך בזה סברת הד״מ דלא נתכוין למתנה גמורה:
(ל) הלוואתי לפ׳ אפילו לא אמר וכל שיעבודי דאית ביה ש״ך:
(לא) ואין היורש יכול למחול. הטעם כדי שלא תטרף דעתו דשכ״מ (סמ״ע) ועוד דמקבל מתנת שכ״מ הוא כיורש ואין היורש יכול למחול חלק של יורש חבירו:
(לב) הלוואה שיש לו ביד עכו״ם. הטעם דכיון דלא סמכה דעת הנותן שיפרע לו העכו״ם לאו למתנה גמורה מיכוין וע״ב דאם עשה בן אחד ליורש על ב׳ חלקים מנכסיו דזוכ׳ אפי׳ בהלוואת עכו״ם:
(לג) משכון ואם הקנה לו גוף המשכון במתנת שכ״מ קנה כמו בבריא:
(טז) שביד פ׳ תנו לפלוני – עבה״ט ס״ק מ״ב והציון נרשם בטעות וצ״ל עמ״ש המחבר בש״ע וכן אם אמר שטר חוב כו׳ תנו לפלוני כו׳ וגם בש״ע שעם הש״ך נדפס ג״כ הציון ס״ק כ״ט בטעות זה. ומ״ש הבה״ט בשם ש״ך ולפעד״נ עיקר דברי הר״ן כו׳ ע׳ לעיל סי׳ ס״ו סמ״ב בש״ך ס״ק קל״ג שלא כתב כן. ועמ״ש שם בד״ה ואם הוא שכ״מ. בשם תשובת נו״ב תניינא סי׳ מ״ה שכתב דאף להפוסקי׳ דצריך שיאמר איהו וכל שעבודיה דוקא אם אמר השכ״מ שיתנו השטרות לפלוני אבל אם אמר פלוני יטול החוב שבשטר פשיטא דלא גרע חוב זה שבשטר מחוב בע״פ כו׳ ע״ש:
(יז) אבל לא הלואה – עבה״ט שכתב המרדכי כתב טעמא כו׳ וע׳ בנה״מ שכתב וז״ל נראה דאם אמר ליורש בלשון ירושה שיירש ב׳ חלקים בנכסיו דזכה אף בהלוואת עו״א ואף דלענין לעשות עובר ליורש מדמה הש״ס בב״ב דף קל״א לקנין דכשם שאין אדם מקנה לדשלב״ל כך אינו יכול לעשות יורש לדבר שלב״ל מ״מ נרא׳ דמהני לעשותו יורש בזה דהא כתב הטעם דכיון דלא סמכא דעתיה לא נתכוין למתנה גמורה והכא דעשאו יורש בסתם על שני חלקים מכל הנכסים ל״ש סברא זו אבל לא עשאו ליורש רק על הלואת עו״א י״ל דשייך בזה סברת הד״מ דלא נתכוון למתנה גמורה עכ״ל. ולכאורה משמע דכוונתי במ״ש דמהני לעשותו יורש כו׳ היינו שיזכה מדאורייתא מדין ירושה ולא מדון מתנת ש״מ אך א״כ קשה דיהיו דבריו סותרין למ״ש הוא ז״ל בעצמו לקמן סי׳ רפ״א סק״ב דא״י להנחיל מלוה אפילו מלוה של ישראל כיון שאינו ברשותו ואינו יכול להקנותו מן התורה ה״נ א״י להנחיל אותו כו׳ (ויובא בדברינו שם ס״ק ג׳ ועמ״ש שם) וצריך לדחות ולפרש דכאן ר״ל שיזכה מטעם מתנת ש״מ דרבנן דלשון ירושה אינו מגרע בדברי שכ״מ כשהוא ראוי ליורשו כמבואר שם וכל עיקר חידושו בזה הוא רק לומר דבכה״ג ל״ש טעם הד״מ דלא סמכא דעתיה וממילא קם דינא דיכול ליתן במתנת שכ״מ הלוואתו שביד פלוני ואין חילוק בין ישראל לעכו״ם (אמנם אכתי דין זה צ״ע לפי הב״ח שיובא לקמן דמ״ש המרדכי דלא סמכא דעתיה היינו לפי שאין מעמד שלשתן בעכו״ם א״כ גם בכה״ג שייך זה וצ״ע וע׳ לקמן בשם נו״ב). ומ״ש הבה״ט ובב״ח פי׳ בענין אחר. הנה ז״ל הב״ח בזה ולי נראה שכך פירושו דכיון שאין מעמד שלשתן בעכו״ם כדפי׳ ר״ת (הובא בש״ע לעיל סי׳ קכ״ו סכ״ב בשם יש מי שחולק ע״ש) א״כ ליתא בבריא לפיכך ליתא בשכ״מ והיינו דקאמר דבהקפות של עכו״ם לא סמכא דעתיה כלומר כיון דלגבי בריא שנתן לחבירו חובות של עכו״ם לא סמכא דעתו של מקבל דלהוי קנינו קנין דכיון דאין מעמ״ש בעכו״ם במאי יהא קונה הלכך לא קנה אפילו במתנת ש״מ מטעם דכל דליתא בבריא כו׳ ואע״פ דיש לו משכון של עכו״ם בידו אפ״ה כיון דישראל מעכו״ם לא קני משכון א״כ לא מצי מקני לחבירו גוף המשכון שבידו דאיהו גופיה לא קני וה״ל החוב כמו הקפה ולא מצי מקני לחבירו החוב במעמ״ש בבריא ומיהו ודאי היכא דמקנה לחבירו במתנת שכ״מ המשכון כדי לגבות החוב קני במתנת ש״מ גם החוב דדברי ש״מ ככומ״ס הם וכי היכא דבבריא אי מקנה לו המשכון באחד מדרכי הקנאות לגבות בו החוב קנה ה״נ בש״מ קנה בדבורו אבל באינו מקנה לו המשכון כ״א החובות בלבד לא קני במתנת ש״מ כו׳ והכי נקטינן עכ״ל. וע׳ בתשובת עבוה״ג סי׳ י״א בעובדא שיעקב עשה צוואת ש״מ וכתיב בה שנתן במתנה גמורה לג׳ בניו ראובן שמעון לוי את כל העזבון שלו בכלל הן מעות מזומנים וחובות בע״פ וחובות בשטר הן על יהודים או על עכו״ם מכל מה שהפה יכול לדבר כו׳ רק שיתנו לנכדו שלה בן בנו יהודה שנפטר בחייו בכל שנה ושנה סך חמשים זהובים כו׳ (שם מבואר ל׳ הלוואה באריכות) והנה עבר כמו ה׳ שנים אחרי מות יעקב הנ״ל וג׳ בניו החזיקו בכל הנכסים בכלל ונתנו לבן אחיהם הנ״ל מה ששייך לו ע״פ צוואת אביהם כעת נתעצמו בדין שלה נכד יעקב עם דודיו ראובן שמעון ולוי ומבקש שיתנו לו חלקו מה שמגיע לו מן החובות שהניח זקינו יעקב אצל אינם יהודים הן בשטר הן בע״פ אף ע״פ שמפורש בשטר המתנה שיעקב נתן להם במתנה החובות הנ״ל מ״מ אין המתנה קיימת שאין חובות על עו״ג נקנה אפילו במתנת ש״מ והאחים רש״ל משיבים מאחר שכבר החזיקו בכל הנכסים באין מוחה אין עוד לשלה שום זכות בזה. והשיב דהדין עם האחים הנ״ל ואינם מחוייבים ליתן לבן אחיהם כלום מכמה טעמים חדא כיון שכבר שמטו וגבו החובות אין מוציאין מידם דהא מבואר בש״ס ב״ב קמ״ח ע״א שדברי ש״מ הוי כמו מעמ״ש ואף דאין מועיל מעמ״ש גבי עכו״ם הא כתב הרמ״ח בס״ס קכ״ו דאם כבר נתן העכו״ם מה שבידו לישראל המקבל אין מוציאין מידו וכן בכל מקום שאין הקנין נתפס בו כו׳ וזה אפי׳ לא ידע המזכה כמפורש בת״ה מקור דברי הרמ״א הנ״ל מכ״ש בנ״ד שכבר ידע נכד יעקב שדודיו אחי אביו שמטו ואכלו כמה שנים ובנ״ד גם הש״ך בסי׳ ס״ו סי״ג דפליג מודה הכא כיון שידע ומחיל. ועוד נראה לרווחא דמלתא שאפי׳ עדיין לא הוציאו האחים החובות הנ״ל פטורים מליתן לבן אחיהם כלום דהא המרדכי כתב טעמא דא״י להקנות במתנת ש״מ חובות של עכו״ם משום דלא סמכא דעתיה ולפי פי׳ הרמ״א בד״מ היינו דלא סמכא דעת הנותן שיפרע לו ולאו למתנה גמורה קא מכוון לפ״ז י״ל דע״כ לא קאמר המרדכי כן אלא בנתן לאיש אחר אבל אם נתן לבניו דמקרבי דעתיה לגבייהו אמרי׳ ודאי גמר ומקני וכדקיי״ל במזכה לעובר (לעיל סי׳ ר״י ולקמן סכ״ו) וכ״ש גבי בניו הגדולים שמקרבי דעתיו לגבייהו טפי. וגם לפי פי׳ הב״ח דלא סמכא דעתו של מקבל דלהוי קנינו קנין כיון דאין מעמ״ש בעכו״ם במאי יהא קונה נמי יש לחלק כן. דהא מבואר בסוגיא ב׳ טעמים מה שיכול ליתן במתנת ש״מ הלואה שביד אחרים אע״ג דליתא בבריא ר״פ אמר הואיל ויורש יורשה רבי אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתא בבריא וכדרב הונא כו׳ נמצא לפי דברי ר״פ כל מה שהיורש יורשה איתא נמי במתנת ש״מ ואפי׳ הלואה בעכו״ם אלא דהר״ן כתב דטעמא דר״פ לא סליק כו׳ וכדאיתא בב״י א״כ י״ל דע״כ לא מסתבר להר״ן מלתא דר״פ אלא במתנת ש״מ לאיש אחר אבל המחלק נכסיו על פיו לבניו או למי שראוי ליורשו מן התורה ונחלה דאורייתא מיקרי דילפינן לה מביום הנחילו את בניו ודאי צדקו דברי ר״פ שי״ל כל מה דאיתא בירושה איתא במתנת ש״מ (עמ״ש בזה לקמן סי׳ רפ״א ס״א ס״קג) ואף דכתב הרמ״א בסי׳ רנ״ג ס״ו דאם פי׳ בהדיא שנותן לו במתנה אפי׳ ראוי ליורשו אינו אלא לשון מתנה י״ל דזהו דוקא לענין אם אמר אחריך לפלוני משום דאם נאמר שכוונתו היה בתורת ירושה א״כ בטלו דבריו מה שאמר ואחריך לפלוני כי ירושה אין לה הפסק אבל כשלא אמר אחריך לפלוני כמו בנ״ד י״ל כ״ע מודו אע״פ שאמר בפירוש לשון מתנה אנו מחשבין כאילו אמר לשון ירושה ובפרט דבנ״ד נזכר בצוואה שאמר אמנם מחוייבים יורשי אחרי ג׳ בנים הנ״ל כו׳ הרי גילה דעתו דמידי יורשים לא יצאו והא דאמר לשון מתנה הוא לייפות כוחם. כללא דמלתא דלענ״ד אליבא דכ״ע אין מוציאין כלום מן האחים אפי׳ לא שמטו ואכלו ומכ״ש כאשר שמטו ואכלו. וכ״ז בחובות בעל פה אבל חובות בשטר בלא״ה אין זכות לנכד יעקב הנ״ל לפי מה שפי׳ הב״ח הנ״ל דהטעם הוא לפי שחובות של עי״ג ליתא בבריא דבעכו״ם ליכא דין מעמד שלשתן א״כ חובות בשטר על עכו״ם הא איתא בבריא ע״י קני לך איהו וכל שעבודיה כו׳ וכן הוא להדיא בתשובת מהרי״ב ס״ס ע״ט כו׳ א״כ ברור שלפי פירשו של הב״ח פשוט ששטר חוב על עו״ג נקנה במתנת ש״מ בלי פקפוק עכ״ד ע״ש. וע׳ בתשובת נו״ב תניינא סי׳ מ״ה אודות צוואה אחת שכתוב בה פלוני יטול כך וכך ופלוני כך וכך והמותר שימצא בעזבוני יהיה מה שיהיה הן כסף ושוה כסף הן קרקעות הן משכנות וחובות של נימולים ואינם נימולים חובות שבשטר ובעל פה הן מזומנים ואשראות ראוי ומוחזק טמון וגלוי כל אותו מותר יטול פב״פ כו׳. וכתב דהא ודאי שחובות שאצל יהודים נקנו לאותו פלוני במתנת ש״מ וגם חובות שבשטר אף דלא אמרה אינהו וכל שעבודייהו כו׳ (עמ״ש בס״ק הקודם) אך החובות בעל פה שאצל אינם נימולים פשוט דלא קנה אותו פלוני דמלבד מה שמביא רמ״א בסי׳ רנ״ג ס״כ שזהו גם בחובות שבשטר אלא שבחובות בע״פ בלא״ה יש לדון לפי המבואר בסוגיא בב״ב דף קמ״ח דהטעם בהלואתי לפלוני דבריו קיימים הואיל ואי׳ בבריא במעמד שלשתן ולפ״ז בהלואה בע״פ ביד עו״ג הרי דעת ר״ת ור״י והרא״ש שאינו נקנה במעיו״ש כמבואר בש״ע סי׳ קכ״ו סכ״ב א״כ ליתא בבריא כלל וממילא ליתא בש״מ ובש״ע שם הביא שני הדעות בדין מעמ״ש בעו״ג ולא הכריע וא״כ כיון שהיורש תמיד נקרא מוחזק בנכסי׳ א״א להוציא מידו. ואף החובות בשטר שאצל עו״א ואפי׳ על משכנות הרי כתב הרמ״א דיש להסתפק אם יוכל להקנות וכן נ״ל להורות וא״כ איך יוכל הזוכה ע״פ צוואה זו להוציא מחזקת היורש כו׳ אמנם נראה דבחובות בשטר אם תפס פ׳ לא מפקינן מיניה שהרי גם הרמ״א נסתפק בו אבל חובות שבעל פה לא מהני ליה תפיסה כו׳ ע״ש. וע״ש עוד שכתב דלכאורה יש לדון על גוף צוואה זו מאחר שבררנו שחובות בע״פ שאצל א״י ודאי לא נקנו להני רבוותא דסברי דבמעמד שלשתן אינו מועיל רק בישראל א״כ צ״ע אם תתקיים כלל מתנה זו שנתנה לאותו פ׳ לשום דבר כיון שמתבטלת לחובות שאצל עו״א לפמ״ש רמ״א בסי׳ ר״ג ס״י החליף מעות ומטלטלין כו׳ וא״כ לדעה ראשונה שם דנתבטל כל הקנין ה״ה בנ״ד נתבטלה כל המתנה ונשאר להיורש דאורייתא והנה בני הרב מהר״ש השיב דזה אינו דומה לדברי הרמ״א הנ״ל דבחליפין או שאר קנינים כיון דהיה קנין אחד על הכל בזה נחלקו אי אמרינן כיון שבטל לדבר אחד גורם ביטול גם לדבר הב׳ אבל במתנת שכ״מ שא״צ שום קנין כל אחד הוא לעצמו ואף אם אינו מתקיים לאיזה דבר לא שייך לומר שיגרום ביטול לשאר דברים וסברא זו כבר כתב גם כן תתני הגאון מהר״ר יוסף לענין דברים הנקנית באמירה הובא בחבורי נו״ב סי׳ כ״ה (ע׳ בפ״ת לאה״ע סימן נ״א סק״ד) אך מ״מ יש לפקפק בצוואה זו שנזכר יטול לבסוף (ר״ל לפמ״ש חתני הגאון הנ״ל בנו״ב שם בענין שטרי פסיקתא שהיה על הנכסים שברשותו ועל שאינו ברשותו דיש לחלק דאם היה בשתי אמירות קנה הדבר שברשותו דהאי אמירה לחודה והאי אמירה לחודה אבל אם כלל יחד באמירה אחת לא קנה כלל כמו בקנין ע״ש וא״כ הכא שנזכר יטול לבסוף הוי אמירה אחת ודמי לקנין) אמנם באמת זה אינו כי א״א לבטל צוואה זו לגמרי כ״א בצירוף כמה חששות כי לדעת המחבר גם חובות של עו״ג נקנו במתנת ש״מ ואף לדעת המרדכי והגמ״י הרי לדברי הסמ״ע בשם ד״מ שפי׳ דלא סמכא דעתיה היינו של הנותן ג״כ אין חשש בזה לפי מה שבארתי בחבורי נו״ב סי׳ כ״ו (הובא בסי׳ ר״ג שם ס״ק ד׳) דע״כ לא דימו הפוסקים מקנה דבר שאינו נקנה עם דבר הנקנה לקני את וחמור דס״ל לרב המנונא דלא קנה אלא בדבר שלא היה להמקנה עצמו ספק כו׳ וגם הדעה ראשונה שבסי׳ ר״ג הנ״ל כמעט דחויה היא לגמרי כמבואר בסמ״ע שם ס״ק י״ט וכאן שיש עוד סברא לחזקה צוואה בודאי לא מבטלינן לה. וקים לי לא שייך כאן כי אף שהירושה היא בחזקת היורש מ״מ אינה בידו והרי כתב הכנה״ג סי׳ כ״ה בכללי קים לי אות י״ז דנכסים ביד שליש לא מצי בעל הנכסים לומר קים לי וק״ו היורש הזה אשר ע״ז אנו דנין אם היה מעולם בעל הנכסים. ולכן סיומא דפסקא כל החובות של עי״ג בין בשטר בין בע״פ שייכים להיורש דאוריי׳ אלא שבחובות בשטר מהני תפיסה ובחובות בע״פ לא מהני תפיסה אבל כל שאר הנכסים וגם החובות שאצל יהודים בין בע״פ ובין בשטר הכל זוכה המקבל מתנה ע״פ הצוואה לחלוטין עכ״ד ע״ש:
(יח) או שטר מן העכו״ם יש להסתפק – ע׳ בתשובת כנ״י סי׳ פ״ח בד״ה ועתה נבאר שכ׳ וז״ל הנה פשיטא החוב על התקופה כבר פסק רמ״א סי׳ רנ״ג ס״כ להורות הלואה שביד טו״א אפי׳ בשטר או במשכון יש להסתפק והב״ח פסק בלי ספק דלא מהני הצוואה דאין מעמד שלשתן בעכו״ם וזה פשוט דא״כ על התקופה שייך להיתומים עכ״ל. ומשמע מדבריו דהב״ח פסק גם בחוב בשטר על העכו״ם בלי ספק דלא מהני. והוא תמוה דבאמת מדברי הב״ח שהבאתי לשונו בס״ק הקודם מבואר דרק בחוב שע״פ משכון פסק הכי מטעם כיון דישראל מעובד כוכבים לא קני משכון א״כ ה״ל החוב כחו הקפה ולא מצי מקני החוב במעמ״ש בבריא אבל בחוב בשטר דאיתא בבריא בקני לך איהו וכל שעבודא פשוט דלפ״ד הב״ח ודאי מהני מתנת ש״מ וכ״כ להדיא בתשובת עבוה״ג ס״ס י״א שהבאתי בס״ק הקודם וכ״כ עוד בת׳ נו״ב תניינא סי׳ מ״ה בפשיטות דלדברי הב״ח שבשטר אפי׳ של ע״א נקנה במתנת ש״מ אך כתב שם דמי ירים ראש נגד דברי רמ״א ע״ש וצ״ע:
{לה} שכיב מרע שאמר הלואתי ופקדוני שביד פלוני לפלוני נותנין ואין צריך מעמד שלשתן:
{לו} וכן אם נתן לפלוני שטר חוב שיש לו על פלוני אין צריך לכתוב לו שדבריו ככתובים וכמסורים דמו ואין היורש של הנותן יכול למחול אע״ג דבריא הנותן או המוכר לחבירו שטר חוב וחזר היורש ומחלו מחול אם נתנו במתנת שכיב מרע אין היורש יכול למחול:
(לה) {לה} שכ״מ שאמר הלואתי ופקדוני שביד פלוני לפלוני נותנין וא״צ מעמד שלשתן בפרק מי שמת (בבא בתרא קמז:-קמח.) אמר רבא א״ר נחמן שכ״מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלו׳ פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וידור בו תנו דקל זה לפלוני ויאכל פירותיו למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכ״מ דליתא בבריא ליתא בשכ״מ והא שכ״מ שאמר תנו הלואתי לפלו׳ הלואתו לפלו׳ ואע״ג דליתא בבריא רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה רב אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתא בבריא וכדאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ופרש״י הלואתי לפלוני. ממון שחייב לי פלוני במלוה ע״פ אני נותן לפלוני ויפרעם לו הלוה במקומי נתקיימו הדברים ותהא הלואתו לפלוני: ואע״ג דבבריא ליתיה. דאינו יכול להקנות לחבירו מלוה על פה דלהוצאה ניתנה ואין קנין תופס אלא בדבר שהוא בעין אלא א״כ הוא מלוה בשטר וכגון שמסר לו השטר אי נמי במעמד שלשתן. ומשני הואיל ויורש יורשה לזו המלוה כאילו ברשותו היא ואמרינן לקמן מתנת שכ״מ כירושה שוויוה רבנן הילכך כיון דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכ״מ: במעמד שלשתן קנה. מוקמינן לה התם בין במלוה בין בפקדון ואע״ג דאסיקנא דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכ״מ אפ״ה מטבע דקיי״ל בפרק הזהב דאין מטבע נקנה בחליפין אפ״ה אם נתנו במתנת שכ״מ מהאי טעמא דהלואתי לפלוני עכ״ל.
וכתב הר״ן אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה ולפי זה אויר נמי דאיתיה בירושה בלא גוף כגון מי ששייר אויר לפניו שמורישו ליורשיו איתיה נמי בשכיב מרע ומיהו טעמיה דרב פפא לא סליק אלא היינו טעמא משום דבבריא איתא וכדרב הונא דאמר מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה הילכך אויר דליתיה בבריא בשום ענין אלא אגב קרקע לא מהני במתנת שכ״מ אלא עם הקרקע עכ״ל.
וכתבו הגהות מיימון בפרק עשירי מהל׳ זכייה אהא דשכיב מרע שאמר תנו הלואתי לפלוני פסק רא״מ דהני מילי הלואות של ישראל אבל בהקפות של עכו״ם לא סמכה דעתיה ואפילו במתנת שכיב מרע לא קני ונראה בעיני שקרוב הדבר שאפי׳ אם יש לעכו״ם משכון ביד ישראל דהוי כמו הקפה וישראל מעכו״ם לא קני משכון וכן כתב המרדכי בפ׳ מי שמת. ואיני יודע מה איכפת לן אי סמכה דעתיה דמקבל מתנה אי לא מכל מקום דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו וכ״נ לי שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בין הלואה דישראל להלואה דעכו״ם:
כתב הרשב״א בתשובה מה שכתב ואגב קרקעות אלו נתתי לאשתי עד מאתים דינרים מדעתי לא אמר כלום אלא א״כ יש לו אותם מאתים דינרים בעין באותה שעה ואפילו ישנן לו באותה שעה אותן ממש הוא שקנתה וכיון שכן אם אינן עכשיו בעולם בעין כשבאה לגבותן אין לה כלום כמי שנתן לה חפץ ידוע ואינו בפניה עכשיו שאינו גובה אחר במקומו שאני סבור שכל הנותן סך מטבע ואפילו מטבע היוצא במקומו אינו נותן מנכסיו שוה מאותו סך אלא אותו המטבע ממש עד שיאמר הריני נותן לפלו׳ מנכסי שוה מאתים דינרים דהשתא ודאי שוה מאתים קאמר וזה בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע. ועיין בדברי רבינו סי׳ ס׳ ובמהרי״ק שורש צ״ד:
(לו) {לו} ומה שאמר רבינו וכן אם נתן לפלוני שט״ח שיש לו על פלוני אין צריך לכתוב לו וכו׳ בפ׳ מי שמת (בבא בתרא קנא.) אימיה דרב עמרם חסידא היה לה מלוגא דשטרי כי קא שכבה אמרה ליהוו לעמרם ברי אתו אחוה קמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא משך אמר להו דברי שכ״מ ככתובים וכמסורים דמי. ופירש״י מלוגא דשטרי. כרך של שטרות: הני לעמרם בני. כגון שקנה מידה אי נמי בלא קנין וכגון דלא שיירה מידי.
וכתב הר״ן אהא דאמר רב נחמן שכ״מ שאמר ידור פלוני בבית זה וכו׳ לא אמר כלום פי׳ לפי שאכילה גרידא דבר שאין בו ממש הוא ולפיכך לא קנה עד שיקנה לו גוף לדירה ולאכילת פירות שאין הקנאה חלה אלא בדבר שיש בו ממש וקמ״ל ר״נ שאין שכ״מ יכול להקנות מה שאין בריא יכול להקנות שלא תקנו בשכ״מ אלא דליהוי דיבור דידיה כקנין דברים אבל מאי דלא מהני בקנין לא מהני בשכ״מ ומהא שמעינן דלא מתקנין לישנא דשכ״מ אלא דיינינן ליה כדדיינינן בבריא ולא אמרינן כיון דגלי בדעתיה שהוא רוצה שידור זה בביתו או יאכל פירות דקלו דבית לדירה ודקל לפירות קאמר הילכך שכ״מ שאמר תנו שטר חוב לפלוני לא קנה עד שיאמר הוא וכל שעבודא דאית ביה ומלוגא דשטרי דאימיה דרב עמרם הכי קאמרה ליהוו לעמרם ברי הן וכל שעבודם והאי דלא אידכרו לה בגמרא לישנא קיטא נקט דלאו משום הכי אתינן עלה אבל ראיתי לרמב״ם ז״ל בפ״י מהלכות זכייה שכתב וכן אם אמר תנו שטר פלוני לפלוני זכה במה שיש בשטר וכו׳ ואין היורש יכול למחול ואפשר לי לקיים דבריו ז״ל דכל שכ״מ שמתחיל הדבר כדרך שיש לו להתחיל אע״פ שלא גמרו אנו גומרים את דבריו וכדאמרינן דשכ״מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ״מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטרי ליהוו לעמרם ברי כבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השעבוד הוא בכלל דבריה אלא שלא פירשה כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ״מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו כלל לא בכולו ולא במקצתו ואין לנו לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו ולפי זה ההיא עובדא דאימיה דרב עמרם דמלוגא דשטרי אתיא כפשטא דמכיון דאמרה ליהוו לעמרם ברי הרי הכל בכלל אינו אלא פי׳ שאנו עושין לדבריה כן נראה לי ועולה כהוגן עכ״ל.
וה״ה כתב פ״י מהלכות זכייה הרשב״א כתב בפרק מי שמת גבי ידור פלוני בבית זה וכו׳ שמע מינה דלא מתקנינן לישנא במתנת שכ״מ אלא דיינינן ליה כדדיינינן בבריא דדברי שכ״מ ככתובין וכמסורין דמי אבל להוסיף על דבריו לא אמרו דאי לא אף אנו נתקן הלשון ונאמר כיון שאמר ידור הרי גילה בדעתו שרצה שידור זה בביתו ונתקן ונאמר דבית לדירה קיימא וזה נראה לי ברור ולפיכך שכ״מ שאמר תנו שטר חוב לפלוני לא קנה אלא הנייר בעלמא כמו שאמרו (ב״ב עז:) במוכר שטר חוב לחבירו ועוד דאמר הוא וכל מה שכתוב בו בבריא לא עכ״ל:
וכבר נחלקו עליו וכן נראה דעת המחבר שלא הזכיר הוא וכל שעבודו ונ״ל לחלק בין זה לההיא דדירה לפי ששם אם לא נוסיף מתנה אחרת בכלל דבריו והוא גוף הבית אי אפשר לתקן שיועילו דבריו וכיון שכן אמרינן אילו רצה לתת גוף לפירותיו היה נותן אבל בשטר כשאנו אומרים שבמלת תנו שטר זה יהיה נכלל שעבוד השטר וזכותו אין זו מתנה אחרת ואדרבא השטר הוא עיקר הראיה שבו מה שאינו כן בדירת הבית שהבית הוא עיקר ואף על פי שהמועיל בשטר הוא הראיה מכל מקום אין הראיה בלא השטר ואפשר להיות הבית בלא דירה והרי גוף השטר דומה לגוף הבית וראיית השטר לדירת הבית וכשם שהדירה נקנית בגוף הבית כך ראיית השטר נקנית במילות השטר אלא שבבריא צריך לפרוט משום דמילי נינהו זה נראה לי לדעת המחבר עכ״ל:
ומה שאמר רבינו ואין היורש של הנותן יכול למחול אע״ג דבריא הנותן או המוכר שטר חוב וחזר היורש ומחלו מחול אם נתנו במתנת שכיב מרע אין היורש יכול למחול בפרק מי שמת (בבא בתרא קמז.) אמר רב נחמן מתנת שכ״מ מדרבנן בעלמא היא שמא תטרף דעתו עליו ומי אמר רב נחמן הכי והא אמר רב נחמן אע״ג דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי׳ יורש מוחל מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע דאינו יכול למחלו אי אמרת בשלמא דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול אלא אי אמרת דרבנן היא אמאי אינו יכול למחול אינה של תורה ועשאוה כשל תורה ופר״ש מודה שמואל. שאם נתנו המלוה לאיש אחר במתנת שכ״מ וכגון שחילק כל נכסיו אי נמי על ידי קנין כדין כל מתנת שכ״מ במקצת אי נמי בלא קנין דכיון דמסרו לו בחייו אין לך קנין גדול מזה ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת שכ״מ במקנת היא דאינו יכול למחול דדברי שכ״מ ככתובים וכמסורין דמו ואלימי ממתנת בריא ואין היורש יכול למחול עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לו) ואין היורש יכול למחול עיקרא דהאי מילתא מעובדא דאימיה דרב עמרם חסידא פ׳ מי שמת (דף קנ״א ע״א) ומפרשו רבינו אפילו דלא אמר קני לך איהו כו׳ וכ״כ הרמב״ם פ״י דזכייה שאפילו לא אמר קני לך כו׳ אין היורש יכול למחול וכתב ר״ן ז״ל לדבריו כל שכ״מ שמתחיל דבר כדרך שיש לו להתחיל אע״פ שלא גמרו אנו גומרין דבריו וכדאמרינן דשכ״מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכ״מ מתחיל בדבר ונשמט בדרך קצרה ולפיכך אימיה דרב עמרם דאמרה בהנהו שטרי ליהוו לעמרם ברי דכבר התחילה בהקנאתן של שטרות אין לנו אלא לומר שאף השיעבוד הוא בכלל דבריה אלא שלא פי׳ כל צרכה ומכיון שחלה הקנאתה בגופן של שטרות לא חלה לחצאין אבל שכ״מ שאמר ידור פלוני בבית זה אין זה חלות לדבריו כלל לא בכל ולא במקצת ואין לחדש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו עכ״ל והמ״מ כתב ט״א וכתבתיו בקיצור בפרישה:
(לה) שכ״מ שאמר הלואתי כו׳ בפ׳ י״נ מימרא דרבא בר רב נחמן:
מעמד שלשתן כו׳ ואע״ג דקיי״ל מילתא דליתא בבריא ליתא בשכ״מ תירצו בגמרא הלואה איתא בבריא פי׳ כיון דמצינו בבריא דקונה במעמד ג׳ תקנו דבשכ״מ מהני אפילו בלא מעמד שלשתן ודוקא במילתא דליתא דכוותיה בבריא כלל ליתא נמי בשכ״מ:
(לו) וכן אם נתן לפ׳ ש״ח כו׳ בפ׳ מי שמת דף קנ״א ופי׳ דאותו שטר הוא כל נכסיו א״נ אפילו במקצת ומסירה זו שמסרו לו בחייו הוא במקום קנין וכמ״ש לעיל (סימן ר״ן סעיף כ״ב) וכן משמע מלשון רשב״ם:
א״צ לכתוב לו פי׳ א״צ לכתוב לו קני לך איהו וכל שיעבודו:
אע״ג דבבריא הנותן כו׳ וכ״כ רבינו לעיל (סימן ס״ו סעיף כ״ד):
אם נתנו במתנת שכ״מ אין היורש יכול למחול דהא מטעמא כדי שלא תטרף דעתו אם לא יתקיימו דבריו עשאום לדבריו כאילו המה כתובין ומסורין מש״ה נמי אינו יכול למחול כדי שלא תטרף דעת השכ״מ ר״ן ועיין מ״ש בסמוך:
(לה) {לה} שכ״מ שאמר הלואתי ופקדוני וכו׳. בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ״ז) אסיקנא אליבא דרב אחא בריה דרב איקא דמילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכ״מ ולפיכך באמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל וכו׳ דליתיה בבריא דדבר שאין בו ממש הוא ליתיה נמי בשכ״מ אבל הלואתי ופקדוני דאיתיה בבריא במעמד שלשתן איתיה נמי בשכ״מ דדבריו ככתובין וכמסורין דמי ואין צריך מעמד שלשתן:
כתב במרדכי פרק מי שמת דהא דאמר הלואתי לפלוני נותנין דוקא בהלואה של ישראל אבל בהקפות של עכו״ם לא סמכה דעתיה ולא קנין אפי׳ במתנת שכ״מ וכו׳ וכתב ב״י דקשה מאי איכפת לן אי סמכה דעתיה דמקבל מתנה או לא מ״מ דברי שכ״מ ככתובים וכמסורים דמי וכן נ״ל שהוא דעת הפוסקים שלא חילקו בכך עכ״ל ולי נראה שכך פירושו דכיון דאין מעמד ג׳ בעכו״ם כדפי׳ ר״ת וכמ״ש לשם במעשה שנתן האפוטרופוס חובות הערבונות לראובן ושמעון וכו׳ א״כ ליתיה בבריא לפיכך ליתיה בשכ״מ והיינו דקאמר דבהקפות של עכו״ם לא סמכה דעתיה כלומר כיון דלגבי בריא שנתן לחבירו חובות של עכו״ם לא סמכה דעתו של מקבל דליהוי קניינו קנין דכיון דאין מעמד ג׳ בעכו״ם במאי יהא קונה הילכך לא קנה אפי׳ במתנת שכ״מ מטעם דכל דליתיה בבריא וכו׳ ואע״פ דיש לו משכון של עכו״ם בידו אפ״ה כיון דישראל מעכו״ם לא קני משכון א״כ לא מצי מקני לחבירו גוף המשכון שבידו דאיהו גופיה לא קני והו״ל החוב כמו הקפה ולא מצי מקנה לחבירו החוב במעמד ג׳ בבריא ומיהו ודאי היכא דמקנה לחבירו במתנת שכ״מ המשכון כדי לגבות החוב קני במתנת שכ״מ גם החוב דדברי שכ״מ ככתובין וכמסורין הם וכי היכי דבבריא מקנה לו המשכון באחד מדרכי ההקנאות לגבות בו החוב קנה ה״נ בשכ״מ קנה בדיבורו אבל באינו מקנה לו המשכון כי אם החובות בלבד לא קני במתנת שכ״מ ועיין במעשה שנתן האפוטרופוס חובות וכו׳ שבמרדכי לשם ולפי זה התיישב מה שהיה קשה לב״י והכי נקטינן כמו שפסק ראבי״ה בשם הר״א ממי״ץ וע״ל ריש סי׳ רנ״ה:
(לו) {לו} וכן אם נתן לפלוני שט״ח וכו׳. בפרק מי שמת (בבא בתרא קנ״א) בעובדא דאימיה דרב עמרם חסידא אסיק רב נחמן הכי אלא דצ״ע בלשון רבינו דאמר א״צ לכתוב לו וכו׳ משמע דוקא כתיבה א״צ אבל אמירה ודאי צריך שיאמר השכ״מ קני לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה ואמירתו חשובה ככתיבה וכמסירה וכדעת הרשב״א הביאו ה״ה רפ״י דזכייה מיהו אפשר דלאו דוקא א״צ לכתוב לו קאמר דאפי׳ אמירה נמי א״צ אלא כיון דבבריא צריך כתיבה ומסירה קאמר דבשכ״מ א״צ לכתוב וה״ה דאמירה נמי לא צריך והכי משמע להדיא בתשובת הרא״ש כלל פ״ג סי׳ ד׳ והכי נקטינן וכ״כ הר״ן ומביאו ב״י וכן משמע מל׳ הרמב״ם פ״י דזכייה:
ומ״ש ואין היורש של נותן וכו׳. מימרא דשמואל פ׳ מי שמת (בבא בתרא קמ״ז):
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(כא) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: יָדוּר פְּלוֹנִי בְּבַיִת זֶה, יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּרוֹת דֶּקֶל זֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם, שֶׁלֹּא הִקְנָה לָהֶם דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ, שֶׁהַדִּירָה וְהָאֲכִילָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֲרֵי הֵם כְּדִבּוּר וּכְשֵׁנָה שֶׁאֵין נִקְנִים. אֲבָל אִם אָמַר: תְּנוּ בַּיִת לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיָּדוּר בּוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אוֹ תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי כְּדֵי שֶׁיֹּאכַל פֵּרוֹתָיו, דְּבָרָיו קַיָּמִים, שֶׁהֲרֵי הִקְנָה לָהֶם הַגּוּף לְפֵרוֹת, וְהַגּוּף דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַמָּשׁ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהעודהכל
(נז) כ) לשון הרמב״ם שם דין ט״ו מימרא דרבא אמר ר״נ שם
(נח) ל) כ׳ הרב המגיד הן דברי רב וז״ל וטעם נכון הוא
(נט) מ) שם באותה מימרא
(מו) שהדירה והאכילה כו׳ – כבר כ׳ הטור והמחבר דינים הללו לעיל סי׳ רי״ב והא דלא הקילו בשכ״מ לעשותו כאלו אמר שנותן הבית להדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בש״מ האומר תנו לפלוני שט״ח דהוה כאלו כתב ומסר לו וכמ״ש הטור והמחבר בסעיף שלפני זה נתבאר טעמו בהמ״מ דדירה בלא בית לאו כנוס הוא משא״כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השיעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע״ש:
(מה) שהדירה – כ״כ הט״ו דינים אלו בסי׳ רי״ב והא דלא הקילו בשכ״מ לעשותו כאילו אמר שנותן הבית לדירה והדקל לפירותיו כמו שהקילו בשט״ח לעיל ס״כ דה״ל כאילו כתב ומסר כו׳ נתבאר טעמו בהה״מ דדירה בלא בית לאו כלום הוא משא״כ שטר שמוסר לו אף דלא הקנה לו השעבוד שבו בכתיבה ומסירה ע״ש. סמ״ע:
(מו) שלא הקנה כו׳ – וכ״כ הר״ן דלא כרשב״ם:
(כז) [שו״ע] שכ״מ שאמר. נ״ב אם אמר יזכה. יזכה וידור בבית מהני תשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ קל״ו:
(כח) [שו״ע] בבית זה. נ״ב ואף במכר בית לראובן ולא כתב לו מתהום ארעא ועד רום רקיע בענין שאין האויר נקנה להלוקח ונשאר להמוכר דהדין דמוריש זכותו לבניו אבל א״י למוכרו לאחרים כדלעיל סי׳ רי״ד ס״ה בהגה. ה״נ א״י ליתן במתנת שכ״מ כ״כ הב״י כאן בשם הר״ן:
(כט) [שו״ע] לא אמר כלום. נ״ב ואם אותו פלוני דר בו כבר בבית הנותן. ואמר הנותן שידור בו עשרים שנים דעת הרשד״ם סי׳ שכ״ג דמהני והרש״ך ח״א סי׳ קע״ז חולק עליו וכן בתשובת מהר״י אדריב״י סי׳ קל״ה:
(ל) [שו״ע] עד זמן פלוני. נ״ב עיין תשו׳ מהראנ״ח ח״א סי׳ ק״כ ובתשובת שי למורא סי׳ ל״ב ובתשובת בני יעקב דס״א וס״ב:
(יט) פירות דקל זה לא אמר כלום – ע׳ בת׳ רבינו עקיבא איגר ס״ס קמ״ו שכתב וז״ל וביסוד הדין דאמרינן ש״מ שאמר יטול פירות דקל דלא מהני כיון דהוי דבר שלב״ל וליתא בבריא נסתפקתי אם בעידן אמירתו עדיין לא גדלו הפירות ובשעת מיתתו כבר גדלו הפירות אי נימא דבעי בשעת אמירתו שיהיה בעולם דאמירתו הוי כקנין בריא או דדנין דכל שלא חזר נמשך אמירתו עד שעת מיתתו וכאילו צוה בשעת מיתתו ובפשוטו נראה הצד הראשון דבעי׳ דבשעת אמירתו באו לעולם ואולם מדברי תו׳ גיטין דף י״ד ע״ב ד״ה הא בשכ״מ שכתבו ואפילו לא נולדו יורשי מקבל עד אחר מיתת הנותן ואמאי לא נקטו בפשוט יותר דאפי׳ לא נולדו עד אחר אמירתו הילך מנה משמע דזה מהני כיון דבשעת מיתתו באו לעולם ועדיין צ״ע עכ״ל:
(כ) תנו בית לפלוני כדי שידור בו כו׳ או תנו דקל כו׳ – עמ״ש לעיל סי׳ רי״ב ס״ט ס״ק י׳ בענין אם אמר תנו מעות לפירותיו ע״ש וע״ל סי״ב ס״ק י״ב:
(כא) עד זמן פלוני – ע׳ לעיל סי׳ רי״ב ס״א בהגה מ״ש שם בס״ק ג׳:
{לז} אבל אם אמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל זה אינו כלום עד שיאמר תנו לו חבית לדור בו או תנו לו הדקל לאכול פירותיו:
(לז) {לז} ומה שאמר רבינו אבל אם אמר ידור פלוני בבית זה או יאכל פירות דקל זה אינו כלום עד שיאמר תנו לו הבית לדור בו או תנו לו הדקל לאכול פירותיו כבר נתבאר בסמוך:
כתב הרשב״א ז״ל שאלת ראובן השאיל ביתו לשמעון ודינה וקנו מידו וכן כתוב בשטר ההשאלה קנו ממנו וכו׳ תשובה מלשון השטר נראה שהגוף הקנה להם כיון שכתב להם ולעשות בו כל צרכם וכל חפצם ורצונם כאדם שעושה בביתו ממש ולשון זה רחב וכולל הרבה יותר מן ההשאלה שאפי׳ בנין הצריך נראה שנכנס בכלל זה שכן אדם עושה בביתו ועוד שהרי קנו מידו וכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופו של קרקע קנו מידו וכמו שאמרו בפרק הכותב (כתובות פג.) גבי דין ודברים אין לי על שדה זו וכו׳ ועוד דבר מן דין כל שירד שמעון לקרקע ודר בו וראובן לא ערער בודאי גילה ראובן בדעתו שגוף הקרקע הקנה לו וכמו שאמרו בפרק הכותב אמר אביי מסתברא מילתיה דרב יוסף בעורר אבל בעומד מגופה של קרקע קנו מידו ולא עוד אלא דבר מן הדין כל שהניחו אפי׳ תמצא לומר שהיה בטעות שהיה סבור דיכול אדם להקנות דירה בלא גוף אפילו הכי מכל מקום כל השנים שעמד שם מחילה בטעות היא והויא מחילה כדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא סו:) ולפיכך אין ראובן על שמעון כלום ושמעון שהושיב יהודה בנו בו אין לראובן עליו בזה שום תרעומת שאע״פ שאמרו (גיטין כט.) אין השואל רשאי להשאיל ה״מ בשאלת מטלטלים אבל קרקע רשאי להשאיל והשוכר רשאי להשכיר כדאיתא במסכת בבא מציעא בפרק השוכר את האומנין (בבא מציעא עט:) גבי שוכר את הספינה ופרקה לה בחצי הדרך וכו׳ ולפיכך אפילו על יהודה אין לו כלום שזכות הדירה לשמעון היא ולא בשל ראובן דר אלא בשל שמעון אביו ואינו חייב להעלות לו שכר ומיהו אם הפסיד בו יהודה כלום בדירתו חייב לשלם לו נזקו לפי אומד דעת הבית דין ולענין הבנין שבנה בו יהודה כל שצווח ראובן וגילה בדעתו שאינו חפץ בו אינו חייב לו ומכל מקום אם רצה יהודה לומר עצי ואבני אני נוטל הדין עמו וכגון שבנה חורבה אבל אם היה בנוי וסתר יהודה ובנה הכל לפי מה שיראו בית דין יטול זה עציו ואבניו וישלם לו דמי נזקו שסתר ביתו ובניינו עכ״ל.
ובמה שכתב דאלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש אלא מגופו של קרקע קנו מידו חלוק עליו רבינו האי כמו שכתבתי בסימן קצ״ה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יא) ובהגהות דב״ב דף רס״ב ע״ב דאם דר בו שעה א׳ סיים תנאו וע״ש ועיין בא״ע סימן נ״ג מדיני מתנת שכ״מ:
(לז) אבל אם אמר ידור פ׳ כו׳ או יאכל כו׳ אינו כלום כו׳ סיים הרמב״ם בזה משום דהוה דבר שאין בו ממש ע״ש בפ״י דזכייה אבל לרבינו והרא״ש דלא הוה אכילת פירות דבר שאין בו ממש (וכמ״ש לעיל סימן רי״ב סעיף א׳ וע״ש בב״י) צ״ל דתורת דבר שלא בא לעולם נגע ביה כאן ועבד״ר סל״ו וכתב המ״מ (שם דין ב׳ גבי תנו שטר כו׳) ול״ד למי שנתן ש״ח לפלוני דקיי״ל דאין היורש מוחל אע״ג דלא כתב ליה איהו וכל שיעבודיה ש״מ דאנן מוסיפין על דברי שכ״מ ואמרינן שכך היתה כוונתו גם כאן נוסיף על דבריו ונאמר דר״ל דקל לפירותיו וכו׳ דבשטר כשאנו אומרים שבמילות תנו שטר זה יהיה נכלל שיעבוד השטר וזכותו אין לו הוספה ואדרבא השטר הוא עיקר הראיה דאע״פ שהמועיל בשטר הוא הראיה מ״מ אין ראיה בלא שטר ולכן הראיה נקנות במילות השטר ודומה כאילו אמר איהו וכל שיעבודיה אלא שבבריא צריך לפרוט אבל דירת בית שהבית הוא העיקר ואפשר להיות שהבית בלא דירה לכן כשאמר דירה הוה ודאי בית תוספת וענין אחר וק״ל וזהו קיצור לשונו:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישההכל
 
(כב) צִוָּה שֶׁיִּתְּנוּ דֶּקֶל לִפְלוֹנִי, וְהִנִּיחַ שְׁנֵי חֲצָאֵי דֶקֶל, יִטְּלֵם, שֶׁלַּזֶּה נִתְכַּוֵּן וְהֵם שֶׁקָּרָא דֶקֶל. {וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ דְּקָלִים שְׁלֵמִים, יְכוֹלִין יוֹרְשִׁין לוֹמַר שֶׁלַּזֶּה נִתְכַּוֵּן (טוּר).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(ס) נ) שם ברמב״ם ובפי״א דין כ״ב בפי״ג דכתובות סוף דף ק״ט מעשה כדא״ל רב מרדכי לרב אשי וכו׳ משמיה דרבא קרי אינשי לתרי פלגא דיקלי דיקלא
(סא) ס) בשם הרא״ש כן כתב שם בפסקיו שפי׳ רש״י שפירש שם שהיו לו עוד דקלים הרבה הוא עיקר דאי לית ליה אלא הני תרי פלגי דיקלא פשיט׳ דהוה דעתו אהני
(מז) והניח ב׳ חצאי דקנים. כגון שיש לו לכל א׳ שותף חצי דקל לכל א׳. וידוע שיש טורח בלקיטת שני חצי דקלים יותר מבלקיטת דקל א׳:
(מח) שלזה נתכוון כו׳ – ואפי׳ יש לו כו׳. הטעם דהמע״ה ע׳ בטור שיש פלוגתא בזה די״א דאם יש לו דקל שלם צריך ליתן לו דקל שלם וכתב ב״י שם דדברי הרמב״ם בפי״א דזכייה נוטים לדברי הי״א עכ״ל ונראה נמי דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכתב שלזה נתכוון דסתם ל׳ זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי לזה נתכוון ובהיות כן ק״ק על מור״ם דהל״ל דהאי אפי׳ יש לו דקלים שלמים בל׳ י״א כיון דהמחבר לא ס״ל הכי ובפרט שהרא״ש ג״כ לא ס״ל הכי וכמו שמסיק הטור בשמו:
(לב) שלזה נתכוון כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק מ״ח עד וכמו שמסיק צ״ל שכ׳ כן נ״ל להגיה.
(מו) חצאי – כגון שיש לו לכ״א שותף חצי דקל לכ״א וידוע שיש טורח בלקיטת ב׳ חצאי דקלים יותר מלקיטת דקל א׳. שם:
(מז) נתכוון – הטעם דהמע״ה ועי׳ בטור שיש פלוגתא בזה די״א דאם יש לו דקל שלם צריכין ליתן לו דקל שלם וכ׳ הב״י שם דדברי הרמב״ם פי״א דזכיה נוטין כי״א עכ״ל ונראה דכן הוא דעת המחבר מדסתם וכ׳ שלזה נתכוין דסתם ל׳ זה משמע כיון דאין לו דקל שלם ודאי שלזה נתכוון ובהיות כן ק״ק על הרמ״א דהל״ל האי אפילו יש לו כו׳ בלשון י״א כיון דהמחבר לא ס״ל הכי. שם:
(לד) ואפי׳ יש לו דקלים שלמים. ק״ק דהיה לו לכתוב כן בשם י״א דהרא״ש והטור פליגי (סמ״ע) וחצי דקל שכ׳ המחבר משכחת לה כגון שיש לו שותף:
{לח} צוה שיתנו דקל לפלוני ויש לו חצאי דקל וגם דקלים שלמים יכולים היורשים לתת לו שני חצאי דקלים אף על פי שאינן טובים כמו דקל שלם ויש אומרים שאם יש לו דקל שלם שצריכין ליתן לו אחד שלם ולא נהירא לא״א הרא״ש ז״ל:
(לח) {לח} צוה שיתנו דקל לפלוני ויש לו חצאי דקל וכו׳ בפ׳ שני דייני גזירות (כתובות קט:) ההוא דא״ל דיקלא לברתא שכיב ושביק תרי פלגי דדיקלי יתיב רב אשי וקא קשיא ליה מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא או לא א״ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אביי מהגרוניא משמיה דרבא קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא. ופי׳ רש״י שבק תרי פלגי דיקלי. שהיו לו בשותפות ושאר דקלים הרבה היו לו והיתומים היו נותנים לה אותן שני חצאין שיש טורח בהם יותר. קרו אינשי וכו׳. וע״כ ידה על התחתונה שהנכסים בחזקת היתומים וזו אינה באה עליהם אלא מכח הצוואה.
וכתב רבינו אשר ויש מפרשים דאי אית ליה דיקלי אחריני פשיטא דבעו למיתב לה דקל שלם דבמקום דקלים שלמים פשיטא דלא קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא ולא שייך הכא למימר יד בעל השטר על התחתונה ומיירי הכא בשאין לו שום דקל אלא שני חצאי דקל ומיבעיא ליה מי קרו אינשי לתרי פלגא דיקלי דיקלא ואית לה תרי פלגי דיקלי או לא קרו ולית לה ולא מידי ודמי דיקלא לא אמר למיתב ופירש״י נראה עיקר דאי לית ליה אלא הני תרי פלגי דיקלי פשיטא דהיה דעתיה אהני עכ״ל.
ודברי הרמב״ם בפרק י״א מהלכות זכייה נוטים לדברי יש מפרשים:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(לח) צוה שיתנו דקל לפ׳ כו׳ עובדא הוא בפרק שני דייני גזירות (דף ק״ט):
אע״פ שאינן טובים רש״י כתב שיש טורח יותר בשני חצאין:
וי״א שאם יש לו דקל שלם כו׳ טעמן כתב הרא״ש שם דבמקום שיש לו דקלים שלמים לא הוה קרי לתרי פלגא סתם דקל ולא שייך בזה למימר יד המקבל על התחתונה:
ומש״ר ול״נ לא״א הרא״ש ז״ל עיין שם ברא״ש דכתב על הי״א הללו דאם איתא דעובדא היה דלא היה לו דקל שלם לא היה מסתפק רב אשי שם אי הוה דעתו אהשני חצי דקלים דאמאי ליהוי דעתו זולת אלו ע״ש:
(לח) {לח} צוה שיתנו דקל וכו׳. פרק שני דייני גזרות (סוף דף ק״ט) אסיק תלמודא דקרו אינשי לתרי פלגא דיקלי דקלא ופי׳ רש״י דאפי׳ יש לו דקלים הרבה נותנין לו אלו הב׳ חצאי דקלים שיש לו בשותפות שיש טורח בהן יותר וכן הסכים הרא״ש וליש מפרשים בשיש לו דקל שלם צריכין ליתן לו אחד שלם ותלמודא לא מיירי אלא בדלית ליה דקל שלם וקמ״ל דאפי׳ הכי נותן לו מטעם דקרו אינשי להו דקלא ולא אמרינן דלית ליה ולא מידי:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(כג) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לַעֲנִיִּים, אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה לְבֵית הַכְּנֶסֶת, יִתְּנוּ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא רָגִיל. הָיָה רָגִיל בִּשְׁתַּיִם, יִתְּנוּ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְנִתְבָּאֵר בְּטוּר י״ד סִימָן רנ״ח.
סמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל
(מט) תנו ק״ק זוז לעניים כו׳ – עמ״ש לעיל סי׳ ז׳:
(נ) יתנו לכל א׳ וא׳ – פי׳ הב״ד או יורשיו יתנו אותו ק״ק זוז לשניהן יחד דאין סברא לומר דיתן לכל א׳ וא׳ כל הסך כיון דלא נדר אלא סך א׳ ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה כתב יתנוהו לשתיהן ולא יתנוהו משמע דאאותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנוהו חצי לזה והחצי לזה ועוד דשם בתוספתא מסיק בשם רב אחא דאמר דהאומר תנו ר׳ לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל וא״א לומר דר״ל דיתנו לכל א׳ מעניי ישראל כל הסך אלא יחלוקו לכולם יחד וכן נמי פי׳ דיתנהו לשתיהן דקאמ׳ דר״ל הק״ק ועוד הבאתי ראיה לזה בפריש׳ ע״ש ובי״ד סי׳ רנ״ח:
(לג) יתנו לכל א׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק נ׳ שכ׳ שיתנו ר׳ זוז לשניהן יחד עיין שם וכן נראה מתשובת רמב״ן שמביא ב״י סי׳ רנ״ח בקיתון של מים אמנם באם רגיל בשתי עיירות בב״ה ואמר תנו ס״ת לב״ה משמע לכאורה דינתן לשניהם דקאמר היינו ס״ת לכל א׳ וצ״ע.
(מח) יתנו – פי׳ הב״ד או יורשיו יתנו אותן ר׳ זוז לשניהם יחד דאין סברא לומר ליתן לכל אחד כל הסך כיון דלא נדר אלא סך אחד ועוד דשם בתוספתא מקור דין זה איתא יתנוהו לשתיהם דלשון יתנוהו משמע דעל אותו סך שנדר קאי דיחלוקו ויתנו החצי לזה וחצי לזה ועוד דמסיק שם בשם רב אחא דהאומר תנו ר׳ זוז לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל ואי אפשר לומר דיתן לכל אחד מעניי ישראל כל הסך אלא יחלקום לכולם יחד וכן נמי הפי׳ דיתנוהו לשתיהן עכ״ל הסמ״ע וכ״נ מתשובת הרמב״ם שהביא הב״י סי׳ רנ״ח בקיתון של שמן אמנם באם רגיל בב׳ עיירות בבה״כ ואמר תנו ס״ת לבהכ״נ משמע לכאורה דינתן לשתיהן דקאמר היינו ס״ת לכל א׳ וצ״ע. ש״ך:
(מז) ש״מ כו׳ – תוספת׳ דב״ב הביאו הרשב״ם מ״ג ב׳:
(לה) יתנו לכ״א. פי׳ שיתנו לזה החצי ולזה החצי (סמ״ע):
{לט} שכיב מרע שאמר תנו ר׳ זוז לעניים או ס״ת לבית הכנסת יתנו באותה העיר שהוא רגיל בה היה רגיל בשתים יתנו לכל אחת ואחת:
(לט) {לט} שכ״מ שאמר תנו מאתים זוז לעניים או ספר תורה לבית הכנסת יתנו באותה העיר שהוא רגיל בה היה רגיל בשתים יתנו לכל אחת ואחת תוספתא בפ׳ הגוזל וכבר כתב רבינו דין זה בטור יורה דעה סי׳ רמ״ח:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יב) וכבר נתבאר כל זה בי״ד סימן רמ״ח וע״ש:
(לט) שכ״מ שאמר כו׳ יתנו באותה העיר כו׳ תוספתא פרק הגוזל ועיין מ״ש בפרישה לעיל (ס״ס ז׳ סי״ז) אמש״ר שם תנו מנה לעניי העיר כו׳:
ומש״ר היה רגיל בשתים יתנו לכל א׳ וא׳ אל תטעה דר״ל דלכל א׳ וא׳ יתנו מאתים דהא שם בתוספתא לא קאמר לכל א׳ וא׳ אלא יתנוהו לשתיהן וגם בי״ד סימן רנ״ח כתב יתנו לשתיהן ע״ש ועוד דשם בתוספתא מסיק וקאמר דר׳ אחא אמר דהאומר תנו מאתיים לעניים דיתנוהו לעניי כל ישראל וא״א לומר דר״ל דיתנוהו לעניי כל א׳ מישראל מאתיים אלא לכולם יחד ה״נ פירושו דת״ק דקאמר יתנוהו לשניהן ועוד דאין טעם לומר דיתנוהו לכל א׳ כיון דהשכ״מ לא ציוה אלא ליתן מאתיים ועוד דהרא״ש בהביאו לשון תוספתא זו בפסקיו בפ׳ ח״ה סוף דף קצ״ז שינה בלשונו וכתב ברישא בהאומר תנו ס״ת או מאתיים זוז לב״ה יתנו להרגיל בו וכן כתב בסיפא בהאומר תנו מאתיים לעניים דיתנו לעניי העיר הרגיל בו ובמציעתא באם היה רגיל בשניהן כתב (יתנו) [ינתנו] בשניהן ומדשינה לשונו לכתוב בהרגיל בשניהן לשון ינתנו משמע דקאי אהב״ד וודאי כוונתו היתה דבדבר כזה שיש להסתפק בו למי יתנוהו אזי הב״ד יתנוהו לשניהן יחד ע״ש ודעת הי״מ (והביאו רשב״ם שם ודחהו) משא״כ ברישא ובסיפא דאין בו ספק כ״כ כתב בו לשון יתנו ור״ל בניו או יורשיו יתנוהו להרגיל בו גם בנ״י בפח״ה דקדק בלשונו לכתוב כן וברי״ף שם בפח״ה כתב ל׳ נותנין אשלשתן ור״ל ג״כ אף שסתם השכ״מ דבריו ולא פירש לאיזה עניים או ב״ה יתנוהו הב״ד נותנין כו׳ וא״כ ע״כ גם כוונת רבינו במ״ש יתנו לכל א׳ וא׳ הוא דר״ל חיוב הנתינה הוא לזו כמו לזו ומש״ה יתנוהו לשתיהן יחד וקיצר וסתם דבריו כאן שלא במקומו וסמך אמ״ש במקומו בי״ד ריש סימן רנ״ח ובלאה״נ צ״ל כן דה״נ קיצר כאן וכלל הכל בבבא א׳ ושם בתוספתא וגם בי״ד סימן רנ״ח כתבן בשתי בבות ע״ש ודוק שוב מצאתי שרמ״י בש״ע שלו בי״ד ג״כ פירשו כן ע״ש וכאן סתם דבריו כלשון רבינו:
(לט) {לט} שכ״מ שאמר תנו ר׳ זוז לעניים וכו׳. נתבאר בס״ד בי״ד סי׳ רנ״ח:
סמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל
 
(כד) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, חוֹלְקִים בְּשָׁוֶה אֲפִלּוּ הֵם מֵאָה. אָמַר: נְכָסַי לִפְלוֹנִי וּלְבָנָיו, חוֹלְקִים, אוֹתוֹ פְּלוֹנִי נוֹטֵל מֶחֱצָה, וְכָל הַבָּנִים מֶחֱצָה. אָמַר: לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְלִבְנֵי פְלוֹנִי, נוֹטְלִים בְּנֵי פְלוֹנִי מֶחֱצָה, וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים מֶחֱצָה. (יַחֲלֹק פְּלוֹנִי בִּנְכָסַי, יִטֹּל מֶחֱצָה). תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בִּנְכָסַי, יִטּוֹל אֶחָד מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה, שֶׁיִּטֹּל רְבִיעַ הַנְּכָסִים. {הַגָּה: וְאִם אָמַר: יִטֹּל פְּלוֹנִי חֵלֶק בִּנְכָסַי, וְהוּא שְׁכִיב מְרַע וּמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו, נוֹטֵל חֵלֶק כְּאֶחָד מִן הַבָּנִים (טוּר). מִי שֶׁנָּתַן נְכָסָיו לְבָנָיו וּלְבִתּוֹ, נוֹטֶלֶת חֵלֶק כְּאֶחָד מֵהֶן. וְאִם הִתְנָה שֶׁאִם יַשִּׂיאוּהָ אוֹ תִּנָּשֵׂא בְעַצְמָהּ תִּטֹּל נְדוּנְיָתָהּ וְתִסְתַּלֵּק, דְּבָרָיו קַיָּמִין. וְאִם הִשִּׂיאוּהָ אֶחָד מִן הָאַחִין וּפָסַק לָהּ פָּחוֹת מִן חֵלֶק הַמַּגִּיעַ לָהּ, לָאו כָּל כְּמִינֵהּ, שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא יַשִּׂיאוּהָ בָּנָיו בְּיַחַד אוֹ תִּנָּשֵׂא בְעַצְמָהּ, אֲבָל לֹא אֶחָד מֵהֶן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ״א אֶלֶף מ״ג).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חעודהכל
(סב) ע) שם ברמב״ם דין ד׳ וכתב הרב המגיד זה פשוט ומתבאר מן הנזכר למטה
(סג) פ) כתב הרב המ׳ פי׳ מפני שלא פרט הבנים בפרט אלא אמר ולבני בכלל וכבר כתב המחבר דינים אלו בס״ס רמ״ז עיין שם במ״ש שם
(סד) צ) גם זה שם וע׳ במ״ש שם
(סה) ק) כן הוא ברמב״ם שם דין ז׳ פשוט בפ״ד דב״ב דף ס״ג ע״א
(סו) ר) שם דין ז׳ וכתב ה״ה ברייתא כסומכוס שם האומר תנו חלק לפלוני בבור וכולי לטפיח אין פחות מט״ז ע״כ דיש מי שמפרש דכי אמר חלק סתם דיינינן פחות שבשעורין דהיינו ששה עשר אבל הגאון ז״ל אמר רביע ברישא דברייתא דאמרה תנו וכתוב בהלכות דעיקר וכן כתב הטור בסעיף מ׳ בשם הרי״ף והרשב״ם
(סז) ש) מבואר במ״ש
(סח) ת) וביאר שם וה״ה אם פסק לה יותר מחלק המגיע לאחד מן הבנים דלאו כל כמיני׳ הביאו הסמ״ע
(נא) אמר נכסי לפלוני ולבני כו׳. עד בני פלוני מחצה – כל זה כבר כתב הטור והמחבר לעיל ס״ס רמ״ ע״ש ונלמד ממ״ש במנחה לאהרן ולבניו תהיה ואמרו חז״ל המחצה לאהרן ומחצה לבניו מ״ה נוטלין הנכללין הן בניו הן בני פלוני המחצה אף שהן מועטין או מרובין מהנפרטים:
(נב) יטול אחד מששה עשר וי״מ כו׳ – בפרישה כתבתי במאי פליגי וגם פה אכתבנו בקיצור כדי שתבין מ״ש המחבר בסעיף זה ובסעיף שאחר זה והוא דבפ׳ המוכר את הבית (ריש דף ס״ג) אמרו שם ז״ל פשיטא אמר יחלק פלוני בנכסי פלגא תנו לפלוני חלק בנכסי מאי (פי׳ ר״ש אי אמרי׳ חלק ל׳ חלוקה הוא ופלגא שקיל או נימא חלק הראוי ליטול קאמר ובדעת הב״ד תלוי הדבר לשער בכמה הוה החלק ויכול להיות אפי׳ כל שהוא) אמר רבינא בר קיסא ת״ש האומר תנו חלק לפלו׳ בבור סומכוס אומר אין פחות מרביעית לחביות אין פחות משמינית לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר עכ״ל הגמ׳ ופי׳ הרמב״ם דהאי בור מיירי בבור של יין (ולא כרשב״ם דפי׳ בשל מים איירי) והנה דיעה קמיית׳ דכ׳ הרמב״ם והמחבר דכתבו דיטול חלק מששה עשר ס״ל דרבינ׳ בר קיסא הנ״ל דאמר ת״ש כו׳ פשט ליה מהסיפא דמאחר דמצינו הני חלוקות הנזכרות באומר תנו חלק בבור ולחביות ולקדירה ולטפיח ואף דאין למידין מהן למקום אחר כי איכא למימר דוקא בהני הי׳ קים להו לחז״ל שסגי בהכי משא״כ בעניני׳ אחרי׳ וכמ״ש הרי״ף מ״מ כיון דלא מצינו שאמרו ל׳ חלק בפחות מט״ז למידין ממנו דהאומר סתם חלק אינו פחות עכ״פ מט״ז והדעה השניה שכ׳ הרמב״ם והמחבר דנוטל רביעית סברי דפשיט ליה מרישא דברייתא דקתני בהאומר תנו חלק לבור אין פחות מרביעית דילפינן מינה דסתם חלק אינו פחות מרביעית דמאינך אין ללמד כנ״ל ומור״ם שכתב בסוף סעיף שאחר זה ז״ל וי״א דבכולן אין לו חלק אלא כל שהוא קאי נמי אמ״ש המחבר כאן אהאומר תנו לפלוני חלק מנכסי הוא דעת הרא״ש וכמ״ש בפריש׳ וטעמו דס״ל כסומכוס דאמ׳ דהאומ׳ תנו לו חלק בבור דנותן לו רביעי׳ לטעמו אזל דס״ל ממון המוטל בספק חולקין והאומר תנו חלק מספקינן ביה אי ר״ל מחצה או חלק כ״ד דיכול להיות אפי׳ כל שהוא כמו שהיה מסופק בעל האיבעי׳ הנ״ל ומ״ה נותנין לו רביעית שהוא פלגא דפלגא מכח ספק ואנן לא קי״ל כסומכוס אלא כרבנן דאמרי המע״ה ורבינא הנ״ל פשט ליה מהאי ברייתא אי משום דס״ל הלכה כסומכוס או משום דמדברי סומכוס נשמע להו לרבנן דמדבריו למדנו דלרבנן דס״ל בכל דבר שבממון שמספקינן ביה אמרי׳ המע״ה ה״נ דמספקינן באומר תנו חלק אי ר״ל מחצה או ר״ל כ״ש דאין נותנין אלא כל שהוא אבל י״מ ס״ל דסומכוס לא מכח ספיקא קאמר הני שיעורי אלא דהכי קים להו דסתם חלק הוא רביעית ול״פ רבנן עליה ובן בחלק לחביות ס״ל דקים להו שהיא שמינית וכן אינך ומ״ה כתבם המחבר בסעיף שאחר זה לדינא דהאומר חלק לבור הוא רביעית וחלק לחביות הוא שמינית וכן אינך ומסיק וכ׳ ואין למדים מהשיעורים הללו לדין אחר ר״ל משיעור שמינית ושנים עשר וששה עשר אין למידין. אבל מרביעית דברישא למדו דבאומר תנו לפלוני חלק מנכסי נותנין לו רביעית כמו בהאומר תנו לפלוני חלק מהבור וכמ״ש דמיניה פשט רבינא בר קיסא הנ״ל הרי נתבאר לפנינו טעם הג׳ דעות שכתב הטור והמחבר. וכלל הדברים דדעת הראשונה דאמר חלק א׳ מט״ז והשניה דאמרה רביעית תרווייהו ס״ל דל״פ רבנן אסומכוס בהא אלא שהראשונה ס״ל שפשט מהסיפא. והשנייה והוא דעת הרי״ף ס״ל דפשט מהרישא. ודעת השלישית דס״ל בכולהו בכל שהוא הוא דעת הרא״ש ור״י אליבא דפי׳ רשב״ם שפי׳ שסומכוס דאמר הני שיעורים לטעמו אזל ומש״ה אמר דנוטל רביעית באומר תנו חלק מבור משום דמספקינן בל׳ חלק הנ״ל ועד״ז פי׳ נמי באינך שיעורים והוא דבחלק לחביות היה ידוע להן דלחביות לא היו צריכין אלא חצי בור והאומר תנו חלק לפלוני לחביות יש להסתפק אי חלק ל׳ חלוקה נמצא כוונתו היה ליתן לו רביעית הבור או נימא דחלק ר״ל לפי ראות הב״ד ויכול להיות אפי׳ כל שהוא ומ״ה נותנין פלגא רביעית הבור דהיינו שמינית ובחלק לקדירה היה ידוע להן ששליש הבור סגי לקדירה ובחלק לקדירה יש להסתפק אי ר״ל ל׳ חלוקה ומחצה דהיינו ששית הבור או חלק כפי ראות ב״ד ומ״ה נותנין לו מספק חצי ששית דהיינו חלק א׳ מי״ב שבבור. ובחלק לטפיח היה ידוע להן של טפיח סגי ברביעית הבור וממילא בחלק יש לספק אם היא ל׳ חלוקה ור״ל שמינית הבור או חלק כפי ראות ב״ד ומספיקא נותנין לו לסומכוס חצי שמינית דהיינו חלק א׳ מט״ז ומדברי סומכוס למדנו דלרבנן דפליגי וס״ל דהממע״ה אין נותנין לו בכולהו מספיקא אלא כל שהוא וזהו שסיים וכתב מור״ם ז״ל וי״א דבכולן אין לו אלא כל שהוא עכ״ל ול׳ שאינו מדוקדק הוא קצת דהל״ל די״א דבכולן אין נותנין לחלקו אלא כ״ש דהא מכח דמספקינן מה היה כונתו באומר סתם חלק אי חלק גדול או קטן ס״ל דאין נותנין לו אלא כ״ש ודוק. ולא כע״ש דנראה מלשונו במ״ש בסוף סעיף כ״ד דהבין דמ״ד כ״ש אינו קאי אמ״ש בסעיף כ״ד די״א חלק ששה עשר וי״א רביעית. גם כתב בסעיף כ״ד טעם דהאומר חלק ששה עשר דכך שיערו חז״ל וכמ״ש הוא מוכרח וכמ״ש בפרישה ע״ש ובפי׳ חלק לחביות ולקדירה ולטפיח פירש רשב״ם שם בגמרא חלק לחביות ר״ל להשקאות בהמותיו ולא להשקאות שדותיו דלזה צריך כל הבור (ור״ש לטעמו דפירש בור של מים אבל ל׳ רמב״ם שפי׳ בו יין צ״ל עד״ז ג״כ חלק לחביות) וחלק לקדירה פי׳ שיתן לו חלק מהבור לתקן ממנו מאכלים. ובחלק לטפיח פי׳ שטפיח הוא כלי קטן ששותין ממנו בני אדם:
(נג) ואם אמר יטול פלוני חלק בנכסי והוא שכ״מ כו׳ – כ״כ הטור ועמ״ש בדרישה מזה.
(נד) ופסק לה פחות כו׳ – וה״ה אם פסק לה יותר משליש ג״כ אמרינן דלאו כל כמיניה דלא בא אלא לגרוע לבתו אם תנשא בעצמה והכניסה בנדוניית׳ פחות משליש שתסתלק כ״כ ד״מ ס״ס ר״ן ועיין עוד שם מדין א׳ שהקדיש וצוה לעשות ב׳ ספרי תורות ואמר שיהיו כמו שעשה פלוני להקדש באיזה ענין צריך שיהיה דומה ואם חזר אח״כ מהזמן שהגביל לזה מקודם:
(לד) ש״מ כו׳ – בתשו׳ ן׳ לב ס״ג סימן י״ז וסימן ס״ח ובתשו׳ מהרא״ן ששון ובתשו׳ ר״א ן׳ חיים סי׳ צ״ז ובתשו׳ ר״ש כהן ס״ב סי׳ ק״י וסי׳ קע״ג וס״ג סי׳ ח׳ ובתשו׳ מהרי״ט סי׳ כ״ז וסי צ״ג ובתשו׳ מבי״ט ח״א סי׳ קי״ח וח״ב סי׳ קצ״ח.
(מט) בשוה – עיין בתשו׳ ן׳ לב ס״ג סי׳ י״ז וסי׳ ס״ח ובתשובת ראנ״ח סי׳ צ״ז ובתשובת רש״ך ס״ב סי׳ ק״י ובתשו׳ מהר״א ששון סי׳ קס״ה ובתשובת מהרי״ט סי׳ כ״ז וסי׳ צ״ג ובתשובת מבי״ט ח״א סי׳ קי״ח וח״ב סי׳ קצ״ח ועוד בתשובת רש״ך שם סי׳ קע״ג וח״ג סי׳ ח׳:
(נ) רביע – עיין בסמ״ע שהאריך לבאר טעם פלוגתתן בזה ע״ש:
(נא) המגיע – עיין בד״מ ס״ס ר״נ מ״ש שם מדין אחד שהקדיש וצוה לעשות ב׳ ס״ת ואמר שיהיו כמו שעשה פ׳ להקדש באיזה ענין צריכין להיות דומה ואם חזר אח״כ מהזמן שהגביל לזה מקודם ע״ש. סמ״ע:
(מח) תנו חלק כו׳ – כמו רישא בבור סתם שלא אמר לא לחבית כו׳ ה״נ שאמר סתם. רי״ף וס׳ ראשונה ס״ל כיון דלא ידעינן טעמייהו אזלינן אחר פחות שבשיעורין:
(מט) ואם כו׳ – ערשב״ם ר״ה תנו כו׳ וז״ש מי שנתן כו׳:
(ליקוט) דאם אמר כו׳ – רשב״ם שם ד״ה תנו ורא״ש שם הקשו מתוספתא האומר תנו כו׳ ותי׳ הרא״ש דבתוספתא מיירי בש״מ שמחלק נכסיו ובגמ׳ מיירי בבריא ורשב״ם תי׳ דבתוספתא מיירי במחלק לבניו ובגמ׳ מיירי דל״ל בני א״נ שאמר והשאר לפ׳ וכ׳ הטור כתי׳ השני וכדברי הרא״ש ג״כ דדוקא בש״מ וכ״ה דברי הרב ש״מ לבניו וכולל ב׳ התי׳ של הרשב״ם ובאמת לדינא שני התי׳ הכל אחד הוא (ע״כ):
(יא) מי שנתן נכסיו לבניו ולבתו – ואם הבעל יורש את אשתו במתנת שכ״מ שניתן לה ועדיין לא גבתה. עיין באה״ע סי׳ ק׳ ברמ״א שם סעי׳ ב׳ ז״ל האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר ב׳ או ג׳ שנים כו׳ מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה. וכ׳ שם בחלקת מחוקק דאפי׳ צוה סתם ליתן מתנה לבנו נמי הוי ראוי דהמעיין במוהרי״ו אע״פ שהתחיל בלשונו כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים המדקדק אח״כ בלשונו דמדמה לה לשכר שכיר אע״ג דקודם מיתתו מיד כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל בע״ה מ״מ מאחר שלא גבה עדיין מקרי ראוי ע״ש. וב״ש שם ב׳ דבתשו׳ מוהרי״ו שם מיירי שהאב התחייב א״ע ליתן לבנו איזה סך אז אפי׳ אם הגיע הזמן מקרי ראוי אבל אם צוה ליתן לבנו במתנת שכ״מ איזה סך הוי כמסורין לידו ולכן אם לא קצב זמן הוי ראוי ודומה למ״ש הרב ר׳ בצלאל בתשובה אם נתן מתנה לאשה ולא גבתה עדיין ומתה הבעל יורש המתנה משום דהוי כמסורין בידה אלא אם לא הגיע זמן פרעון אז הוי ראוי ע״ש. ונראין דברי ח״מ דכן מבואר להדיא בתשובת תה״ד סי׳ ש״ן ז״ל ראובן צוה מחמת מיתה שיתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנ׳ בהם חגורה א׳ יפה ונפטר ראובן אח״כ כמו חדש ימים נפטרה גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה והניחה בן קטן והיה חי אחר פטירתה כמו שנה ונפטר גם הוא והנה בעל אשה תובע הכ׳ ליטרא מחמיו בן ראובן כי עדיין לא הוציא מידו וכו׳ תשובה יראה הדבר צריך דיקדוק כמו שאבאר ונראה דודאי אם לא היה שום זרע לאשה זאת לא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה״ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם למחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית ליה לאתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית לה בעל משום דחשיב ראוי אע״ג דהאי ממון אתי לידיה כבר אבל כיון דהוי להאי אתתא בן והניחה אותו חי אחר מותה אותו בן יירש וכו׳ ומבואר להדיא דמתנת שכ״מ שלא גבתה חשיב ראוי וכן בתשובת דברי ריבות סי׳ קכ״ח שם פסק דאין הבעל יורש ממתנת שכ״מ שנותן לאשתו דה״ל ראוי ע״ש וא״כ ממילא דה״ה בנותן לבן מתנת שכ״מ דאין האשה גובאת מיניה כתובתה כיון דה״ל ראוי מיהו נראה דהיינו דוקא שנותן מנכסיו דחשיב מחוסר גוביינא אבל שכ״מ שנתן דבר מסויים כגון חפץ וכיוצא דכל היכא דאית׳ ברשות׳ דמקבל איתיה ואינו אלא כמו פקדון ולא הוי ראוי בין לכתובה בין לירושת הבעל.
(יט) מי שנתן נכסים לבניו ולבתו היינו שאמר בפי׳ שיחלקו כולם ביניהם חלק בחלק דאלת״ה קשה הא מבואר בסעיף זה דאם אמר לפ׳ ולבניו דפ׳ נוטל מחצה ועסי׳ רע״ז דאפי׳ הנפרטים מרובין והכלל מועט המועט נוטלין בשוה עם המרובין וגם מבואר שם דהראוי לבנים לבנים אלא ודאי כדכתיבנא:
(לו) ולבניו דהכל ל׳ דהנכללין נוטלין תמיד המחצה נגד הנפרטין הן שהן רבים או מועטין:
(לז) לבניו ולבתו ע״ב:
(לח) ופסק לה פחות. ה״ה אם פסק לה יותר ומיירי שהוא פסק פחות משליש בלא ידיעתה דאל״כ הוי כפסקה בעצמה:
{מ} מי שאמר יחלוק פלוני בנכסי בין הוא בריא או שכיב מרע יטול חציים אבל אם אמר יטול פלוני חלק בנכסי אם הוא שכיב מרע ומחלק נכסיו לבניו נוטל חלק כאחד מן הבנים אם הוא בריא או אפילו שכיב מרע ואמר תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר ינתן לפלוני שאין הבנים חולקין בנכסים לרב אלפס ולרשב״ם נוטל רביע ולר״י נוטל חלק אחד כל שהוא:
(מ) {מ} {מא} מי שאמר יחלוק פלוני בנכסי בין אם הוא בריא בין אם הוא שכ״מ יטול חציים אבל אם אמר יטול פלוני חלק בנכסי אם הוא שכ״מ ומחלק נכסיו לבניו נוטל חלק כאחד מן הבנים אם הוא בריא או אפי׳ שכ״מ ואמר תנו חלק לפלוני מנכסי וכו׳ אמר תנו לו חלק בבור שיש לי נוטל רביע הבור וכו׳ במסכתא בבא בתרא בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא סג.) פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני בנכסי מאי אמר רבינא בר קיסי תא שמע האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר. ופירש ר״ש תנו חלק לפלוני מהו והא דתניא בתוספתא האומר תנו חלק לפלוני יטול כאחד מן הבנים הכא מיירי כגון דלית ליה בנים ואע״ג דאית ליה יורשים בעלמא אי נמי הכא מיירי כגון דאמר תנו חלק לפלוני בנכסי והשאר לפלוני. ואהא דפשטינן מדתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור וכו׳ כתב הרא״ש פרשב״ם דמספקא לן אי חלק חצי כל הבור משמע או חלק כל דהוא הילכך חולקין מספק וקיימא לן כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין ור״י פסק דהלכה כרבנן דהמע״ה וכן פסק רב אלפס והא דפשיט תלמודא בעיין ממילתא דסומכוס כתב רב אלפס לא מטעם ספק אלא משום דחלק סתם משמע רביע לפי דרך בני אדם וטעם דחבית וקדירה לא איתברר לן הילכך נראה טפי כרשב״ם שפירש כולן משום ספק ומכל מקום אין ראיה מכאן דהלכה כסומכוס דתלמודא מייתי מילתא דסומכוס לאשמועינן דהאומר תנו חלק מספקא לן אי חלק כל דהוא קאמר אי פלגא ולהכי קאמר סומכוס דנוטל רביע וממילא שמעינן דלרבנן המוציא מחבירו עליו הראיה עכ״ל.
וזה לשון רב אלפס תא שמע דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור וכו׳ שמעינן מינה דמאן דאמר תנו חלק לפלו׳ בנכסי סתם ויהבינן ליה ריבעא כמו הנותן בבור חלק סתם שנותנין לו ריבעא וכן הלכתא פירוש בור זה בור של מים הוא אם אמר תנו חלק לפלוני בו סתם ולא אמר לא לחבית ולא לזולתה יהבינן ליה רביע שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם פחות מרביע אבל אם אמר תנו לו בו חלק לחבית נותנין לו חלק משמונה חלקים ואם אמר חלק לקדרה נותנין לו חלק משנים עשר חלקים ואם אמר תנו חלק לטפיח נותנין לו חלק אחד מט״ז חלקים והני שיעורי דמיפרשי בהאי תניא לענין חבית וקדרה וטפיח לא קמינן על טעמיהון שפיר הילכך לא גמרינן מינייהו לדינא אחרינא אבל ודאי מאן דאמר תנו חלק לפלו׳ בכך וכך סתם ולא פירש כמה הוא החלק נותנין לו רביע כדגמרינן מהאי תניא ואע״ג דחזינן לרבוותא בהאי דינא טעמי אחריני האי טעמא דכתבינן טעמא תריצא הוא ולית ביה ספיקא כלל עכ״ל.
וז״ל רמב״ם בפ׳ י״א מהלכות זכייה שכ״מ שאמר יחלוק פלוני בנכסי יטול מחצה תנו חלק לפלוני בנכסי יטול אחד מששה עשר ויש מי שהורה יטול רביע הנכסים שכ״מ שאמר תנו חלק לפלוני בבור היין שיש לי יטול רביע היין אמר תנו לו בה חלק לחבית הרי מיעוט ויטול שמינית היין אמר תנו לו בו לקדרה נוטל חלק משנים עשר מן היין אמר תנו לו בו חלק לטפיח נוטל חלק מששה עשר מן היין שבבור שהרי גילה דעתו שלחלק מועט נתכוין ואין גומרין מן השיעורין האלו לדין אחר וכתב ה״ה בגמרא תנו חלק לפלו׳ מנכסי מהו תא שמע דתניא האומר חלק לפלוני בבור וכו׳ ויש מי שמפרש דכי אמר תנו חלק סתם דיינינן פחות פחות שבשיעורים דהיינו ששה עשר אבל הגאון ז״ל אמר רביע כרישא דברייתא דאמרה תנו סתם וכתוב בהלכות ועיקר וכ׳ רבי׳ חננאל דהא מתניתא דסומכוס דוקא במתנה אבל במקח וממכר הדמים מודיעים בענין זה וכן כתב הגאון בספר המקח דבאומר חלק בשדה שלי אני מוכר לך בכך וכך הכי קאמר חלק אחד בשדה ובכך וכך לפי חשבון המעות ובדקדוק עכ״ל בחידושי הרשב״א ז״ל. וז״ל הר״ן ז״ל האומר תנו חלק לפלו׳ בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע פירוש דכיון שלא פירש למאי אין לדון בו אלא מלשון חלק ופחות מרביע אינו קרוי חלק ומשום הכי גמרינן מינה לאומר תנו חלק לפלוני בנכסי נוטל רביע אבל הנך שיעורי דלחבית ולקדרה ולטפיח אומדני נינהו בהני מילי בלחוד דהכי הוו בקיאי אינהו בהו ולא גמרינן מינייהו ופסק רב אלפס בהא כסומכוס הילכך האומר יחלוק פלו׳ בבית או בשדה נוטל מחצה ואם אמר תנו לו בהם חלק נוטל רביע וכתבו ר״ח ורבי׳ האי ז״ל דהך מתני׳ דסומכוס במתנה בלחוד היא אבל במכר אינו כן אלא לפי חשבון הדמים בדקדוק בלבד הוא נוטל שכל כיוצא בזה הדמים מודיעים דהכי קאמר תנו לו חלק לפי דמיו ומיהו בתוספתא מתניא הא דסומכוס במכר דתניא התם המוכר חלק לחבירו וכו׳ ואפשר לומר לפי דעת אלו הגאונים ז״ל שאומרים שאינה אלא במתנה שמפני כך החליפו אותה בגמרא מלשון מכר ללשון מתנה אבל רמב״ם ז״ל כתב בפ׳ י״א מהל׳ זכייה שהאומר תנו חלק לפלוני בנכסי יטול אחד מששה עשר ויש מי שהורה יטול רביע על כן נראה שהוא סבור כיון דבמילי אחריני לא בקיאינן אלא בהנך דאמור רבנן אין לך אלא פחות שבשעורים דהיינו לטפיח עכ״ל.
וז״ל נ״י יחלוק פלוני בנכסי פלגא וכו׳ היינו דוקא בשיש לו לחלוק עמו או עם בן אחד משום שעשאו שותף אבל אם אמר יחלוק עם פלוני ופלוני אינו נראה שיטול אלא כאחד אלא אם כן אמר יחלוק עם בני שעשה מכולם כלל אחד וכן מצינו בתוספתא ששנינו גבי תנו חלק לפלוני בנכסי יטול כאחד מהבנים ואילו הכא אמרינן נוטל רביע אלא ודאי הכא מיירי שבא לחלוק עמו או עם בן א׳ הריטב״א ולפירוש הגאונים דמוקמי לה דוקא במתנה התוספתא דנקט במכר מיירי כגון שאין הדמים ראיה דומיא דמתנה ומשכחת לה דאמר ליה אני מוכר לך חלק כדשיימי תלתא הריטב״א ואמר שכן נראה דעת הרמב״ן עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(יג) ע״ל סימן רפ״א מדין הכותב לחתנו שטר ח״ז. כתב הרשב״א בתשובה סימן אלף מ״ג באחד שנתן כל נכסיו לב׳ בניו ולבתו והתנה שאם ישיאוה בניו או היא תנשא שתטול נדוניא ותסתלק ופסק שזכתה הבת בשליש נכסים ואם השיאה אח אחד ופסק לה בפחות משליש לאו כל כמיניה שלא התנה אלא אם ישיאוה שניהם או אם תנשא בעצמה וע״ש:
(מ) מי שאמר יחלוק פלוני כו׳ גמרא פ׳ המוכר את הבית (ריש דף ס״ג) וכמ״ש לשונו בפרישה וכתב שם רשב״ם דבתוספתא תניא האומר תנו חלק לפלוני יטול כאחד מהבנים וא״כ מאי קמיבעיא לן בגמרא באומר תנו חלק לפלוני י״ל דגמרא דידן דקא מיבעיא ליה מיירי דלית ליה בנים ואע״ג דאית ליה יורשים דעלמא לא יהיב דעתיה ליורשים אחרים ולכך קמיבעיא ליה מאי דעתיה באומר חלק א״נ דאית ליה בנים שאמר תנו חלק לפלוני בנכסי והשאר לפלוני עכ״ל ומדברים הללו יצא לרבינו מ״ש כאן ומדסיים רבינו לכתוב ז״ל או אפילו שכ״מ ואמר תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר ינתן לפלוני שאין הבנים חולקים כו׳ ש״מ דבכה״ג אי דאמר והשאר יטלו בני ג״כ אינו נוטל אלא כא׳ מהן ומ״ש ברישא אם הוא שכ״מ ומחלק נכסיו לבניו בהכי מיירי ולא אתא שם אלא לאפוק׳ אם אמר השאר יטלו שאר יורשיו או נכרי ומ״ש בסיפא והשאר יטול פלוני גם יורשיו בכלל פ׳ וכן מוכח מדסיים וכתב שאין הבנים חולקין ש״מ דכל שאין הבנים חולקין דיניה הכי הוה וגם אתא לאפוקי אם הוא שכ״מ ונתן לו חלק בקנין והמותר לא חלק כלל דאז דינו כבריא ונוטל רביע להרי״ף ולר״י כ״ש ואע״ג דרשב״ם לא הזכיר כלל בדבריו דצ״ל והמותר לבנים סתמא כפירושו דמי דמדקתני בתוספתא יירש עם הבנים ש״מ דאיירי בשכ״מ דבבריא לא שייך לשון ירושה וכל שכ״מ צריך לחלק כל נכסיו דאל״כ דינו כבריא וג״כ לא שייך למימר ביה לשון ירושה והו״ל כאילו תני בתוספתא בהדיא תנו חלק לפלו׳ בנכסי והמותר תנו לבני וגמר׳ דידן איירי ג״כ בשכ״מ ובדלית ליה בנים אלא שאר יורשים או בבריא או בשכ״מ במקצת בקנין אבל זה פשוט דמ״ש ומחלק נכסיו לבניו אינו ר״ל שאמר לבני כך וכך ולפלו׳ כך וכך דאם כן היה חלק זה שנתן להאי ידוע מה שפרט ונתן לו ולמה כתב שיטול חלק כאחד מהבנים וק״ל
(מ) מי שאמר יחלוק פלוני בנכסי כו׳ עד לרי״ף ולרשב״ם נוטל רביע כו׳ ז״ל הגמרא פרק המוכר את הבית (ריש דף ס״ג) פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק לפלוני בנכסי מאי אמר רבינא בר קיסי ת״ש האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אמר אין פחות מרביעית לחבית אין פחות משמינית לקדירה אין פחות משנים עשר לטפיח אין פחות מששה עשר עכ״ל הגמרא ומפרש רבינו פשיטותא דרישא בין בבריא בין בשכ״מ ור״ל כל חד כדיניה בבריא בקנין או בשכ״מ בלא קנין אלא שאמר יחלוק פלוני עם בני נמי אית ליה פלגא וכ״כ נ״י. ומיהו מ״ש רבינו בין בבריא הוא לשיטתו דס״ל דלשון יטול ויחלוק מהני אפילו בבריא אבל יש חולקין בזה כמבואר לעיל (סעיף ג׳). ומש״ר או אפילו שכ״מ ואומר שיתנו כו׳ עבד״ר ומ״ש לרי״ף ולרשב״ם נוטל רביע ע״ש דרשב״ם פי׳ האיבעיא הנ״ל תנו חלק מהו מי אמרינן האי חלק לשון חלוקה הוא ופלגא שקיל או חלק הראוי ליתן קאמר ובדעת ב״ד תלוי הדבר לשער בכמה הוה חלק ופשט ליה מהאי ברייתא דהאומר תנו חלק נוטל רביע הבור והאי ברייתא סומכוס אמרה ולטעמיה אזיל דאמר ממון המוטל בספק חולקין והאי לישנא נמי ספיקא הוא אי פלגא קאמר אי כ״ש להכי נוטל פלגא דפלגא וכתב רשב״ם דכולהו יש לפרש בהך שיטה ומ״ש באומר חלק לחבית נוטל שמינית משום דחצי בור צריך לחבית וכי קאמר חלק מספקא לן אי חצי חבית קאמר דהיינו רביע בור או חלק כל שהוא קאמר להכי מספיקא אין לו פחות משמינית ובחלק לקדירה חלק א׳ מי״ב משום דשליש הבור סגי לקדירה וחלק לקדירה שקאמר יש לספק בו אי חלק ר״ל חצי שיעורו דהיינו ששית הבור או ר״ל כל שהוא לכך נותנין חלק י״ב שבבור ורביעית הבור סגי לטפיח ובחלק לטפיח יש לספק אי ר״ל חצי והיינו שמינית או ר״ל כ״ש לכך נותנין לו חלק י״ו שבבור ולפ״ז קיי״ל כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין (אבל ר״י ורי״ף ורא״ש חלקו עליו בזה וס״ל דהלכתא כרבנן דהמע״ה ומש״ה פירשו הך סוגיא בדברים אחרים וכמו שיתבאר) והרי״ף פי׳ דפשיט ליה מהאי ברייתא דחלק סתם בבני אדם הוא רביע ולאו משום ספיקא ול״פ בזה רבנן אסומכוס אלא כ״ע ס״ל הכי ושיעורי חבית וקדירה וטפיח ס״ל להרי״ף דאין להם טעם אלא שכך היו בקיאים בלישנייהו ומש״ה כתב דאין למדין משיעורא התם לעלמא וכ״כ ר״ן ז״ל סומכוס אמר אין פחות מרביע דכיון שלא פירש למאי אין לדון בו אלא מלשון חלק ופחות מרביע אינו קרוי חלק ומש״ה גמרינן מיניה לאומר תנו חלק לפלו׳ בנכסי שנוטל רביע אבל שיעור דחבית וקדירה וטפיח אומדנא נינהו בכל חד דהכי הוה בקיאי אינהו בהו ולא גמרינן מינייהו והרא״ש ס״ל בפי׳ הברייתא כפי׳ רשב״ם אלא דס״ל דלא מייתי הגמרא מילתא דסומכוס אלא לאשמועינן דהאומר תנו חלק מספקא לן אי חלק כ״ש קאמר אי פלגא ומש״ה ס״ל לסומכוס דנוטל רביע דלטעמיה אזיל ומדסומכוס נשמע ממילא דלרבנן דס״ל בכל ספק המע״ה א״כ בהא אמרינן דאין לו אלא כ״ש והלכתא כרבנן ואין לו אלא כ״ש וכ״פ ר״י ורמב״ם פי״א דזכייה כתב דיעה רביעית ז״ל דהאומר תנו חלק מנכסי נוטל חלק י״ו ויש מי שהורה דנוטל רביעית הנכסים עכ״ל וס״ל דפשט ליה רבינא מסיפא דקתני גבי חלק לטפיח נוטל חלק ששה עשר ה״נ כיון דמספקא לן יש לו חלק ששה עשר דס״ל גם כן כהרי״ף דאין אנו בקיאין בלשונות הללו ומ״מ הפחות שבהן עכ״פ נוטל ולא מצינו בלשון חלק שיעור יותר פחות מחלק י״ו ובזה כלל דברי רבינו מבוארים וממנו תבין שמש״ר להרי״ף ולרשב״ם נוטל רביע כו׳ שווים הם בדינא אבל מחולקים בטעמן להרי״ף מכח דסתם חלק הכי הוה ולרשב״ם מטעם ממון המוטל בספק חולקין גם תבין למה הזכיר רבינו דעת הרמב״ם בסיפא ואילו ברישא גבי תנו חלק מנכסי לא הזכירו וה״ט לפי שהרמב״ם הביא בההיא דינא ב׳ דעות ולא הכריע גם תבין שמש״ר וכתב דאין למדין כו׳ צ״ל וכתבו דגם הרי״ף כ״כ וגם תבין שדוקא לשיטת הרי״ף ורמב״ם לחוד אין למדין מהן אבל לאינך מפרשים למדין גם תבין שמש״ר ולזה הסכים הרא״ש כו׳ חוזר גם אאומר תנו חלק לפלוני בנכסי ודוק. ומעתה אכתוב ביאור פרטות דברי רבינו:
מ״ש אם הוא בריא צ״ל ואם בוי״ו:
(מ) {מ} מי שאמר יחלוק וכו׳. פרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס״ג) פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי פלגא תנו חלק פלוני בנכסי מאי ת״ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור סומכוס אומר אין פחות מרביע לחבית אין פחות משמינית לקדרה אין פחות מי״ב לטפיח אין פחות מששה עשר וכתב הרא״ש והא דתניא בתוספתא האומר תנו חלק לפלוני יטול כאחד מן הבנים התם מיירי בשכ״מ שמחלק נכסיו והכא בבריא והיינו דכתב רבינו דמי שאמר יחלוק פלוני בנכסי בין הוא בריא וכו׳ דכיון דהכא דקמיבעיא ליה בתנו חלק וכו׳ מיירי בבריא אם כן הא דקאמר נמי פשיטא אמר יחלוק פלוני בנכסי איירי נמי בבריא ומסתמא ה״ה בשכ״מ דיטול חציים אבל באומר יטול חלק בנכסי כתב אם שכ״מ ומחלק נכסיו וכו׳ היינו הך דתני בתוס׳ יטול כאחד מן הבנים דמפרש לה הרא״ש בשכ״מ אבל אם הוא בריא פשיט תלמודא דבאומר תנו חלק לפלוני בנכסי יהבינן ליה ריבעא כמו הנותן בבור חלק סתם דנותנין לו ריבעא כ״כ רב אלפס וגם רשב״ם פירש כך דנותן ריבעא אלא מטעם אחר דסבירא ליה דבאומר תנו חלק מספקא לן אי הוי מלשון חלוקה ופלגא דנכסי קאמר או חלק כ״ש משמע ופשיט תלמודא דממון המוטל בספק חולקין לסומכוס והלכתא כוותיה דסומכוס והילכך נותן לו ריבעא דהוי פלגא דפלגא אבל רב אלפס פסק כרבנן דבספק המע״ה והכא לא הוי טעמא דסומכוס בבור משום דבממון המוטל בספק חולקין אלא משום דלשון חלק בבור לא משמע פחות מריבעא וא״כ ה״ה חלק בנכסי נמי משמע ריבעא:
ומ״ש רבינו או אפי׳ שכ״מ ואמר תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר ינתן לפלו׳ וכו׳. הוא ע״פ הרשב״ם דמקשה הך קושיא דהרא״ש מהך דתוספתא דהאומר תנו חלק לפלו׳ מנכסי יטול כא׳ מן הבנים אהך דהכא ומתרץ דאידי ואידי בשכ״מ אלא דהתם בשכ״מ דמחלק נכסיו והכא בשכ״מ דאמר תנו חלק לפלוני מנכסי והשאר ינתן לפלוני שאין הבנים חולקים בנכסים וס״ל לרבינו דלענין דינא הנך תרתי שינויי דהרא״ש ודרשב״ם הלכתא נינהו:
ומ״ש ולר״י נוטל חלק אחד כל שהוא. טעמו דאיהו מפרש דבתנו חלק מספקא לן אי פלגא אי כל שהוא ופשט תלמודא דלסומכוס נותן לו ריבעא משום דהך פלגא הו״ל ספק וממון המוטל בספק חולקין וכפרשב״ם וא״כ למאי דקיי״ל דהלכה כרבנן דהמע״ה וכרב אלפס נמצא דדינא הכי הוא דבהך פלגא נמי דמספקא לן המע״ה ואינו נוטל אלא חלק אחד כל שהוא:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהדרישהפרישהב״חהכל
 
(כה) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: תְּנוּ חֵלֶק לִפְלוֹנִי בְּבוֹר הַיַּיִן שֶׁיֵּשׁ לִי, יִטֹּל רְבִיעַ הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ חֵלֶק לְחָבִיּוֹת, הֲרֵי מִעֵט, וְיִטֹּל שְׁמִינִית הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ לִקְדֵרָה, נוֹטֵל חֵלֶק שְׁנֵים עָשָׂר מִן הַיַּיִן. אָמַר: תְּנוּ לוֹ בּוֹ לְטָפִיחַ (פֵּרוּשׁ, כְּלִי קָטָן לִשְׁתּוֹת בּוֹ), נוֹטֵל חֵלֶק מִשִּׁשָּׁה עָשָׂר מֵהַיַּיִן שֶׁבַּבּוֹר, שֶׁהֲרֵי גִלָּה דַעְתּוֹ שֶׁלְּחֵלֶק מוּעָט נִתְכַּוֵּן. וְאֵין לְמֵדִים מֵהַשִּׁעוּרִים הָאֵלּוּ לְדִין אַחֵר. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכֻלָּן אֵין לוֹ חֵלֶק אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא (טוּר בְּשֵׁם ר״י וְהָרא״ש). וְכָל זֶה דַּוְקָא (אָמְרִינָן) בְּמַתָּנָה, אֲבָל בְּמֶכֶר אָמְרִינָן בְּכִי הַאי גַוְנָא הַדָּמִים מוֹדִיעִים (הַמַּגִּיד פי״א דִזְכִיָּה ונ״י בְשֵׁם הָרַ״ן).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(סט) שם פי״א מה׳ זכייה דין ח׳ ברייתא שם משמיה דסומכוס בפ״ד דב״ב דף ס״ג ע״ב
(ע) א) שם ד״ט כ״ב הרי״ף בהלכות והני שיעורי דמפרשי בהאי תניא לענין חביות וקדירה וטפיח לא קאמינן על טעמיהון שפיר הלכך לא גמרין מינייהו לדינא
(עא) ב) בשם חידושי הרשב״א בשם חידושי הרשב״א בשם ר״מ אהא מתניתא דסומכוס דדוקא במתנה היא וכו׳ ושכ״כ הגאון בספר המקח דבאומר חלק בשדה אני מוכר לך בכך וכך ה״ק חלק אחד בשדה ובכך וכך לפי חשבון המעות ובדקדוק ע״כ ונר׳ לע״ד מזה שדעת ר״ח ורב האי ותלמידי הרשב״א כדע׳ הרי״ף והרמב״ם ורשב״ם שפסקו כסומכוס
(נה) הדמים מודיעים – פי׳ לפי הדמים שנותנים נותנים לו חלק וע״ל סי׳ ר״ך:
(נב) מודיעים – פי׳ לפי הדמים שנתן נותנים לו חלק וע״ל סי׳ ר״כ. שם:
(נ) ש״מ כו׳ – ערשב״ם ד״ה לטפיח. ואית כו׳. וכ״פ הרי״ף והר״ן וש״פ:
(ליקוט) ש״מ כו׳ ואין כו׳ – רי״ף ודלא כר״ח ורשב״ם שכ׳ דסומכוס לטעמיה וכמ״ש בהג״ה דהלא סומכוס ל״פ אלא בעומדת בסימטא כמ״ש בפ׳ השואל או דאיכא ריעותא במוחזק בשמא וערמב״ן (ע״כ):
(נא) וי״א כו׳ – כפי׳ הרשב״ם ועתוס׳ שם ד״ה אין כו׳ ושם ל״ה ד״ה ומ״ש כו׳ וכ״כ הרא״ש:
(נב) וכ״ז כו׳ – כמש״ש צ״ב א׳ וליחזי כו׳ וערשב״ם ותוס׳ שם:
(ליקוט) וכ״ז דוקא במתנה כו׳ – כמ״ש ברפ״ו שם וברפ״ה דב״ק וליחזי אי דמי כו׳. רמב״ן בשם ר״ח והג׳ ע״ש ועמש״ל סי׳ ר״ך ס״ח בהג״ה וכ׳ הרמב״ן אבל בתוספתא שנויה במוכר דגרסינן שם סומכוס אומר המוכר חלק לחבירו כו׳ אלא שי״ל מדהחליפו בגמ׳ ואמר במתנת ש״מ דלא קי״ל כן (ע״כ):
{מא} אמר תנו לו חלק בבור שיש לי נוטל רביע הבור ואם אמר תנו לו מהבור חלק לחבית נוטל שמינית הבור תנו לו חלק לקדרה נוטל חלק אחד משנים עשר שבו תנו לו חלק אחד לטפיח נוטל חלק אחד מששה עשר שבו לרב אלפס ורשב״ם וכן דעת הרמב״ם וכתב דאין למדין משיעורין הללו לדין אחר ולר״י בכולן אין לי חלק אלא כל שהוא ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מא) ומ״ש חלק בבור פי׳ הרי״ף בשל מים וכן פי׳ רשב״ם (ודלא כהרמב״ם שפירשה ביין):
לחבית היינו להשקאת בהמותיו לא להשקאת שדותיו:
ומ״ש לקדירה פי״ דאמר תנו חלק לפלו׳ מבור לתקן מאכלו:
לטפיח כלי קטן לשתות בו בני אדם:
וכתבו דאין כצ״ל:
(מא) {מא} אמר תנו לו חלק בבור וכו׳. כבר נתבאר דלפי׳ רשב״ם מספקא לן אי חלק משמע פלגא או כל שהוא ומספק חולקין ונותן לו חציה דפלגא דהיינו ריבעא ולחבית צריך ריבעא ובאומר תנו חלק לחבית דמספקא לן נמי אי ריבעא קאמר או חלק כל שהוא משמע ומספק נותן לו פלגא דריבעא דהיינו שמינית וכן ע״ד זה בכל השאר דס״ל לפי׳ רשב״ם דהלכה כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין אבל רב אלפס אע״ג דבספק הלכה כרבנן דהמע״ה ואין חולקין אפ״ה הכא הלכה כסומכוס ולא מטעם דהוי ספק וחולקין אלא הני שיעורין בקיאי אינהו בהו דהכי והכי צריך לכל חד וחד ולר״י דמפרש לעיל דבכולהו איכא ספק ולסומכוס בכל חד וחד אמרי׳ ממון המוטל בספק חולקין אבל לרבנן דהמע״ה כיון דספיקא הוא בכל חד וחד דילמא חלק לא הוי אלא כל שהוא א״כ מספק אמרינן המע״ה ולית ליה אלא כל שהוא כדלעיל בסמוך ולזה הסכים הרא״ש:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(כו) שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה לָתֵת מַתָּנָה לְעֻבָּר שֶׁבִּמְעִי אִמּוֹ, אִם הוּא בְּנוֹ, זָכָה הָעֻבָּר, מִפְּנֵי שֶׁדַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם קְרוֹבָה אֵצֶל בְּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ר״י.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״ענתיבות המשפט חידושיםמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עב) ג) שם בפ״ח דין ב׳
(עג) ד) סעיף א׳ וע״ש במ״ש שם
(נו) אם היה בנו זכה כו׳ – משא״כ עובר אחר דאין אדם מקנה למי שלב״ל ואפי׳ בבנו דוקא כשהיא כבר מעוברת ממנו וכ״כ הטור והמחבר בסי׳ רי״ו:
(לט) אם הוא בנו. ואם הם מטלטלין והקנה בק״ס אף בבריא מהני:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״ענתיבות המשפט חידושיםמקורות וקישורים לטוראור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כז) אָמַר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, יִטֹּל מָנֶה, וְאִם נְקֵבָה מָאתַיִם, וְיָלְדָה זָכָר, נוֹטֵל מָנֶה. יָלְדָה נְקֵבָה, נוֹטֶלֶת מָאתַיִם. יָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, הַזָּכָר נוֹטֵל מָנֶה, וְהַנְּקֵבָה מָאתַיִם. יָלְדָה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגֵינוֹס, נוֹטֵל בְּפָחוֹת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם. וְאִם נִקְרַע וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא זָכָר, יִטֹּל מָנֶה.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חעודהכל
(עד) ה) שם ד״ו משנה פ״ט דב״ב דף ק״מ ע״ב וכתב ה״ה בשם הרשב״א ופירש׳ המחבר בש״מ כדברי רבינו וז״ל (וכ״כ הטור ס״ב בשם הרי״ף ור״י הלוי) שכתב דבבריא לא משכחת לה דא״נ קנו מידו הא קי״ל דאין מטבע נקנה בחליפין ועוד דאסמכתא הוא דאם ילדה קאמר ועוד דקנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר ע״כ ונחלקו עליו לומר דאפי׳ בברי׳ משכחת לה ובמקרקעי שוה מנה קאמר ובקנין ויטול וכו׳ ויש מן הגדולים שאומרים דאפי׳ באתן לך כך לא מקרי קנין דברי׳ ועיקר עכ״ל וכ״כ הטור שם כיון שמחייב עצמו ליתן לו מנה ומשעבד לו נכסיו ואסמכת׳ נמי ליכא אלא ככל מתנה שהוא מתנה על תנאי וכו׳ ואם יתקיים התנאי יתקיים המתנה
(עה) ו) וכתב ה״ה שם בגמ׳ מוקי למתניתין דתנן אינו נוטל כרשב״ג דאמר אין קדוש׳ חלה עליהן ולית הלכתא כותיה וכו׳ ופשוט הוא
(עו) ז) טור סמ״ב בשם הרא״ש
(נז) אם תלד אשתי זכר כו׳ – כן הוא ל׳ הרמב״ם שקיצר בל׳ המשנה והטור נקט באריכות דאם אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר נוטל מנה וכ״כ בנקיבה לחוד ואח״כ כתב ואם אמר שניהן יחד ובכל חד קמ״ל רבותא וכמ״ש בפרישה ע״ש:
(נח) ילדה זכר ונקבה הזכר נוטל כו׳ – קמ״ל בזה דל״ת דמדקאמר אם ילדה אשתי זכר כו׳ אם ילדה נקבה כו׳ בתרי אם ולא אמר תרוייהו יחד אם ילדה אשתי זכר ונקבה יטול הזכר מנה והנקבה ר׳ מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעת המצווה שתלד אשתו תאומים ואהא לא צוה אלא אם תלד זכר לחוד או נקיבה לחוד וכפי׳ רשב״ם והביאו הטור סמ״ב קמ״ל דאף דאו או קאמר מ״מ אמרי׳ דדעתו הי׳ דה״ה אם תלד תאומים כיון דאמר כן בשניהן ועפ״ר שפי׳ זה מוכח ועמ״ש בספ״ח עוד מזה:
(נט) נוטל בפחות שבשניהן – ר״ל אם צוה שהזכר יטול יותר מהנקבה אזי אין נותנין לו אלא כנקבה ואם צוה שהנקבה תטול יותר אין נותנין לו אלא כמו שצוה ליתן לזכר:
(ס) ואם נקרע ואח״כ כו׳ – קמ״ל דלא בעי׳ שיהא ניכר שהוא זכר בשעת ליד הטור:
(סא) נמצא זכר יטול מנה – כן הוא בס״י וט״ס הוא וצ״ל יטול כפי תנאו וכ״כ בטור וה״ק עד דלא נקרע יטול הפחות שבשניהם מטעם כיון דלא ידענו מה הוא המע״ה אבל אחר שנקרע וידעינן מה הוא יטול כפי מה שהתנה עליו אם זכר יהיה או נקבה:
(לה) אמר אם ילדה אשתי כו׳ – כ׳ הב״ח וז״ל הרמב״ם כ׳ פ״ח מה׳ זכיה וז״ל ש״מ שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שבארנו משמע דוקא ש״מ וכדעת רבותיו הרי״ף והר״י הלוי וכן פירש הרב המגיד והא דכתב הרמב״ם פכ״ב מה׳ מכירה דין זה בסתם אין זה אלא לפי שלא כתב שם דין זה אלא אגב אחריני דמקנ׳ לדשלב״ל נקט בקצרה אבל כאן בהל׳ זכייה הוא עיקר דין זה ביאר דעתו דדוקא בש״מ ואיכא לתמוה דהרב המגיד בה׳ מכירה כתב דדעת הרמב״ם דאין לחלק בדין זה בין בריא לש״מ דסתם אמרו דלא כי״ח דדוקא בש״מ דהיינו דלא כהרי״ף והר״י הלוי ובה׳ זכייה כתב דדעת הרמב״ם דדוקא בש״מ וכדעת רבותיו ז״ל ודבריו סותרים את דבריו ודבריו האחרונים מיקר וכדפרישית עכ״ל ולפענ״ד לא יפה כוון ודברי הר׳ המ״מ ברורים ואין סותרי׳ זא״ז כלל דבפ׳ כ״ב מהל׳ מכירה כתב דהא דמזכה לעובר בבנו קנה היינו אפי׳ בבריא ודלא כי״א בש״מ דוקא אבל בבריא עובר בנו הוא כמו עובר אחר והי״א אנו הם בעל העיטור שהביא הרב המגיד שם בשם רבינו האי והיא דעת הרמב״ן שהבאתי לעיל סי׳ ר״י דס״ל דבבריא דין עובר בנו כמו עובר אחר ולא קנה בשום דבר וא״כ אפי׳ במטלטלים ומקנה מיד ולא בלשון אם נמי לא קנה דכיון דלית ליה לעובר זכיה כלל וע״ז כתב הרב המגיד שם דברי רבינו הרמב״ם עיקר דבעובר דידיה קנה ובפ״ח מה׳ זכייה לא כ׳ על מ״ש הרמב״ם ש״מ שצוה לתת מתנה לעובר זכה העובר כו׳ כמו שבארנו ע״כ דהיינו דוקא בש״מ ואדרבה כ׳ ה״ה שם כמו שבארנו פכ״ב מה׳ מכירה ע״כ אלא אמ״ש הרמב״ם שם אח״כ אמר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אהא כ׳ הרב המגיד שם וז״נ אמר ילדה כו׳ משנה פרק מי שמת ופירשה המחבר ז״ל דוקא בש״מ וכדברי רבו ז״ל שכ׳ דבבריא לא משכחת לה דאי נמי קנו מידו הא קי״ל דאין מטבע נקנ׳ בחליפין ועוד דאסמכתא היא אם ילדה קאמר כו׳ עכ״ל ור״ל מדקבע הרמב״ם הך מתני׳ הכא בפ״ח מה׳ זכיה גבי דיני ש״מ ולא כתבה לעיל גבי דיני בריא אלמא דס״ל כרבו דבבריא לא משכחת לה משום שאמר אם ילדה אשתי זכר יטול כו׳ אין מטבע נקנה בחליפין וגם כיון שאמר אם ילדה כו׳ הוי אסמכת׳ אבל הך דצוה לתת מתנה מיירי אפי׳ בבריא דהיינו שצוה במטלטלים שניקנין בחליפין ולא אמר בלשון אם אלא צוה לתת מטלטלים אלו מיד לבנו העובר ובהכי מיירי בפ׳ כ״ב מהלכות מכירה זהו ברור דעת הרב המגיד והרמב״ם לפי עניות דעתי ולא כהבית חדש כן נ״ל ברור וכן מוכרח דעת הטור שכאן הביא דעת הר״י הלוי והרי״ף ולעיל בסי׳ ר״י כתב בסתם במזכה לעובר בנו קנה א״ו התם מיירי במזכה מיד במטלטלים וכי האי גוונא ולא במטבע בלשון אם כנ״ל. מיהו מ״ש הטור בדעת הרי״ף כבר כתבתי לעיל דל״נ לי אלא גם הרי״ף מודה דאף בבריא משכחת להאי דינא ואפשר גם דעת הרמב״ם כן והא דכ׳ הך דינא גבי דיני ש״מ היינו נמי משום דנקט אמר אם ילדה אשתי זכר כו׳ דמשמעו באמירה לחוד סגי וה״ה בבריא בקנין או שאר קנינים המועילים ועמ״ש שם וכן נראה עיקר לדינא עיין בתשו׳ מהרי״ט סי׳ כ״ד.
(נג) ונקבה – קמ״ל בזה דל״ת דמדקאמר ב׳ פעמים אם ולא אמר תרווייהו יחד אם תלד אשתי זכר ונקבה יטול הזכר ק׳ והנקבה ר׳ מוכח מזה דאו או קאמר ולא עלתה על דעתו שתלד תאומים ולא צוה אלא כשתלד זכר לחוד או נקבה לחוד וכפרשב״ם הביאו הטור סמ״ב קמ״ל דאמרינן דדעתו היה אף אם תלד תאומים יטלו כמו שצוה עכ״ל הסמ״ע ואם שייך דין זה אף בבריא או דוקא בשכיב מרע לחוד עיין בש״ך מה שהביא בשם הב״ח דהקשה דברי הה״מ אהדדי בזה והוא השיג עליו וכ׳ דלק״מ ודעתו דאין חילוק בזה כלל בין שכיב מרע לבריא אם עשה קנין המועיל וכן נראה עיקר לדינא ע״ש ובתשובת מהרי״ט סי׳ כ״ד ובתשובת מהרשד״ם סי׳ רל״א:
(נד) נקרע – קמ״ל דלא בעינן שיהא ניכר בשעת לידה שהוא זכר. טור:
(נג) ילדה זכר ונקיבה כו׳ – ערשב״ם ד״ה ה״ג. י״מ כו׳ וכ״פ הרא״ש סוף כלל פא וקו׳ הרשב״ם ממ״ש בגמ׳ והא זכר ונקיבה לא אמר כ׳ הרא״ש שם דדוקא בנותן לאחר ותלה במה שתלד אבל בנותן לבניו חביבים עליו שניהם וז״ש בסכ״ח אמר כו׳ כי שם נתן לאחים ותלה בבניו:
(נד) ילדה טומטום – דלא כרשב״ג. רי״ף וש״פ וז״ש ואם נקרע כו׳ וע״ש קנז א׳:
(מ) נמצא זכר יטול מנה. ט״ס הוא וצ״ל יטול כפי תנאו וקמ״ל שאם הבטיח ליתן לזכר יותר אף שבשעת לידה לא היה ידוע אי הוא זכר מ״מ כשנתגלה אח״כ יטול כפי תנאו:
{מב} שכיב מרע שהית׳ אשתו מעוברת ואמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים וילדה נקבה תטול מאתים אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה הנקבה תטול מאתים והזכר מנה ופירש רשב״ם דאו או קאמר פירוש ילדה זכר יטול מנה ואם ילדה נקבה תטול מאתים ואם ילדה תאומים לא יטלו כלום דשמא לא היה הפץ בלידת תאומים מדלא קאמר אם ילדה זכר ונקבה אלא אם זכר אם נקבה משמע זה או זה ויש מפרשים שאם ילדה תאומים יטול הזכר מנה והנקבה מאתים וכן פי׳ א״א הרא״ש ז״ל בתשובה. ילדה טומטום ואנדרוגינוס יטול בפחות שבשניהם ואם נקרע אחרי כן ונמצא זכר יטול כפי תנאו דלא בעינן זכר משעת לידה. פירש רב אלפס וה״ר יוסף הלוי דהא לא איירי אלא בשכיב מרע שדבריו ככתובין וכמסורין דמו אבל לא בבריא דאפילו אם קנו מידו קיי״ל אין מטבע נקנה בחליפין ועוד דהא אסמכתא היא אם ילדה קאמר ועוד דקנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר עד כאן ואין נראה דהא אין שייך הכא למימר אין מטבע נקנית בחליפין שאינו מקנה לו מנה במטבע רק שמחייב עצמו ליתן לו מנה ומשעבד לזה נכסים ואסמכתא נמי ליכא אלא ככל מתנה שהיא על תנאי שמתנה אם תעשה כך שתהיה מתנה ואם יתקיים התנאי תתקיים המתנה ולא ידענא למה חשיב יטול קנין דברים דמעשה גדול הוא:
(מב) {מב} שכ״מ שהיתה אשתו מעוברת ואמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה וכו׳ עד הנקבה תטול מאתי׳ והזכר מנה משנה בפרק מי שמת (בבא בתרא קמ:) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו׳:
ופירש רשב״ם דאו או קאמר וכו׳ שם:
ומה שאמר שיש מפרשים שאם ילדה תאומים יטול הזכר מנה והנקבה מאתי׳ הרשב״ם הזכיר פירוש זה ודחה אותו:
ומה שאמר שכן פירש רבי׳ אשר ז״ל בתשובה הוא בסוף כלל אחד ושמונים וגם נ״י כתב שפירוש זה נראה בעיני המפרשים:
[בדק הבית: ועיין מ״ש בסימן ר״י:]
וכתב עוד נ״י שיש אומרים דדוקא לאחר ארבעים יום אבל תוך ארבעים יום מיא בעלמא הוא ואין דעתו קרובה אצלו דהוי כאילו לא היה בעולם כלל שלא תקנו בו כלום וטעמא דמסתבר הריטב״א ז״ל עכ״ל ובסי׳ קק״י שכתבתי שהעיטור חולק על זה ונראין לי דבריו:
ומה שאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס יטול בפחות שבשניהם שם במשנה ילדה טומטום אינו נוטל ובגמרא אוקמה רבא כרשב״ג דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם וכתבו הרי״ף והרא״ש ולית הלכתא כרשב״ג אלא אם ילדה טומטום נוטל בפחות שבשניהם וז״ל נ״י ולית הלכתא כרשב״ג אלא כרבנן דפליגי עליה בברייתא וסברי דנוטל בפחות שבשניהם ואע״ג דלא תנן במתני׳ אלא טומטום הוא הדין אנדרוגינוס דהא גבי בכור בשניהם הוא דאמר רשב״ג דכיון דסיפא דהכא אליביה אם כן בתרווייהו קאמר דאינו נוטל וא״כ לרבנן דקיי״ל דנוטל נמי בתרווייהו עכ״ל וכן פסק הרמב״ם ז״ל בפרק ח׳ מהל׳ זכייה:
ומה שכתב ואם נקרע אח״כ ונמצא זכר יטול כפי תנאו דלא בעי׳ זכר משעת לידה:
ומה שכתב פי׳ רב אלפס והר״י הלוי דהא לא איירי אלא בשכ״מ וכו׳ הרי״ף כתב מתני׳ בשכ״מ וכך הם דברי הרמב״ם ז״ל בפ״ט מהל׳ זכייה וכתב הרב המגיד משנה פ׳ מי שמת ופירשה המחבר דוקא בשכ״מ כדברי רבו ז״ל שכתב דבבריא לא משכחת לה דאי נמי קנו מידו הא קיי״ל דאין מטבע נקנה בחליפין ועוד אסמכתא היא דאם ילדה קאמר ועוד דקנין דברים בעלמא הוא דהא יטול קאמר ע״כ ונחלקו עליו לומר דאפילו בבריא משכחת לה ובמקרקעי ושוה מנה קאמר ובקנין ויטול לא מיקרי קנין דברים עכ״ל הרשב״א ז״ל:
ומה שכתב רבינו ואין נראה דהא אין שייך הכא למימר אין מטבע נקנה בחליפין וכו׳ כבר נתבאר בדברי הרב המגיד שכתבתי בסמוך:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מב) דאפי׳ אם קנו מידו קיי״ל כו׳ ועוד כו׳ טעמים אלו לא כתב הרי״ף ולא הרמב״ם בפ״ח דזכייה (שם כתב דין זה בשכ״מ) אלא שהמ״מ כתב שם הני טעמים בשם ר״י הלוי וכבר אפשר שלאו מטעמים אלו ס״ל להרי״ף דל״ק אלא משום דאין אדם מקנה לדשלב״ל ונזכר טעם זה שם בגמרא (דף קמ״א ע״ב) ויש נפקותא בין הטעמים לענין מזכה לעובר שלו דבזיכהו לו ע״י אחר זכה בו טפי מזיכהו לעובר אחר וכמש״ר בסי׳ ר״י משא״כ כאן דאף דאמר אם תלד אשתי מ״מ לא זיכהו לו ע״י אחר וכבר הזכרתי מזה באורך שם בדרישה וגם כתבתי שם שהמ״מ כתב שכדעת הרי״ף כן הוא דעת הרמב״ם שבפ״ח דזכייה כתב שכ״מ שצוה לתת כו׳ אמר אם אשתי כו׳ דמשמע דוקא ובפכ״ב דמכירה כתב סתם דמזכה לעובר שלו קנה וכמ״ש לעיל בסי׳ הנ״ל ולפי מ״ש דהטעם הוא משום דבר שלב״ל וזיכה לבנו ע״י אחר זכה ניחא מיהו אפשר לומר דמש״ה לא הזכיר רבינו כאן גם להרמב״ם לפי שאף שהמ״מ כתב שדעתו כדעת הרי״ף ורבו מ״מ באמת אינו מוכרח דאפשר דס״ל דה״ה בבריא נמי דינא הכי וכדעת רבינו ומ״ש שכ״מ שצוה כו׳ אמר אם ילדה אשתי זכר כו׳ היינו משום דמתניתין דקתני האומר אם ילדה אשתי זכר כו׳ ודאי משמע דבשכ״מ מיירי דבבריא לא סגי באמירה אלא בקנין אבל באמת גם להאי דינא הוה דין בריא בקנין כשכ״מ בלא קנין וכשאומר בלשון יטול קני ויש קצת סמך לזה ממה שסיים הרמב״ם וכתב כמו שביארנו ור״ל כמו שביארנו בפ׳ כ״ב דמכירה ואילו התם לא חילק בין שכ״מ לבריא ודוק:
רק שמחייב עצמו ליתן לו מנה כו׳ ורשב״א תירץ דיטול מנה דקתני במתניתין שוה קאמר והיינו מקרקעי ובקנין וק״ל:
(מב) שכ״מ שהיתה אשתו מעוברת כו׳ משנה פ׳ מי שמת (דק״מ:) ופר״ש האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה ור״ל הא אם ילדה נקבה אינה נוטלת כלום דילדה מה שלא פירש וכן אם אמר אם תלו אשתי נקבה כו׳ וילדה נקבה כו׳ הא אם ילדה זכר אין לו כלום (ואע״ג דכבר תנא רישא בזכר דיטול מנה ולא הוה אסמכתא וקנה אע״פ שלא היה בעולם מ״מ חזר ותנא ג״כ בכאן דל״ת כיון דאמר ליתן לנקבה כ״ש שדעתו היה ליתן לזכר כשתלד קמ״ל דלא אלא הולכין אחר דבריו בדוקא) ואם לא אמר אלא אם זכר מנה ואם נקבה כו׳ ר״ל שפי׳ לשניהם בפעם א׳ ואמר אם זכר תלד כך ואם נקבה כך אז איזה שתלד נוטל לפי מה שצוה וקמ״ל בזה דאף אם פרט רק זכר וילדה נקבה או איפכא לא היתה נוטלת כלום אבל בזה דגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד יטול כפי דבריו ומיירי בדלא אמר (בכותב) [בבות] הראשונות דאם כן היינו צריכין לומר דלתאומים נתכוין אלא מילי מילי קתני וק״ל אבל אין כוונת המשנה דאומר גם (בכותב) [בבות] ראשונות דא״כ ודאי היה כוונתו לתאומים ובזה דלא קאמר אלא בבא אם זכר מנה אם נקבה מאתיים וילדה זכר ונקבה דקתני המשנה הנקבה תטול מאתיים והזכר מנה פליגי ביה רשב״ם והי״מ דרשב״ם ס״ל דאו או קאמר ר״ל המשנה דקתני וילדה זכר ונקבה הוי״ו של ונקבה לא הוי וי״ו המדבקת אלא וי״ו החולקת וכאילו אמר וילדה זכר או נקבה ואז דוקא נוטל האחד שתלד כמו שאמר דמסתמא לא היה דעתו אתאומים כדקאמר בגמרא הא זכר ונקבה לא קאמר כו׳ כ״כ רשב״ם וכן הוא גם כן הסכמת הרא״ש דאמרינן דדעתו היה ג״כ אתאומים ועיין בסמוך שכתבתי לשון תשובת הרא״ש ובו כתוב ליישב בהוכחת רשב״ם הנ״ל מהגמרא עיין שם:
וכן פי׳ א״א הרא״ש בתשובה בדרישה בסמוך (בסמ״ג) העתקתי לשון אותה תשובה ע״ש:
יטול בפחות שבשניהן הא דלא קיצר וכתב יטול מנה משום דהאי דינא נלמד מרישא דמתניתין הנ״ל דקתני הניח זכר ונקבה וטומטום אם הנכסים מרובים כו׳ ופי׳ רש״י ור״ן שם אם הנכסים מרובין שקיל כנקבות ובנכסים מועטים נזון עם הזכרים ע״כ והביאו רבינו בסי׳ ר״פ וה״ה נמי הכא אם אמר לזכר ק׳ ולנקבה ר׳ וילדה טומטום נוטל ק׳ ואם אמר אם זכר ר׳ ונקבה ק׳ נוטל ג״כ ק׳ ואע״ג דבמשנה לא נזכר שם אדרוגינוס ס״ל לפוסקים דשווין הן שהרי רשב״ג דפליג ארישא דמתניתין הנ״ל נקטיה לתרווייהו וק״ל:
פי׳ רי״ף ור״י הלוי כו׳ עיין בדרישה סימן זה ולעיל (סימן ר״י):
ועוד דהא אסמכתא כו׳ אבל בשכ״מ לא שייך אסמכתא דדבריו ככתובין כו׳:
אלא ככל מתנה כו׳ דומה לזה כתב (לעיל ס״ס רמ״א סעיף י״ו) בשם תשו׳ הרא״ש ע״ש:
(מב) {מב} שכ״מ שהיתה אשתו מעוברת וכו׳. משנה פ׳ מי שמת (בבא בתרא ק״מ) האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה אם נקבה ר׳ וילדה נקבה נוטלת ר׳ אם זכר מנה אם נקבה ר׳ וילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים ופי׳ רשב״ם דאו או קאמר וכו׳ ואיכא למידק דמתני׳ סתמא תנן האומר ומשמע בין בבריא בין בשכ״מ והכי הוה מסקנת רבינו בסמוך וא״כ למה אמר רבינו שכ״מ שהיתה אשתו מעוברת וכו׳ וי״ל דכיון דבבריא נחלקו הגאונים ע״כ אמר רבינו תחלה שכ״מ וכו׳ כלומר בשכ״מ הכל מודים אבל בבריא נחלקו הגאונים כן נראה דעת רבינו אבל הרמב״ם פ״ח מזכייה כתב וז״ל שכ״מ שצוה לתת מתנה לעובר שבמעי אמו זכה העובר מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמו שביארנו משמע דוקא שכ״מ וכדעת רבותיו הרי״ף והר״י הלוי וכן פי׳ הרב המגיד והא דכתב הרמב״ם בפ׳ כ״ב ממכירה דין זה בסתם אין זה אלא לפי שלא כתב לשם דין זה אלא אגב אחריני דמקני לדשלב״ל נקט בקצרה אבל כאן בה׳ זכייה הוא עיקר דין זה ביאר דעתו דדוקא בשכ״מ ואיכא לתמוה דה׳ המגיד בה׳ מכירה כתב דדעת הרמב״ם דאין לחלק בדין זה בין בריא לשכ״מ דסתם אמרו דלא כי״א דדוקא בשכ״מ דהיינו דלא כהרי״ף והר״י הלוי ובהלכות זכייה כתב דדעת הרמב״ם דדוקא בשכ״מ וכדעת רבותיו ז״ל ודבריו סותרים את דבריו ודבריו האחרונים עיקר וכדפרישית:
ילדה טומטום וכו׳. משנה שם ילדה טומטום אינו נוטל ובגמ׳ אקשינן מדתנן ברישא הניח בנים ובנות וטומטום דוחין אותו ומשמע דשקיל מיהא בפחות ואמר אביי דוחין אותו ואין לו דבריה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה ורבא אמר דוחין אותו ויש לו דנוטל בפחות דלאו בריה הוא אלא ספק זכר ספק נקבה וסיפא דתנן ילדה טומטום אינו נוטל דאלמא דבריה הוא אתאן לרשב״ג דס״ל גבי קדשים ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן דבריה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה כלומר ולית הלכתא כרשב״ג אלא כרבנן דפליגי עליה ואמרי דטומטום ואנדרוגינוס ספיקי נינהו והלכה כחכמים וכך פסק הרי״ף והרא״ש בפ׳ מי שמת והרמב״ם בפ״ח מזכייה דטומטום ואנדרוגינוס יטלו כפחות שבשניהם וכ״כ רבינו:
פי׳ רב אלפס והר״י הלוי ז״ל וכו׳. איכא למידק דמשמע מדבריהם דבמקרקעי ובדליכא אסמכתא ובדלא הוי קנין דברים מודה הרי״ף דקנה העובר אף בבריא בדאיכא קנין ולא משמע הכי מדברי הרא״ש בפ׳ אלמנה לכ״ג דהביא לשם דברי הרמב״ן לקיים דברי הרי״ף דכתב דטעמו של הרב אלפס דבשכ״מ חששו שמא תטרף דעתו עליו ודעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל בבריא בכל ענין לא קנה העובר אלמא דאפילו בקרקע ובדליכא אסמכתא ובקנין המועיל נמי ס״ל להרי״ף דלא קנה בבריא ואע״ג דהרא״ש דחה דברי הרמב״ן לשם ואמר דחכמים לא יפו כח שכ״מ בדיבור אלא בזה שאמרו דברי שכ״מ ככתובים וכמסורים דמו וכל דבר הנקנה בבריא בקנין נקנה בשכ״מ בדיבור אבל דבר שאין בו קנין לבריא גם בשכ״מ אינו נקנה מ״מ הו״ל לרבינו להביא חילוקי דיעות אלו והסכמת הרא״ש כדרכו בכל הפסקים וע״ל בסי׳ ר״י:
ומ״ש דאפי׳ אם קנו מידו קיי״ל אין מטבע נקנה בחליפין. נראה דלא נעלם מעיני הרי״ף והר״י הלוי ליישב דמתני׳ מיירי בבריא ובכגון דמחייב עצמו ליתן מנה וכו׳ וכמ״ש רבי׳ אלא דס״ל דמתני׳ סתמא תנן ומשמע אף באומר יטול מנה זו שהוא בעין נמי יטול והא ליתא אלא בשכ״מ וניחא לן לאוקמי בשכ״מ ומיירי בין במחייב עצמו במנה ובין במנה בעין:
ומ״ש ועוד דאסמכתא היא וכו׳. נראה דס״ל דאין זה דומה לשאר תנאים אם תעשה כך שתהיה מתנה וכו׳ דמתנה על דבר שבידו לעשות ורוצה הוא שיתקיים התנאי והמעשה אבל כאן דתולה בדבר שאין ביד האדם לעשותו דקאמר אם תלד זכר יטול מנה אם תלד נקבה תטול ר׳ אין דעתו כלל ליתן להם כלום דהא ודאי תלד או זכר או נקבה וא״כ זו ודאי אסמכתא היא אבל דעת רבינו שאין בזה משום אסמכתא כיון דאינו מפסיד וע״ל בסי׳ רמ״א סעיף י״ו בתשובת הרא״ש ובמ״ש לשם בס״ד:
ומ״ש ועוד דקנין דברים הוא וכו׳. ודאי כך הוא דמ״ש יטול ומ״ש חלוקת חצר דאמר בריש בתרא דהו״ל קנין דברים מיהו הרב המגיד ע״ש הרשב״א בפ״ח מזכייה כתב ג״כ דיטול לא הוי קנין דברים ומביאו ב״י:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט חידושיםטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרישהפרישהב״חהכל
 
(כח) אָמַר: אִם תֵּלֵד אִשְׁתִּי זָכָר, יִנָּתֵן לוֹ שְׁנֵי שְׁלִישֵׁי מָמוֹנִי, וּלְאָחִי הַשְּׁלִישׁ. וְאִם תֵּלֵד נְקֵבָה, יִנָּתֵן לָהּ שְׁלִישׁ מָמוֹנִי, וּלְאָחִי שְׁנֵי שְׁלִישִׁים, וְיָלְדָה זָכָר וּנְקֵבָה, נִתְבַּטְּלָה הַמַּתָּנָה שֶׁנָּתַן לְאָחִיו, וְחוֹזֵר הַדָּבָר לְדִין תּוֹרָה, וְהַכֹּל לַבֵּן.
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(עז) ח) שם סמ״ג בשם תשובת הרא״ש סוף כלל פ״א
(עח) ט) וביאר שם כיון שלא נתקיים אחד מהתנאים שהתנה כי הוא התנה על זכר לבד ועל נקבה לבד ועל זכר נקבה לא התנה
(סב) נתבטלה המתנה – ז״ל טור בשם תשובת הרא״ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז׳ חלקים ויטול הזכר ד׳ חלקים ואחיו שני חלקי׳ והנקבה חלק א׳ דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצווא׳ אלא שא״א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולד׳ עמו והוא לא פירש בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו׳ עיין שם בטור שהאריך ובתשובת הרא״ש האריך יותר וכת׳ דאין להקשות על זה ממ״ש במשנה באומר אם תלד אשתי זכר כו׳ ואם תלד נקבה כו׳ דאמרי׳ אף דקאמר ״או ״או מ״מ דעתו היה ג״כ אתאומי׳ וכמ״ש בסעיף שלפני זה היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו משא״כ כשכולל בתנאו ג״כ איש אחר עד״ר:
(לו) אמר אם ילדה כו׳ – ע׳ בתשוב׳ מהרשד״ם סי׳ רל״א.
(לז) נתבטלה המתנה כו׳ – ע׳ בסמ״ע ס״ק ס״ב עד היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת וכו׳ וע׳ בב״ח כ׳ ג״כ קצת בע״א ול״נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא״ש שם ר״ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי הי׳ בלידה עצמה משא״כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ״ז אפי׳ הי׳ המקבל מתנה בנו או בתו דיניהם הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע״ש ודוק כי זה ברור.
(נה) לבן – ז״ל הטור בשם תשובת הרא״ש דאם באת לחלק הממון לפי הצוואה היית צריך לחלקו לז׳ חלקים ויטול הזכר ד׳ חלקים ואחיו ב׳ חלקים והנקבה חלק אחד דאז נוטל הזכר פי שנים כאחיו ואחיו פי שנים כנקבה בערך הצוואה אלא שא״א לומר כן כי למה יפסיד הזכר בשביל הנקבה שנולדה עמו והוא לא פי׳ בתנאו אם תלד נקבה מה דינה אלא הניח הדבר על דין תורה ואין הנקבה מגרעת כח הזכר בדין תורה אלא הכל שלו כו׳ ע״ש שהאריך ובתשו׳ הרא״ש כתב עוד דאין להקשות על זה ממ״ש במשנה אם אמר כשתלד אשתי זכר כו׳ ואם תלד נקבה כו׳ דאף דקאמר או או מ״מ אמרינן דדעתו היה גם כן אתאומים כמש״ל היינו דוקא בשניהן בניו הבן והבת ומשום דדעתו קרובה אצל בניו מה שאין כן כשכולל בתנאי גם כן איש אחר עכ״ל הסמ״ע ועיין בב״ח שכ׳ קצת בע״א ול״נ לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הרא״ש שם ר״ל דהתם לא עשה הנותן הלידה תנאי לדבר אחר שהתנאי היה בלידה עצמה משא״כ הכא עשה את הלידה תנאי לאדם אחר ותלה המתנה בתנאי וכיון שנתבטל התנאי נתבטלה המתנה ולפ״ז אפילו היה המקבל מתנה בנו או בתו דיניהן הכי כיון שהתנאי הוא בדבר אחר וכן כל כיוצא בזה ע״ש ודוק כי זה ברור. ש״ך:
(לא) [שו״ע] נתבטלה המתנה. נ״ב וכן באומר המבשרני שילדה אשתי זכר יטול מנה ואם נקיבה מאתיים וילדה תאומי׳ אין לו כלום. כך מבואר בתשו׳ הרא״ש שם ועיין בנ״י:
(מא) נתבטלה המתנה ול״ד לסעיף כ״ז דשם לא היה הלידה תנאי רק שהתחייב עצמו לזכר כך ולנקבה כך מש״ה כשילדה שניהם נוטלים שניהם משא״כ הכח שלידת הזכר והנקבה היה תנאי מש״ה כשילדה תאומים לא נעשה ממש כעין התנאי נתבטלה המתנה ולכך אפי׳ היה המקבל מתנה בנו או בתו ג״כ דינו הכי:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
 
(כט) שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר: נְכָסַי לְטוּבְיָּה, וּמֵת, וּבָא אֶחָד שֶׁשְּׁמוֹ טוּבְיָּה וְאָמַר: אֲנִי הוּא, נוֹטְלָן {וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ טוֹבִיָּה אַחֵר שֶׁרָאוּי לְהִסְתַּפֵּק בּוֹ, אֵין מַמְתִּינִין לוֹ (טוּר).} וְאִם הֻחְזַק שְׁמוֹ רַב טוֹבִיָּה, אֵינוֹ נוֹטְלָן. וְאִם הָיָה הַשְּׁכִיב מְרַע גַּס בּוֹ וְקוֹרֵא אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ, נוֹטְלָן. בָּאוּ שְׁנַיִם לִתְבֹּעַ וְכָל אֶחָד מֵהֶם הֻחְזַק שְׁמוֹ טוֹבִיָּה, אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶם תַּלְמִיד חָכָם, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם. {אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁדַּעְתּוֹ יוֹתֵר קְרוֹבָה עַל שְׁכֵנוֹ אוֹ קְרוֹבוֹ שֶׁשְּׁמוֹ כָּךְ (טוּר).} אֵין בָּהֶם תַּלְמִיד חָכָם, וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁכֵן אוֹ קָרוֹב, הוּא קוֹדֵם. הָיָה אֶחָד שָׁכֵן וְאֶחָד קָרוֹב, שָׁכֵן קוֹדֵם. שְׁנֵיהֶם קְרוֹבִים אוֹ שְׁנֵיהֶם שְׁכֵנִים אוֹ שְׁנֵיהֶם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, יַעֲשׂוּ הַדַּיָּנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה לָהֶם, כָּל מִי שֶׁדַּעְתָּם נוֹטָה שֶׁעַל זֶה אָמַר נוֹתְנִים לוֹ. וְכֵן אִם הָיוּ רַבִּים. {וְהַאי שָׁכֵן, לֹא בְּשָׁכֵן הַדָּר אֶצְלוֹ, אֶלָּא בְּשָׁכֵן חֲבֵרוֹ הָרָגִיל אֶצְלוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן (טוּר). וְהָא דְאוֹמְדִין דַּעַת הַנּוֹתֵן, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּנוֹתֵן לָהֶם מַתָּנָה, אֲבָל אִם אָמַר שֶׁחַיָּב לְטוֹבִיָּה וּבָאוּ שְׁנַיִם שָׁוִין, יַחֲלֹקוּ בְּיַחַד, דְּהָא לֵיכָּא אֻמְדָּנָא מֵאַחַר שֶׁחַיָּב לָהֶן (רַ״ן פֶּרֶק הַכּוֹתֵב).}
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(עט) י) ל׳ הרמב״ם שם בפי״א דין ב׳ מעשה בפ״ט דכתובות דף פ״ה ע״ב לקמיה דרבי יוחנן
(פ) כ) כן כתב הרא״ש שם
(פא) פי׳ רגיל אצלו
(פב) ל) דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה וכו׳ רש״י
(פג) מ) כ״כ לפי מ״ש הטעם דת״ח קודם דמסתמא דעתו ויתר קרובה לתלמיד חכם אבל לפי׳ רש״י דמסתמא אדם מצדיק מעשיו וכולי נלע״ד דאפי׳ ידוע שדעתו קרובה יותר על שכינו או קרובו ת״ח קודם
(פד) נ) שם בגמ׳ שודא דדייני וכמו שפי׳ רש״י שם
(פה) ס) כן כ׳ הרא״ש שם בפסקיו וע״ז אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק
(פו) ע) וכן כתב ה׳ המגיד שם בשם התוספתא דפ׳ גט פשוט וביאר שם שאדם מצוי ללות או לקבל פקדון ממי שאינו רגיל אצלו
(סג) אין ממתינין לו – דאמרי׳ מדהקדים נפשו ש״מ שהוא ברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישי׳ לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא צריך להיות מרתת שמא יבא אח׳ אחריו ויברר שדעתו היה קרובה אליו יותר ויוציאנו מידו וזהו דומה למ״ש הטור והמחבר בר״ס קל״ט בשנים דמנצי אארבא דאמרי׳ כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי ע״ש:
(סד) ת״ח קודם – בגמרא יהיב טעמא משום דאדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ומצוה יותר גדולה היא להנות ת״ח מנכסיו:
(סה) שכן קודם – שנא׳ טוב שכן קרוב מאח רחוק:
(סו) אלא בשכן חבירו כו׳ – פי׳ ואפילו אינו דר אצלו כי אין נ״מ בדירה והא דקראו שכן משום ששוכן ושורה אצלו בענייניו וע״ל בדין מצרנות בסי׳ קע״ה בטור ובדברי המחבר ס״כ דשם ג״כ קאמר אם אין שום אח׳ מצרן וא׳ שכן וא׳ קרוב דשכן קודם וסתמו שם ולא כתבו שם האי פירושא אבל נלמד הסתום דלשם מן המפורש בכאן:
(סז) ובאו שנים שווים – בע״ש כתוב ז״ל ובאו שנים ששמותיהן שווים ולי נראה שאין כוונת המחבר במ״ש ששמותיהן שווין דזה לא צריך למימר דפשיטא דצריכים להיות שמותיהן שווים אלא ר״ל שבאו שניהן שווים בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אומר ליתן אף שבאו זה אחר זה יתן גם לשני מחלקו קמ״ל דז״א אלא אמרינן מדהקדים נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ״ל:
(סח) מאחר שהיה חייב להן – ר״ל מאחר שאומר ליתן מחמת שהוא חייב להן ואין אנו אנו יודעים אם חייב לאחד או לשניהן נותנין לשניהן:
(לח) שכן או קרוב – וכ׳ הטור בשם י״א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע״ש וכ״פ בש״ג ע״ש ריא״ז.
(לט) אבל אם אמר שחייב לטוביה כו׳ – דין זה נל״ע שהוא מהר״ן פ׳ הכותב והרב המגיד פי״א מה׳ זכייה שכתבו כן מדתניא בתוספתא ס״פ ג״פ האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה הי׳ אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהן חולקין בשוה ותירצו דהתוספתא מיירי בחוב או פקדון אבל באמת אין דבריהם נ״ל חדא דלישנא דתנו לא משמע הכי ועוד דהא סתמא קתני ועוד דאי בחוב או פקדון היאך שייך לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב ועוד דלפי מ״ש הפוסקי׳ בשם ר״ת דשוד׳ דדייני היינו למי שרוצה הדיין ליתן אפי׳ ליכא אומדן דעת הנותן וכמו שנתבאר לעיל סי׳ ר״מ א״כ לא מסתבר לחלק בין מתנה לחוב או פקדון אלא נרא׳ דהתוספתא מיירי במתנה וכ״כ הנ״י ס״פ ג״פ בשם הנ״י ונ״ל דלא ק״מ מתוספתא דהא בפרק מי שהי׳ נשוי דף צ״ד ע״ב פרכינן בש״ס למ״ד שודא דדייני מדתניא יחלוקו ומשני תנאי היא כו׳ א״כ התוספתא אתיא כמ״ד יחלוקו ואנן קי״ל שודא וא״כ בחוב נמי היכח דשייך שודא אמרי׳ שודא מיהו יש לדקדק דהא אמרי׳ בש״ס ס״פ ג״פ גבי שני יוסף בן שמעון שהלוו לאחד המע״ה ויוכל הלה כשיש שובר בידו לדחות לכל אחד ואחד וכדלעיל סי׳ מ״ט ס״ז וא״כ ה״נ ידחו היורשין לכל אחד ואחד ולא יתנו כלום ובס׳ לח״מ פי״א מהל׳ זכיה תי׳ דשאני התם כיון דיש ללוה שובר מאחד מהם ואחד מהם ודאי רמאי ולא שייך לומר יחלוקו משא״כ הכא דא״א להתברר על מי אמר וליכא שום אחד רמאי אמרי׳ שודא דדייני עכ״ד ולא נהירא לי דלא שייך לחלק בזה אלא לענין הבעלי דינין בין יחלוקו לשודא דדייני אבל לגבי יורשים גופייהו מה בכך הא מ״מ יכולים לדחותו וכ״כ נ״י ס״פ ג״פ להדיא בשם הריטב״א דבמודה שהוא חייב לאחד מהן אין לאחד מהם כלום עד שיביא ראיה ויכולי׳ היורשים לדחות לכל א׳ כו׳ ומביאו ב״י לעיל ס״ס ס״ה אך שהריטב״א כ׳ שם דדוקא בחוב אבל בנותן מתנה לא מפני שהמקבל מתנה כעין שותף בנכסים עכ״ל וחילוק זה ל״נ לי דהא בכל דוכתא אמרי׳ גם לגבי מקבל מתנה כל היכא דאיכא ספיקא אינו מוציא מהיורשין אלא בראיה אלא נ״ל דהא דאמרינן בש״ס ופוסקים כאן שודא וכן בתוספתא יחלוקו הכל מיירי כשאין כאן יורשים או כשהיורשים רוצים לקיים וליתן או כשהב׳ טוביה כותבים הרשאה זה לזה הא לאו הכי יכולים באמת לדחות לכל אחד ואחד כנ״ל.
(נו) לו – דאמרינן מדהקדים נפשו ש״מ שברור לו שכוונתו היה אליו ולא חיישינן לרמאי שיקדים נפשו לבא דהא יהיה מרתת שמא יבא אחר אחריו ויברר שדעתו היתה קרובה אליו יותר ויוציאנה מידו וזה דומה למ״ש הט״ו בר״ס קל״ט בשנים דמנצי אארבא דאמרינן כל דאלים גבר ומטעם שכתבתי שם. סמ״ע:
(נז) קרוב – וכ׳ הטור בשם י״א דמיירי דהאי קרוב אינו ראוי ליורשו דאם ראוי ליורשו הוא קודם ע״ש וכ״פ בש״ג בשם ריא״ז. ש״ך:
(נח) שוין – בע״ש כ׳ ובאו ב׳ ששמותיהן שוין ול״נ שאין כונת המחבר כן דזה אצ״ל דפשיטא הוא אלא ר״ל שבאו בבת אחת דבזה איכא למימר כיון דבתורת חיוב אמר ליתן אף שבאו בזא״ז יתן גם לשני מחלקו קמ״ל דז״א דאמרינן מדהקדים זה נפשו ודאי לו חייב כל הסך וכנ״ל עכ״ל הסמ״ע ועיין בש״ך שהשיג על כלל דין זה ודעתו דאין לחלק כלל בין מתנה לחוב או פקדון בענין זה וע״ש:
(נה) ואפי׳ כו׳:
(נו) (ליקוט) יעשו הדיינים כו׳ – כן פירש״י ורמב״ם אבל תוס׳ ורא״ש וש״פ כמו שירצו והביאו ראיה מספ״ק דגיטין ומפ׳ מי שהיה נשוי ומפ׳ עשרה יוחסין וכ׳ שכ״ה להדיא בירושלמי עתוס׳ פ׳ מי שהיה נשוי ורא״ש שם ופ״ג דב״ב וש״מ ודבריהם חזקי׳ (ע״כ):
(נז) והאי כו׳ – עסי׳ קע״ה ס״נ:
(נח) והא כו׳ – בתוספתא פג״פ האומר עשו טבי עבדי ב״ח אם היו שם שני טבי אין דורשין ל׳ הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם ב״ח ונוטלין משניהם דמי א׳ מהם וכן האומר יש מאתים דינר ליוסף בן שמעון והיו שני יב״ש אין דורשין ל׳ הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקין בשוה. ואוקמוה לסיפא במלוה או פקדון וכן רישא כיון דעבר אעשה לא מחזקינן דמעצמו שחרר אלא שנפדה בכסף. ר״ן ומ״מ:
(יב) שחייב לטובי׳ – עש״ך שכת׳ ז״ל דין זה צל״ע לפי שהיא דברי הר״ן פ׳ הכותב והוא ס״ל כשטת רש״י דאומרין דעת הנותן ומש״ה בחוב ופקדון לא שייך שודא ואמרינן חולקין אבל לפי דעת ר״ת דשודא תלוי בדיין למי שירצה ליתן א״כ אין לחלק בין מתנה לחוב ופקדון ע״ש ולא קשה מידי דכבר כתבו תוס׳ פ׳ מי שהיה נשוי (דף נ״ד) בשם ר״ת ד״ה לימא רב דאמר כר״מ ע״ש בהא דתנן היו כולם יוצאין בשעה אחת חולקין וכתבו דגם בע״ח וכתובת אשה כ״ע מודו דיחלוקו דחשו רבנן לפסידא דבע״ח משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינא אבל בלקוחות א״נ במתנה עביד שודא עכ״ל ומבואר דר״ת נמי מודה דבחוב חולקין דאם לא כן תיקשי מתני׳ דתנן היו כולן יוצאין בשעה אחת חולקין ולפ״ז בפקדון אמרינן שודא לדעת ר״ת דלא שייך ביה נעילת דלת. וראה איך דברי הרמ״א בדקדוק היטב דהר״ן כתב שם לפרש התוספתא בחוב ופקדון דלא שייך שודא ע״ש והרמ״א השמיט פקדון ולא כתב אלא חוב ומשום דהר״ן ס״ל לשטת רש״י דתלי בדעת הנותן א״כ חוב ופקדון שוה אבל לדעת ר״ת דתלי בדעת הדיין גם בחוב ופקדון שייך שודא אלא דבחוב חשו לנעילת דלת וגבי פקדון גם דינא דשודא לזה כתב הרמ״א שחייב לטוביה דבזה לכ״ע לא אמרי שודא ודו״ק.
(לב) [שו״ע] אחד מהם ת״ח ת״ח קודם. נ״ב אם אמר דרך מתנה נכסי לקרובי י״ל דג״כ ליתן לקרוביו ת״ח אף שיש אחר לו שקרוב לו טפי כ״כ הרמב״ן בחי׳ בב״י דל״ג. ועיין נ״י פרק מי שמת בשם הריטב״א באומר נכסיי לקרובותי יש בכלל כל הקרובים הפסולים לו לעדות. והובא בב״י לעיל סס״י רמ״ו ועיין קצות החושן שם:
(לג) [שו״ע] כל מי שדעתם נוטה. נ״ב אם יש ע״א שהמצוה כוון לזה אף אם הוא קרוב אם אינו נוגע הדברים נראים שכן הוא וזוכה מדין שודא הר״ן בשו״ת סי׳ ע״ה:
(לד) [ש״ך אות לח] ע״ש ריא״ז. נ״ב ועיין תשובת שבות יעקב ח״א סי׳ קסט:
(כ) נכסי לטוביה ועב״י בטור בסי׳ רמ״ז שאם אמר נכסי לקרוביי או לקרובותי שבכלל זה הן הקרובים הפסולים לעדות:
(כא) שחייב לטוביה עש״ך ס״ק ל״ט שחולק על הריטב״א שאפילו במתנה דהוי כאילו הוא שותף בנכסים אפי׳ הכי יכול לדחותו ועמש״ל בסי׳ ע״ו דדוקא בחוב שהוא שיעבוד הגוף יכול לדחותו אבל בפיקדון כמו בא׳ מכם הפקיד לי מנה אף במקום דלא היה לו למידק ושניהם טוענים שמא דהדין דיחלוקו ואין יכול לדחותו:
(מב) אין ממתינין לו. ולא חיישינן לרמאי דמירתת שמא יבוא אחר ויברך שדעתו היה אליו קרובה יותר ואי לאו דהיה ברור לו לא היה בא ודומה לדינא דאלים גבר המבואר בסי׳ קל״ט דהוי ג״כ מטעם זה:
(מג) או קרוב. היינו שאינו ראוי ליורשו דאם הוא ראוי ליורשו הקרוב קודם ואם אמר נכסי לקרובי ע״ב:
(מד) ובאו שנים שוין היינו שבאין בב״א אבל אי בא אחד קודם אמרי׳ מדהקדים נפשו ודאי לו חייב כמש״ל במתנה:
(מה) יחלוקו והש״ך חולק וס״ל דגם בזה אמרינן שודא ודוקא כשכותבין הרשאה זה לזה אבל בלא״ה יכולים היורשין לדחות לכאו״א כמו בסי׳ מ״ט גבי שני יב״ש וע״ב דדוקא בחוב צריך הרשאה אבל במתנה או בפקדון א״צ הרשאה:
(כב) נכסי לטוביה – ע׳ בתשו׳ נו״ב תניינא סי׳ מ״ח אודות צוואה שנמצא אחר מות אלמנה אחת וכתוב בה כל המטלטלין ותכשיטין שלה לנכדה (טריינה) ויש לה שני נכדים ששמם (טריינה) ואחת מהם נשיאה לצורבא מרבנן. והשיב הנה דין זה הוא ממש הדין הנזכר בש״ע ש״מ שאמר נכסי לטובי׳ כו׳ ואינו היה הדבר נוגע לבעלה של (טריינה) היה הדבר פשוט שמגיע לו כמבואר שם שאם אחד ת״ח הוא קודם אבל כיון שאין הצוואה רק על (טריינה) אין לנו לחדש בזה לומר שאשת חבר כחבר ואם היה הצוואה על מעות שאז הם נכסי מלוג וזיכה הבעל בפירות ג״כ היה מקום שיזכה הת״ח אבל כיון שהצוואה היא על בגדים ותכשיטין ואין להבעל שום ריוח מזה אין כאן אומדנא וממילא נשאר בספק כו׳ ואמנם אם המטלטלין הנזכר בצוואה אינם בגדים רק שאר מטלטלין שיכול הבעל להשתמש בהם בתורת נ״מ אזי אמרי׳ ילמדו התכשיטין מהמטלטלין ושייך הכל לאשת החבר אבל לפי שאין דין זה ברור כל כך שמחמת שזוכה בהפירות יהיה הדין שוה כאילו אמרה נכסי לו לכן טוב לעשות פשרה עכ״ד ע׳ שם:
(כג) ואחד קרוב – עבה״ט שכתב וכתב הטור בשם יש אומרים דמיירי דהקרוב אינו ראוי ליורשו כו׳ והנה הטור עצמו חולק על זה וכתב ולא נהירא דאדרבה כשהוא ראוי ליורשו איכא הוכחה טפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלא״ה ראוי לירש עכ״ל אך דעת הש״ך משמע להלכה כהי״א. גם הב״ח כתב ליישב קושיית הטור ולפרש דברי הי״א בטוב טעם ומסיק דכן עיקר ע״ש גם בת׳ שבו״י ח״א סי׳ קס״ט כתב שדברי הטור לא ברירין כל כך להשיג על היש אומרים כו׳ (ולא ראה דברי הב״ח בזה שכבר קדמו בעיקר דבריו) אך מסיים שם וז״ל אכן כיון ששאר כל גדולי ראשונים לא חלקו כלל בין ראוי ליורשו או לא כיון דלא מחלק כן בש״ס גם בש״ע ושאר אחרונים סתמו כדעת הטור לכן לא מלאני לבי לדחות דברי הטור מהלכה וכל שכן למעשה עכ״ל ע״ש. ואפשר משום שלא ראה דברי הב״ח הנ״ל וע׳ בת׳ עבוה״ג סי׳ ל״ג נראה שדעתו כהטור ומפרש שם שגם הי״א הכי ס״ל (וז״ל שם אין דברי הטור מובנים לי בזה כי גם דעת הי״א הכי ס״ל אלא הי״א מיירי כשהוא ראוי ליורשו ראוי דייקא אבל באמת אינו יורשו ממש כי יש גואל קרוב ממנו בכה״ג ואמר שהוא קודם לשכן כיון שקרוב לו כ״כ עד שראוי ליורשו יש לו קירוב הדעת אתו יותר ממה שיש לו קירוב הדעת עם השכן קרוב אבל בשאין קרוב יותר ממנו ודאי גם הי״א מודים שלאו לההוא טוביה קמכוין ולא דעתו עליו כיון שבלא״ה ראוי ליורשו כנלע״ד ברור בלישנא דהי״א עכ״ל) וצריך עיון:
(כד) אבל אם אמר שחייב לטוביה – עש״ך ס״ק ט״ל עד ונ״ל דלק״מ מהתוספתא כו׳ א״כ התוספתא אתיא כמ״ד יחלוקו ואנן קי״ל שודא כו׳ וע׳ בס׳ כתונת פסים ס״פ ג״פ בד״ה גרסינן בתוספתא שתמה על הש״ך דלא תירץ כלום קושית הר״ן וה״ה דהא עיקר קושייתם מהא דאמרינן בתוספת דלא אזלינן בתר אומדנא לזה היה אוהב יותר ועל זה לא תירץ הש״ך מידי דאין זה תלוי בפלוגתא אי שודא או יחלוקו דזהו באם שניהם שכנים או ת״ח דבזה ליכא אומדנא דמוכח אבל מה דאמר דשכן או קרוב קודם זה לא תליא בפלוגתא הנ״ל וצ״ע ע״ש:
{מד} שכיב מרע שצוה ואמר נכסי לטוביה ובא אחד ששמו טוביה ותובע הנכסים ינתנו לו ואפילו אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו אין ממתינין לו אלא ודאי זה שבא תחילה ידע שהיה דעתו קרובה אליו ונתנם לו ועל כן מיהר לבוא:
{מה} ואם זה שבא שמו רב טוביה לא יתנו לו ואם השכיב מרע רגיל לקרותו בשמו ינתנו לו:
{מו} באו שנים ששמם טוביה אם אחד מהם שכנו ואחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם וכן אם אחד מהם קרוב ואחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם דמסתמא דעתו קרובה יותר לתלמיד חכם אלא אם כן שידוע שדעתו קרובה יותר לשכנו או לקרובו שכן וקרוב שכן קודם והאי שכן לא מיירי בשכן הדר אצלו דכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות ביחד אלא בשכן חבירו ורגיל עמו במשא ומתן ויש אומרים דהאי קרוב מיירי שאינו ראוי לירשו שאם ראוי לירשו הוא קודם ולא נהירא דאדרבה כשהוא ראוי לירשו איכא הוכחה טפי שלא היה בדעתו עליו שלא היה צריך לצוות עליו דבלאו הכי ראוי לירשו ואם שניהם שכנים או קרובים או תלמידי חכמים יעשו הדיינים כפי מה שנראה להם למי שהיתה דעתו קרובה אליו יותר יתנו לו:
(מד) {מד} שכ״מ שצוה ואמר נכסי לטוביה ובא אחד ששמו טוביה ותובע הנכסים יתנו לו וכו׳ בפ׳ הכותב (כתובות פה:) ההוא דא״ל נכסי לטוביה שכיב אתא טוביה אמר רבי יוחנן הרי בא טובי׳ אמר טוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי אינש דגיס ביה הא גיס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם ת״ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי תא שמע טוב שכן קרוב מאח רחוק שניהם קרובי׳ ושניהם שכנים ושניהם תלמידי חכמים שודא דדייני. ופי׳ רש״י ההוא דאמר ליה. בצוואת מיתה: נכסי לטוביה. ולא פירש לאיזה טוביה: דגיס ביה. רגיל אצלו ומגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו כאילו לא נסמך: תלמיד חכם קודם. דמסתמא אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה תלמידי חכמים מנכסיו: שודא דדייני. הטלת הדיינים לפי מה שיראו הדיינים שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או מי שבשניהם טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר בו נתכוין המת לזכות. והתוס׳ כתבו שודא דדייני לא כפירוש הקונטרס אלא אומר רבינו תם שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה מסוף פ״ק דגיטין ופרק בתרא דקידושין וכן בירושלמי למי שירצו הדיינים להחליט מחליטין ואם תאמר א״כ יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר ויש לומר דכל דיין דמקבל אגרא לאו דיינא הוא:
ומה שאמר רבינו ואפילו אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו אין ממתינין לו וכו׳ כך פי׳ רבינו אשר אהא דאמר ר׳ יוחנן הרי בא טוביה:
(מו) {מו} ומה שכתב והאי שכן לא מיירי בשכן הדר אצלו וכו׳ כך פירש שם רבינו אשר בפסקיו וז״ל הא דאמרינן שכן קודם לא בעי למימר שכנו הדר אצלו דכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות יחד אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ומתן על זה אמר הכתוב טוב שכן קרוב מאח רחוק עד כאן. ונראה מדבריו שחבירו הרגיל אצלו תמיד במשא ומתן הוא קרוי שכנו אע״פ שאינו דר אצלו שהדירה אינה מעלה ולא מורדת מאי שכן דשכין גביה במעשיו שרגיל אצלו תמיד במשא ומתן ואין נראה כן מדברי רבינו שכתב אלא בשכן חבירו ורגיל עמו במשא ובמתן. ובענין שודא רבינו נסים הסכים לפירוש רבינו תם וכן הסכים רבינו אשר ז״ל בפרק חזקת אבל דעת רמב״ם ז״ל בפרק י״א מהל׳ זכייה כפי׳ רבינו שלמה וסתם רבינו דבריו לדעתם.
וכתב הר״ן ורמי אשמעתין היכי אזלינן בתר קורבא ואומדן דעתא והא תניא בתוספתא פרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בן חורין ונוטלין משניהם דמי א׳ מהם וכן האומר יש מאתים דינרים ליוסף בן שמעון והיו שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם חולקין בשוה אלמא לא אזלינן בתר אומדן דעתא וקורבא יש לומר דמשחרר שאני דכיון דעבר אעשה לא מחזיקינן ליה דמנפשיה שחרריה אלא אמרינן שנפדו בכסף של אחרים ולפיכך אין כאן מקום לאומדנא קורבת הדעת וסיפא נמי לאו דאמר תנו מתנה אלא באומר מלוה או פקדון יש לו בידי ולפיכך אין כאן מקום לאומדנא שאדם מצוי לקבל פקדון או ללות ממי שאינו אוהבו עכ״ל.
ודברים אלו כתב ה״ה בפ׳ י״א מהל׳ זכייה: ומ״ש רבינו וי״א דהאי קרוב מיירי שאינו ראוי לירשו וכו׳ ולא נהירא דאדרבא כשהוא ראוי לירשו איכא הוכחה טפי וכו׳:
כתב נ״י בסוף מס׳ בבא בתרא גרסי׳ בתוספתא עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם האומר מאתים דינרים ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב אלא שניהם חולקין יצאה עליו כתובת אשה ובעל חוב שניהם נותנים בשוה וכ׳ הריטב״א נ״ל דסיפא נמי בנותן מתנה הוא עכ״ל:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מד) ואמר נכסי לטוביה כו׳ גמרא פ׳ הכותב (דף פ״ה ע״ב):
ואפילו אם יש טוביה אחר כו׳ הרא״ש שם כ״כ:
ומש״ר אלא ודאי זה שבא תחלה כו׳ ולרמאין ליכא למיחש כיון דאיכא למיקם עלה דמילתא ויש לו לירא שמא יבוא אחר זמן אחר שיברר שדעת השכ״מ היתה קרובה אליו יותר ושכוונתו היתה עליו ודין זה דומה לההוא ארבא דאמרינן ביה כל דאלים גבר כדלעיל (סימן קל״ט ע״ש):
(מו) אחד מהם שכנו כו׳ ת״ח קודם ופרש״י דמסתמא אדם מצדיק מעשיו בשעת מיתה ואמר מר כל הנביאים לא נתנבאו אלא למהנה ת״ח מנכסיו:
וכן אם א׳ מהן קרוב כו׳ ז״ל הגמרא שם שכן ות״א ת״ח קודם קרוב ות״ח ת״ח קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי ת״ש טוב שכן כו׳ ע״כ ש״מ שהאיבעיא צידד לומר דקרוב הוא עדיף ורבינו נמי נמשך אחר לשון הגמרא וכתב כל החילוקים דקרוב ות״ח נשמע מדין שכן ות״ח לפי המסקנא ועכ״פ לא היה צריך לכתבו א״נ כתבו משום דאם ידוע שדעתו קרובה לשכנו ולקרובו דבזה לא זו אף זו הוא ודוק:
אלא בשכן חבירו ורגיל כו׳ כלומר אהאי שכן קאמר קרא טוב שכן קרוב מאח רחוק וכתב ב״י דמשמע מלשון רבינו דתרתי בעינן שיהיה דר אצלו וגם יהיה רגיל אצלו ושמדברי הרא״ש לא משמע כן שכתב אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ומתן עכ״ל ומדכתב שכן היינו כו׳ משמע דס״ל דחדא מילתא היא וכשרגיל עמו אפילו אינו דר אצלו שהדירה אינה מעלה ואינה מורדת כן הוא כלל דברי ב״י ולי נראה שגם דעת רבינו כך היא ותיבת חבירו נמשך למטה עם מ״ש ורגיל וכאילו כתב חבירו הרגיל דאל״כ ק׳ כיון דהתחיל וכתב ז״ל לא מיירי בשכן הדר אצלו הו״ל לסיים ולכתוב אלא בשכן הדר אצלו ורגיל עמו כו׳ אלא ודאי כוונתו לפרש דהאי שכן היינו חבירו הרגיל והיינו כדברי הרא״ש ודלא כב״י וק״ל:
ולא נהירא כו׳ שלא היה צריך לצוות כו׳ וא״ת דמיירי כשפורט יורש א׳ בין היורשים וי״ל דרבינו בא לסתור דברי הי״א דס״ל דהגמרא דקאמר שכן וקרוב ינתן לשכן ולא מיירי הגמרא מקרוב היורש אזה כתב דזה אינו דהא כשאין לו אלא קרוב א׳ הראוי לירשו אזה ודאי ג״כ קאמר הגמרא וקאמר דינתן לשכן וכיון דגם קרוב היורשו בכלל זה דינתן לשכן א״כ אית לן למימר דהגמרא בכל ענין קאמר דינתן לשכן אף דאית ליה שני קרובים שווים לירשו (וק״ל) דאל״כ הו״ל לחלק בין יורש ליורש ולא בין יורש לרחוק וק״ל:
למי שהיתה דעתו כו׳ כן פרש״י ורמב״ם שודא דדייני הנזכר בגמרא אבל ר״ת פי׳ שהדיין יתן למי שירצה ומביא ראיה לדבריו וא״ת א״כ יתן הדיין למי שיתן לו יותר שכר וי״ל דיין דמקבל שוחדא לאו דיינא הוה ע״כ וכן פי׳ רא״ש ור״ן:
(מד) {מד} שכ״מ שצוה וכו׳. בפ׳ הכותב (ד׳ פ״ה):
ומ״ש ואפי׳ אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו וכו׳. נראה דקשיא ליה הא פשיטא דנותנין לזה שבא לפנינו ולא לאחר שלא בא ואינו שואל דבר לפיכך פי׳ דאתא לאשמועי׳ אפי׳ אם יש טוביה אחר שראוי להסתפק בו וכו׳ וכן כתב הרא״ש לשם:
(מו) {מו} ומ״ש והאי שכן וכו׳. כן כתב הרא״ש שם ומשמע מלשונו דבחבירו ורגיל עמו במשא ומתן אפי׳ אינו דר אצלו וכך הם דברי רבינו:
ומ״ש אלא בשכן חבירו וכו׳. כלומר האי שכן דקאמר היינו חבירו וכו׳ וכך הוא לשון הרא״ש אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל אצלו תמיד במשא ומתן דכיון שהוא רגיל אצלו תמיד נקרא שכן על שם שהוא שוכן אצלו תמיד וכדאמר בפ׳ א״נ משכנתא דשכונה גביה והב״י הבין מדברי רבינו דבעינן תרתי שיהא דר אצלו וגם שהוא חבירו ולא נהירא:
ומ״ש וי״א דהאי קרוב מיירי שאינו ראוי לירשו וכו׳. פי׳ שאינו ראוי לירשו עכשיו שיש קרוב יותר ממנו שיהא יורשו ואין שמו טובי׳ דהשתא כיון דמעביר הנחלה מהיורש ונותנה לטוביה אמרי׳ דת״ח קודם וכן שכן קודם אבל אם טוביה זה הוא הקרוב הראוי לירשו שאין קרוב יותר ממנו ל״מ אם יש ג״כ שאר קרובים שראויין לירשו כמוהו כגון שטוביה זה הוא בן אחיו ויש לו עוד בני אחים דפשיטא שהוא קודם דלא היתה כוונתו אלא להעביר הנחלה משאר בני אחים אלא אפי׳ אין שם יורש קרוב כמוהו אלא טוביה זה ולא היה צריך לצוות עליו איכא למימר דשמא קודם זה נתן למתנת שכ״מ במצוה מחמת מיתה מקצת נכסיו או כולן לאחר ועכשיו חזר בו ונתן לקרובו טוביה זה דהשתא אין אנו מוציאין דבריו לבטלה דהוצרך לצוות עליו:
ומ״ש רבינו על זה ולא נהירא וכו׳. אין נראה אלא כדעת י״מ עיקר:
שניהם שכנים וכו׳. מיהו ודאי אף בשניהם ת״ח אם היה אחד חבירו ורגיל עמו בד״ת תמיד או במשא ומתן תמיד הוא קודם ואין כאן דין שודא ולא היה צריך לפרש כך דממילא משמע הכי מתוך חילוקי דינים הנאמרים תחילה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אקצות החושןהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםפתחי תשובהטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(ל) שְׁכִיב מְרַע שֶׁצִּוָּה וְאָמַר: אַל תִּסְפְּדוּהוּ, אֵין סוֹפְדִין אוֹתוֹ. אָמַר: אַל תִּקְבְּרוּהוּ מִנְּכָסָיו, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא כּוֹפִין אֶת הַיּוֹרְשִׁים לְקָבְרוֹ מִנְּכָסָיו.
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(פז) פ) מבואר במ״ש בי״ד סימן שד״מ
(פח) צ) מבואר במ״ש שם בסימן שמ״ח
(סט) אין סופדין אותו כו׳ – ל׳ דאין סופדין משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד דהמת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת משא״כ באמרו שלא יקברוהו דלאו כל כמיניה להלין המת ולא יקברוהו ואף א״ת שכוונתו היה שמנכסיו לא יקברוהו אלא מן הצדקה ומשל צבור בזה אמרו לאו כל כמיניה להעשיר את בניו ולהטיל נפשו על הצבור וכ״ש באמרו שיספדוהו מהצדקה וק״ל:
(נט) סופדין – משמע דאסור לספוד אותו והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו והרי מחל על כבודו ומצוה לקיים דברי המת. סמ״ע:
(נט) ש״מ כו׳ – סנה׳ מו:
(ס) אמר כו׳ – כתובות מ״ח:
{מז} שכיב מרע שצוה שלא יספידוהו שומעין לו ואם צוה שלא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו להעשיר את בניו ולהטיל עצמו על הציבור אלא כופין את בניו לקברו:
(מז) {מז} שכ״מ שצוה שלא יספידוהו שומעין לו במסכת סנהדרין בפרק נגמר הדין (סנהדרין מו:) וכתבתיו בטור יורה דעה סימן שד״מ:
ומה שכתב ואם צווה שלא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו וכו׳ מימרא בפרק נערה שנתפתתה:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מז) שכ״מ שצוה שלא יספידוהו פרק נגמר הדין (דף מ״ו) ועיין בי״ד סימן שד״מ:
(מז) {מז} שכ״מ שצוה שלא יספידוהו וכו׳. בפ׳ נגמר הדין קמיבעיא להו הספידא יקרא דשכבי או יקרא דחיי נ״מ להיכא דפקיד דאל יספידוהו דאי יקרא דחיי אין שומעין לו ואי יקרא דשכבי שומעין לו ואסיקנא דיקרא דשכבי הוא ושמעין לו:
ואם צוה שלא יקברוהו וכו׳. מימרא בפרק נערה שנתפתתה:
מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לא) מִי שֶׁנָּתַן מִמָּמוֹנוֹ מַתָּנוֹת הַרְבֵּה, וְשִׁיֵּר מְעַט לְיוֹרְשָׁיו, הַיּוֹרְשִׁים חַיָּבִים לְקָבְרוֹ. {מִי שֶׁאָמַר: מָנֶה לִפְלוֹנִי בְּנִי, וְלֹא יִירַשׁ, וּמָנֶה לִפְלוֹנִי בְּנִי וְיִירַשׁ, וְהָיוּ לוֹ נְכָסִים הַרְבֵּה, וְאֵין לוֹ רַק אֵלּוּ הַשְּׁנֵי בָּנִים, הַשֵּׁנִי יוֹרֵשׁ הַכֹּל, וְאֵין לָרִאשׁוֹן רַק הַמָּנֶה שֶׁנָּתַן לוֹ (טוּר בְּשֵׁם ת׳ הָרא״ש סוֹף כְּלָל פ״ב).}
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל
(פט) ק) טור סמ״ח בשם תשוב׳ הרא״ש כלל י״ג סימן י״ז וי״ח וכלל פ״ו סימן י׳
(ע) היורשי׳ חייבים לקברו – שהן במקום אביהן והנכסי׳ שירשו שם אביהן עליהן וקוברי׳ אותו משלו:
(עא) ואין לראשון כו׳ – פי׳ ולא אמרי׳ מדאמר ומנה לפלוני בני וירש ולא אמר סתם תנו מנה לפלו׳ והשאר יורש הכל ש״מ דחזר ממ״ש ראשונה (דבן זה לא יטול אלא מנה דמשמע דהשני יטול הכל) ואמר שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה וירש דקאמר ר״ל המותר יהיה בו השני כיורש שחולק עם שאר יורשים הדומים לו קמ״ל דלא דא״כ הל״ל וירשו אלא אמרי׳ דעתו היה שהשני ירש המותר לבדו והא דהוצרך לומר שיטול מנה י״ל שמא היה בידו ר׳ זוז שהיו לב׳ בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו עכ״ל הטור בשם תשו׳ הרא״ש:
(ס) היורשים – שהן במקום אביהן והנכסים שירשו שם אביהן עליהן וקוברין אותו משלו. שם:
(סא) לראשון – פירוש דה״א מדלא אמר סתם תנו מנה לפ׳ בני והשאר יירש הכל ש״מ דחזר ממה שאמר בראשונה ודעתו שהשני לא יעדיף מהראשון אלא במנה ויורש דקאמר ר״ל המותר יהיה בן השני כיורש קמ״ל דלא אמרינן כן אלא דר״ל שהשני יירש לבדו המותר והא דהוצרך לומר שיטול מנה י״ל שמא היה בידו ר׳ זוז שהיו לשני בניו ואותן צוה לתת להן ולא היה בכלל ממונו כ״כ הטור בשם תשובת הרא״ש. שם:
(סא) מי כו׳ – דהנשאר הן נכסיו ובס׳ שקדם אמר כו׳:
(סב) מי כו׳ – דל״ל דקא׳ ויירש על שניהם וחזר בו דא״כ הל״ל ויירשו ועסמ״ע:
(לה) [שו״ע] מממונו מתנות. נ״ב אף אם הם מתנת שכ״מ דרישה. ואם לא שייר כלום בנכסים יש לעיין אם המקבל מתנת שכ״מ חייב לקוברו בק״ו מיורשים עיין ב״ש אה״ע סי׳ צ״ג ס״ק ל״ב ובמנחת יעקב בתשו׳ סי׳ ח׳:
{מח} שאלה לא״א הרא״ש ז״ל: ראובן עשה צוואת בריא ונתן לשמעון כל נכסיו במתנה לאחר מיתה חוץ מחפצי הבית שהניח ליורשיו מי חייב ליתן צרכי קבורה שמעון או היורשין. תשובה: דבר ידוע אם אדם נותן מממונו הרבה מתנות לאחרים ושייר מעט ליורשיו אפילו הכי היורשים הקרובים לירש מן התורה חייבין בקבורתו כי מממונו הנשאר לו אחרי מותו חייבין בית דין לקברו ואם אמר אל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו:
{מט} ששאלת על שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש והיו לו נכסים הרבה היאך נדון לשון צוואה זו מלשון הראשון משמע שנתן לשני הכל זולת מנה שפירש לראשון ובמה שחזר ואמר לפלוני בני מנה ויירש יש להסתפק שמא חזר מן הראשון ונתן לשני מנה בראש והשאר יחלקו בשוה. תשובה: אם חזרה יש כאן היה לו לומר לשני מנה לפלוני בני ויירשו אלא מדקאמר ויירש שמע מינה שעמד בדבריו הראשונים ויירש השני הכל ומה שאמר לשני מנה לפלוני שמא היו בידו מאתים שהיו של שני בניו ואותן צוה לתת להם ולא היו בכלל ממונו:
(מח) {מח} שאלה לא״א ז״ל ראובן עשה צוואת בריא ונתן לשמעון כל נכסיו במתנה וכו׳ כלל י״ג סימן י״ז וי״ח וכלל פ״ו סי׳ ו׳ ועיין בטור זה סי רפ״ט ועיין בכלל פ״ו סי׳ י״א:
(מט) {מט} ששאלת על שכ״מ שאמר תנו מנה לפלוני בני ולא יירש ומנה לפלוני בני ויירש וכו׳ סוף כלל פ״ב:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(מח) שאלה לא״א הרא״ש ז״ל כלל י״ג סימן י״ז וכלל פ״ח סימן ו׳:
עשה צוואת בריא כו׳ ל״ד וכמ״ש בסמוך:
אפ״ה היורשים כו׳ חייבים כו׳ שם בתשובה סיים ז״ל ומה שנתן ממונו לאחרים כבר זכו בהן במתנת בריא ואינו בכלל ממונו ע״כ ונראה דמה שנקטו הוא והשואל בריא לאו למעוטי מתנת שכ״מ דהא כבר כתב רבינו (לעיל סעיף י״ט) דאע״פ שמתנת שכ״מ כיורש דמי אפ״ה ב״ח גובה מהיורש ולא ממקבל מתנה וא״כ ה״ה לגביית קבורתו נמי גובין מהיורש ולא ממקבל מתנה אלא צ״ל דלגבי יורשים כל מתנה מיקרי מתנת בריא שהמקבל מתנה לכי מיית הנותן זכה בה למפרע משא״כ ירושה דאחר מיתה היא משמשת ובאה מאליה וק״ל:
כי מממונו הנשאר כו׳ מלשון הרא״ש שכתבתי בסמוך מבואר שאינו בא ליתן טעם למה יתחייבו היורשים ולא המקבל מתנה דהא ע״ז כתב טעם אחר שהמקבל פטור כיון שכבר זכה במתנה וראיה מגביית ב״ח וכמ״ש אלא בא ליתן טעם למה יתחייבו היורשים לימרו כשם שהמקבל זכה בחלקו ואינו נותן כלום כך אנו זכינו בחלקנו ולא ניתן כלום שהרי אמר שהניח לנו חפצי הבית ולא יקבר כלל או יהיה מוטל על הציבור לזה אמר אף ששייר מעט לבניו מ״מ מממונו חייבם כו׳ כלומר ממונו של זה המת משועבד ליקח ממנו צרכי קבורתו ואפילו אם אמר הוא עצמו קודם שמת שלא יקברוהו אין שומעין לו אלא הב״ד חייבים לירד לנכסיו ולקברו כ״ש שנוטלין מממונו שהניח להן בע״כ של היורשין ולאו כל כמינייהו להטיל קבורתו על הציבור ותיבות ואם אמר כו׳ כמו שאם אמר כו׳ וק״ל:
(מט) ששאלת על שכ״מ כו׳ סוף כלל פ״ב:
(מח) {מח} שאלה לא״א הרא״ש. כלל פ״ו סי׳ ו׳ וסוף תשובה זו כתב רבינו בסוף סי׳ רפ״ט:
ומ״ש כי מממונו הנשאר וכו׳ ואם אמר אל יקברוהו מנכסיו שומעין לו. נראה דכך פירושו דמאי דנתן מממונו לאחרים כבר זכו בו במתנת בריא ואינו בכלל ממונו שיהא ב״ד נזקקין להוציאו מידן ולקברו בו אלא כיון דנשאר ממונו אחרי מותו ביד היורשים מוציאין מידן ואם אין היורשים רוצים לקברו מהעזבון שהגיע להם אלא מה שנתן לאחרים במתנת בריא הרי זה כאילו לא רצו לקברו דאין שומעין להם דאפי׳ אם אמר הוא בעצמו אל יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו כ״ש דאין שומעין ליורשיו:
(מט) {מט} ששאלת על שכ״מ וכו׳ עד ומה שאמר לשני מנה לפלו׳ שמא היה בידו מאתים וכו׳. איכא למידק הניחא שאין אנו מוציאין דבריו לבטלה במ״ש לשני מנה לפלוני אע״ג דהוא יורש כל הנכסים דאיכא למימר דמנה זו אינה משלו ואין בה דין ירושה שאין בע״ח גובה ממנה ואין מוציאין ממנה למזון האשה והבנות אבל היאך מתיישב לאיזה צורך אמר לשני שיהא יורש כל הנכסים הא ודאי מדאמר לראשון שלא יהא יורשו מכלל דהשני יורשו דאטו קשא דמתא יהא יורשו ואפשר דלהך קושיא לא היה צריך לפרש הישוב דפשיטא דאיכא למימר דשמא נתן לאחר מתנה במצוה מחמת מיתה ועכשיו חוזר בו ואומר שהשני יהא יורש כל הנכסים וכמ״ש לעיל סעיף מ״ו לדעת י״מ ודלא כדעת רבינו לשם:
כתב ב״י ע״ש תשובה להרמב״ן סי׳ פ״ג צוואת שכ״מ אם אמרו היורשים פרענו נאמנים כי שטר צוואה אינו שטר אלא זכרון דברים בעלמא וכ״כ בתשובת הרשב״א סי׳ תתקע״ח ומביאו ב״י לעיל בסי׳ מ״א ופסק בש״ע הרב בהגהה סי׳ מ״א ס״ג וכאן ג״כ פסק כך בהגהה סוף הסי׳ והוא סותר לתשוב׳ הרא״ש שהביא רבי׳ בסי׳ רנ״ה ס״י ופסק כך בש״ע לשם ס״ו והפסקים סותרים זה את זה גם מדברי ב״י בסימן רנ״ה מבואר שהרא״ש חולק הוא אהרמב״ן והרשב״א בדין זה והביא דברי נ״י ע״ש הריטב״א והרא״ש הלוי כדבריהם ואפ״ה פסק בש״ע סי׳ רנ״ה כהרא״ש שהוא יחיד כנגד כל אלו הגדולים דס״ל דהיורשים נאמנים לומר פרענו ולא מצי אידך למימר שטר צוואה בידי מאי בעי דאיננו אלא כמלוה ע״פ שאינו נכתב אלא למזכרת שלא יאמרו היורשים להד״ם ואין לדחוק ולפרש דהרא״ש איירי בהודאת חוב שהרי כתב וז״ל וראובן שצוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון וכו׳ אלמא מיירי בנותן מתנה מחמת מיתה ותו דאי איתא דהרא״ש איירי בהודאת שכ״מ בחוב שהוא חייב תלמוד ערוך הוא ומביאו למעלה בסי׳ ר״נ סעיף ג׳ ולאיזה צורך חזר וכתבו רבינו בסי׳ רנ״ה ע״ש הרא״ש הא ודאי כיון דשטר בידו שחתומים עליו שני עדים שהודה לפני מותו שחייב לו כך וכך דין שטר גמור יש לו ולא מצו יורשים לומר פרענו אבל האמת יורה דרכו דהרמב״ן בתשובה לא איירי אלא כשהעדים כתבו שטר הצוואה לאחר שמת הנותן כמפורש לשם בשאלה והתם הוא דקאמר הרב דאינו אלא זכרון דברים בעלמא וכן התשובה ברשב״א סי׳ תתקע״ח וסי׳ אלף מ״ד נמי מיירי בדלא נכתב אלא לאחר מיתה ופשיטא דה״ה בשכתבו העדים מעצמם למזכרת בעודו חי נמי אין לו דין שטר אפילו נתנו העדים השטר ליד המקבל אין לו דין שטר ויכולין היורשין לומר פרענו אבל תשובת הרא״ש מיירי במצווה מחמת מיתה והנותן מסר לו למקבל השטר מחיים והשטר נכתב כלשון צוואה כדרך שמצוה אל ביתו דאינו עומד אלא לראיה ואם עמד חוזר אלא דכיון דהגיע ליד המקבל מחיים קנה אם לא עמד ואמרינן דדעתו היה שתתקיים צוואתו במסירת השטר וכדכתב רבינו בסי׳ ר״נ סעיף ל׳ ושטר צוואה זו בעדים ודאי דין שטר גמור יש לו דלא מצו יורשים לטעון פרענו דכיון דידוע ליורשים שאביהם מחיים מסר שטר צוואה זו ליד המקבל לא הו״ל לפרוע עד שיחזיר להם השטר זהו דרך ישר וכשר ליישב הפסקים דאינן סותרים זא״ז גם התיישב שהרב ב״י פסק בש״ע לתשובת הרא״ש בסימן רנ״ה דבשטר צוואה זו ודאי הכל מודים דדין שטר גמור בעדים יש לו דאין נאמנים לומר פרענו כנ״ל ודלא כמ״ש מהרו״ך עיין עליו:
באר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל
 
(לב) שִׁטְרֵי צַוָּאָה הָעוֹלִים בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִים, כְּשֵׁרִים.
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל
(צ) ר) גם זה שם ס״כ בשם תשוב׳ הרא״ש כלל י״ח סי״ג
(עב) שטרי צוואה כו׳ – ז״ל הטור בשם תשו׳ הרא״ש מתנת ש״מ בכל נכסיו או אפי׳ במקצת נכסיו ומצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין (כמ״ש בסימן ר״ן) בדיבורא בעלמא קני ושטרא ראייה בעלמא הוא וכשר בשל ערכאות אבל מתנות שכ״מ במקצת ולא צוה מחמת מיתה ולא היה בו קנין אז נקנה הכל במסירת השטר ושטר (קנין) דידהו חספא בעלמא הוא אבל נראה דבזמן הזה אין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דשטר קנין היינו שכתוב בו שדי נתונה או מכורה לך ומוסר השטר ליד הלוקח או המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא מקיימין המקח או המתנה בא׳ מהקניינים דשייכא בהו וכותבין בשטר לראייה הילכך כולן כשרין בעש״כ עכ״ל ומקור דין זה ששטר קנין של עכו״ם פסולי׳ ושטרי ראיי׳ שלהן כשרים נתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל סי׳ ס״ח ע״ש ובסי׳ קצ״א כ׳ הטור כמ״ש הטור בשם הרא״ש כאן דבזמנו לא היו נוהגי׳ לקנות בשטר והמחבר כ׳ שם בסי׳ קצ״א ס״ג ז״ל שטרי דידן שטרי קנין הן עכ״ל והוא מדברי הר״ן וכ׳ טעמא כיון דמזכיר בהם ל׳ מכיר׳ ע״ש ונרא׳ דמ״ה קיצר המחב׳ כאן ולא העתיק כל דברי תשו׳ הרא״ש הנ״ל ולא כ׳ אלא הא דשטרי צוואה העולי׳ בערכאות ש״כ כשרים דזהו נמי לדידן כשר כיון דדבריו ככתובי׳ וכמסורים דמי והשטר צוואה כותבין אחר כך לראייה בעלמא מה שאין כן בשטרי מתנת בריא ולא כע״ש דהעתיק כאן כל ל׳ תשו׳ הרא״ש דבזמן הזה אין קונין בשטרות כלל ולעיל בסי׳ קצ״א ס״ג סתם וכ׳ דבזמן הזה קונים בשטרות:
(מ) שטרי צואה כו׳ – ע״ל סי׳ ס״ח ס״א בהג״ה ובמהרשד״ם סימן ד״ש.
(סב) צוואה – עיין בסמ״ע מ״ש בביאור לשון זה תשובת הרא״ש בדין זה ע״ש ובתשובת רשד״ם סי׳ ש״ד וע״ל סי׳ ס״ח ס״א בהג״ה:
(סג) שטרי כו׳ – כמ״ש בסי׳ סח בהג״ה:
(כב) העולין בערכאות וכו׳ עסמ״ע ס״ק ע״כ הטעם דהשטר ראיה בעלמא היא דדברי שכ״מ הוא הקנין ע״ש ואף אם ציווה להערכאות לכתוב וליתן ואף דבישראל כה״ג חיישינן לשמא לא גמר להקנות כ״א בשטר כמבואר בסמ״ע סי׳ ר״ע סעי׳ ט׳ דבעינן מה״ט שיגיע לידו השטר מחיים אם כן לא קנה דזה אינו דהא דינא דהתם הוא אפילו במטלטלין אף דשטר במטלטלין לאו קנין הוא רק דחיישי׳ לקפידא בעלמא דשמא לא גמר להקנות עד שיגיע השטר לידו וכיון שהגיע השטר לידו מחיים קנה אף שהשטר לאו בר קנין הוא:
(מו) בערכאות ע״ב:
{נ} ששאלת שטר צוואת שכיב מרע העולה בערכאות של גוים אי דמי למקח וממכר או למתנה. תשובה: מתנת שכיב מרע בכל נכסיו או אפילו במקצת ומצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין בדיבורא בעלמא קני ושטרא ראיה בעלמא הוא וכשר אבל מתנת שכיב מרע במקצת ולא צוה מחמת מיתה וגם לא היה בה קנין אז נקנה הכל במסירת השטר ושטרא דידהו חספא כעלמא הוא:
{נא} אבל נראה דבזמן הזה אין רגילין לא בדיני ישראל ולא בערכאות של גוים לקנות בשטר לא במכר ולא במתנה דשטר קנייה היינו שטר שכתוב בו שדי מכורה לך ומוסר השטר ליד הלוקח או שדי נתונה לך ומסדו ליד המקבל ובזה אין אנו רגילין בזמן הזה אלא מקיימין המכר באחד מהקניינים דשייכי בהו וכותבין השטר לראיה הילכך כולן כשרים בערכאות של גוים.
(נ) {נ} ששאלת שטר צוואת שכ״מ העולה בערכאות העכו״ם וכו׳ כלל י״ח ס״ג:
כתב הרשב״א בתשובה על מי שאמר בשעת פטירתו יתנו מנכסי כך וכך לפלוני ויתנו מנכסי שש מאות דינרים לשמעון והשאר לפלוני היתום קרובי והניח קרקעות עידית בינונית וזיבורית ושטרי חובות רעועים על עכו״ם ובא שמעון ואמר ליתן לו שש מאות דינרים במעות והאפוטרופוס של יתום אמר שאין לו ליתן מעות אלא מעט מן העידית ומעט מן הבינונית ומעט מן הזיבורית נראה לי שהדין עם שמעון שכל שאמר תנו לו כך וכך מעות דוקא קאמר ופלוגתא היא דרב ושמואל כדמשמע בריש פרק שבועת הדיינים (שבועות לט:) ואע״ג דבעיקר פלוגתא דרב ושמואל הלכה כרב בפלוגתא דשוה דוקא מסתבר לי דהלכה כשמואל ואם אמר תנו שש מאות דינרים לפלוני כי ליתנהו בעין לא הוו יהבי ליה מידי דהא ליתנהו ודבר שלא בא לעולם הוא דלאו שוה קאמר אלא דוקא קאמר והא לית ליה ואי נמי אית ליה והא שש מאות דינרים קבורים קאמר וכעין הא דאמרינן בשילהי פ״ק דגיטין (יג.) ואף על גב דאמרינן התם הלכתא למנה קבור לא חיישינן היינו דוקא בדאיכא מנה בעין אבל היכא דליכא מנה בעין אמרי׳ דלית ליה ולא קנה אי נמי אית ליה וקבור וכדי לצאת מספק זה אמר מנכסי ועוד נ״ל דאפי׳ רב לא נחלק אלא בתובע ונתבע לפי שדרך התובע לשום תביעתו במטבע ואם הפקיד בידו כור חטים או שהלוהו שוה סלע שאומר סלע בידך והנתבע נמי משיבו באותו לשון בדרך שומא אבל בנותן או מודה מעצמו תנו לפלוני מנה מתנה או מודה שהפקיד בידו או שהלוהו אפי׳ רב מודה בהא דדוקא קאמר הילכך הא דקאמר מנכסי לא לקבל מזה קאמר אלא ליפות כחו שאילו אמר תנו לו מנכסי שוה ו׳ מאות זוז אם נאבדו קצת הנכסים מראין לו אותן שנאבדו כולן כדעת רבינו שלמה ז״ל ומקצת מרבותי ז״ל או לפחות לפי חשבון כשותפים כדעת התוס׳ או שהיו יכולים לומר קח מהנכסים שוה שש מאות דינרים ויטרח וימכור לעצמו ואילו אמר תנו לו שש מאות דינרים מדמי נכסי היו הם מוכרים אלא שלא היה נוטל אלא כשער שהיה שוה בשעת נתינה ואם הוזל פוחתין לו אבל עכשיו שאמר מנכסי יתנו לו ו׳ מאות דינרים בין שהוקרו בין שהוזלו עכ״ל והיא בתשובות לרמב״ן סימן ס״ב:
כתב הרשב״א ח״ג סימן קי״ט שאלת ראובן מת בלא בנים והיו לו שני קרובים שמעון ונפתלי שמעון ממשפחת האב ונפתלי ממשפחת האם וצוה ואמר שתי שדות שיש לי במקום פלוני לבני שמעון הזכרים אם יהיו לו בנים זכרים ואם לא יהיו לו בנים זכרים יהיו השדות לזכרים ממשפחת נפתלי ונפתלי היו לו בנים זכרים ומיד ירדו בני נפתלי לשדות ואחר פטירת ראובן היו בנים זכרים לשמעון. תשובה אין אחד מאלו זוכה בשדות בני שמעון לא זכו לפי שלא היו בעולם ואין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ובני נפתלי גם כן לא זכו שהרי לא נתן להם אלא אם לא יהיו בנים זכרים לשמעון והנה נולדו לו בנים זכרים ואע״פ שלא היו באותה שעה בעולם אין בכך כלום דאדם מתנה בדבר שלא בא לעולם הילכך הנכסים חוזרים ליורש ואם אין יורש קרוב יותר מבני שמעון יטלו השדות מכח ירושתן:
וכתב עוד ח״ג סימן (ק״כ) [קט״ו] שאלת ראובן נתן לשמעון דירה באחד מהבתים שלו וזה לשון המתנה נתתי לו בקנין גמור בית אחד לדירתו איזה בית שיברור בבתים שאני דר ומשתמש בהם היום הן בבתים העליונים הן בבתים התחתונים צריכים אנו לדעת אם יש לו רשות לברור לו הבית האמצעי. תשובה מהלשון הראשון משמע שנתן לו רשות לברור בכל מקום שירצה ואע״פ שאח״כ כתב הן בעליונות הן בתחתונות אין לשון זה ממעט אלא מרחיב ונותן בעין ייפה וחוזר וכופל לשון מתנתו ולשון הן שאמר אינו מגרע אלא מבאר ומפרש שאילו היה למעט לא היה כותב הן אלא היה כותב בבתים שאני דר ומשתמש בהם היום בבתים העליונים או התחתונים שהלשון הזה היה אפשר לומר שלא בא אלא למעט ולומר דוק׳ בעליונים [או בתחתונים] אבל עכשיו שכ׳ הן ל׳ זה תוספת ביאור של עין יפה הוא לפ״ז נמצא דעליונות דקאמר כל העליונות קאמר עליונו׳ ועליונות שבעליונו׳ עכ״ל:
וכתב עוד בתולדות אדם סי׳ רע״ב שאלת יעקב נתן בקנין גמור מעכשיו לראובן מקום ישיבה שהיה לו בבית הכנסת בסימניו ובמצריו ומיד החזיק ראובן כמה שני חזקה ובאותו יום צוה יעקב ונתן לבני שמעון שני מקומות שהיו לו בבית הכנסת ולא סיים ולא מצר ולא זכר אפילו שם העיר. תשובה הדין עם ראובן ולא מן הטענה שטען דכל האומר ביתי לפלוני אע״פ שלא סיימו אין היורשים רשאים לומר שמא בית אחר היה לו צא ובקש אלא חזקה הידוע לו נתן ואין המצרים מעכבים במכירה ומתנה דאסיקנא בסוף פ״ק דגיטין למנה קבור לא חיישינן אלא טעמא משום דראובן משעת קנין זכה במתנת בריא בקנין מעכשיו ומתנת בני שמעון אינה עד לאחר מיתה וכל כי הא לא איפליגו רב ושמואל בפרק מי שהיה נשוי (כתובות צד.) בשני שטרות היוצאים ביום אחד אלא בב׳ שטרות מקח או מתנת בריא בלא קנין אבל בקנין כל הקודם זכה ועוד דהכא מה נפשך אם מתנת ראובן קדמה הרי זכה ומעתה אינו יכול לחזור בו ואם מתנת בני שמעון קדמה הרי מתנת שכ״מ יכול לחזור בו וכשנתן לראובן הרי חזר בו ממתנת בני שמעון:
כתב בתשובות לרמב״ן סימן ע״ג שנשאל על ראובן שנתן כל מה שיש לו לבנו ושתי בנותיו והתנה שאם תנשא אחת מהבנות תטול נדונייתה ולא יהא לה חלק במתנה זו ומתה הבת האחת והאחרת נשאת והבן תובע כל נכסים מהאב ועיין שם:
וכתב עוד שם בסימן פ״ג שאם העדים כתבו כל מקבלי המתנה בשטר אחד ותבע אחד מהם לעשות לו שטר בפני עצמו על חלקו אם רוצה העדים לעשות הרשות בידם אבל אין כופין אותם אבל מעידים לו כן בפני ב״ד או אם רצה האפוטרופוס מוציא שטר מתנה ובית דין מתפיסין לו זכותו ושפיר דמי:
וכתב עוד שם בסימן הנזכר צוואת שכ״מ אם אמרו היורשי׳ פרענו נאמנים כי שטר צוואה אינו שטר אלא זכרון דברים בעלמא אבל הודאה בחוב שהוא חייב הוי כשטר. ועיין מה שכתבתי בסוף סימן רנ״ה:
וכתב עוד שם בסימן פ״ח ראובן צוה לבנו חנוך לתת מנה לשמעון קטן בן שש שנים הגדיל שמעון ותבע מיתומי חנוך נאמנים יתומי חנוך לומר שמא פרע אבינו דדברי שכ״מ אינם ככתובים לענין שלא יהא נאמן לומר פרעתי ואפילו לא היה שמעון אלא מוטל בעריסה שמא נתנו לאפוטרופא שלו דכל שצוה לתת מנה לקטן אין אומרים נמתין עד שיגדיל אלא האפוטרופא או מי שהוא סמוך אצלו דנין ומוציאים ועיין במ״ש בסימן רנ״ה:
כתוב בכתבי מה״ר איסרלאן סימן צ״ט על שכ״מ שאמר לבנו אבקשך שאם יזמן השם ליתומה פלונית זיווג נאה שתניח לה מה שהיא חייבת שנראה שהוא לשון צוואה אע״פ שאמר בלשון בקשה ואח״כ גמגם בדבר:
כתוב בתשובות מה״ר דוד הכהן בית שלשים שכ״מ שהיה מצוה בעזבון נכסיו אע״ג דלא אמר מנכסי הוי כאילו אמרו:
וכתב עוד שם שטר מתנת שכ״מ צריך שימסר מחיים ביד המקבל וע״ש וע׳ במה שכתבתי בסי׳ רמ״ג:
מצאתי כתוב בשם ספר אגודה שאלו לר״ב שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני ואחר שעה אמר פעם אחרת תנו מנה לפלוני אם נותנים לו ק״ק והשיב דאין נותנים אלא מנה כיון דלא אמר תנו עוד מנה וכן דנו גדולים אחרים עכ״ל:
כתב המרדכי בסוף פרק הזהב הטוען על חבירו אשתך בשעת פטירתה צותה ליתן לי ממלבושיה כך וכך לאחר מותה ונתרצית לצוואתה אם המקבל איש עני שאין לו מאתים זוז כופין אותו שיקיים דברו אבל אם יש לו מאתים זוז נהי שאסור לחזור בו משום שארית ישראל לא ידברו כזב מכל מקום אין כופין אותו:
כתב ה״ר יהודה בן הרא״ש על ראובן שמסר לשמעון כלים וחפצים כשנטה למות כדי שיתנם לבנו הקטן כשיהיה בן י״ח שנים ועתה בא הבן וקרוביו ואומרים שם היינו ושמענו דבריו שצוה לתתם לו בהיותו בן שלש עשרה שנה ותנם לו ושמעון אומר דבריו של מת ששמעתי אני רוצה לקיים והשיב מצווה שמעון לקיים דברי המת הברורים שאמר לו אמנם אם ב״ד רואים שהוא תועלת הבן לתת הממון לבן אחר שהגדיל יתן על פיהם:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(נ) ששאלת שטר צוואת שכ״מ כו׳ כלל נ״ח סי׳ ג׳:
אי דמי למקח וממכר או למתנה פי׳ ששטר מכר כשר שכבר קנה לה במעות שנתן לו והשטר אינו אלא לראיה בעלמא משא״כ במתנה שקונה בשטר שכותב לו שדי נתונה לך וה״ה שטרי הודאה הרי הם כחרס הנשבר כמש״ר לעיל סימן ס״ח ע״ש:
אז נקנה הכל במסירת השטר פירוש אז הקנין נקנה מיד משמסר לו השטר וחל אפילו בעודו בחיים ואפילו עמד אינו יכול לחזור וכמש״ר לעיל סימן ר״ן:
(נא) וכותבין השטר לראיה בעלמא ע״ל סי׳ קצ״א:
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אנתיבות המשפט ביאוריםנתיבות המשפט חידושיםטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל
 
(לג) מִי שֶׁאָמַר: נְכָסַי לִבְנֵי שִׁמְעוֹן הַזְּכָרִים, אִם יִהְיוּ לוֹ, וְאִם לֹא יִהְיוּ לוֹ, יִהְיוּ לִבְנֵי נַפְתָּלִי הַזְּכָרִים, וְיָרְדוּ מִיָּד בְּנֵי נַפְתָּלִי לִנְכָסִים, וְאַחַר פְּטִירַת הַמְצַוֶּה הָיוּ בָּנִים זְכָרִים לְשִׁמְעוֹן, לָא זָכוּ בְּמַתָּנָה זוֹ, לֹא אֵלּוּ וְלֹא אֵלּוּ, אֶלָּא הַנְּכָסִים חוֹזְרִים לַיּוֹרֵשׁ. {הַגָּה: מִי שֶׁנָּתַן לַחֲבֵרוֹ לָדוּר בְּבַיִת אֶחָד מִבָּתִּים שֶׁלּוֹ, וְכָתַב שֶׁהַמְקַבֵּל יוּכַל לְבָרֵר אֵיזֶה בַּיִת שֶׁיִּרְצֶה הֵן מִבָּתִּים הַתַּחְתּוֹנִים הֵן מִבָּתִּים הָעֶלְיוֹנִים, יוּכַל לְבָרֵר אַף מִבָּתִּים הָאֶמְצָעִים, שֶׁלֹּא כָּתַב לוֹ רַק לְיַפּוֹת כֹּחוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ״א). אִם כָּתְבוּ הָעֵדִים כָּל הַצַּוָּאָה בְּיַחַד, וּבָא אֶחָד מִמְּקַבְּלֵי מַתָּנוֹת וּבִקֵּשׁ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ צַוָּאָתוֹ לְבַד, אִם רוֹצִים הָעֵדִים יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת אֲבָל אֵינָן מְחֻיָּבִים. וְאִם רוֹצִים מְעִידִים לִפְנֵי בֵית דִּין וְהֵן מְפַרְסְמִין זְכוּתוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ״ן סִימָן פ״ג).}
באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםאור חדש – תשלום בית יוסףעודהכל
(צא) ש) ב״י בשם תשובת הרשב״א מס״ח
(צב) ת) ביאר שם ששמעון הי׳ קרובו ממשפחת האב ונפתלי ממשפחת האם ולשמעון לא היו לו בנים זכרים ולנפתלי היה לו בנים זכרים
(צג) א) וביאר שם דבני שמעון לא זכו דאין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ובני נפתלי ג״כ לא זכו שהרי לא נתן להם אלא אם לא יהיו בנים זכרים לשמעון והנה נולדו לו וכו׳ ואע״פ שלא היו באותה שעה בעולם אין כלום דאדם מתנה בדבר שלא בא לעולם
(צד) ב) כמפו׳ לעיל סי׳ מ״א ס״ג מבואר שם דלא לגוביינא קאי דהרי היתומים יכולים לומר פרענו וע׳ במ״ש סי׳ רנ״ה ס״ו
(עג) יהיו לבני נפתלי. פירוש והן כבר בעולם וז״ש אח״כ וירדו בני נפתלי כו׳ ובני שמעון לא היו בעולם שהרי אמר אם יהיו לו:
(עד) לא זכו במתנה זו כו׳ – הרשב״א מסיק בטעמו וכתב ז״ל בני שמעון לא זכו דהא אין אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם ובני נפתלי לא זכו דהרי לא נתקיימו התנאי׳ שהתנה שהרי יש לשמעון עכשיו בנים ואדם מתנה בדבר שלא בא לעולם וכמ״ש הטור ומור״ם בהג״ה ש״ע לעיל סי׳ ר״ט ס״ח והקרוב קרוב קודם יזכה בו מכח הירושה ולא מכח הצוואה:
(עה) שלא כתב כן אלא ליפות כחו – דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו תחלה איזה בית שירצה הכל בכלל:
(עו) אם רוצים העדים יכולים לעשות – פירוש ולא אמרי׳ כבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לכתוב ולחתום שטר אחר וכמ״ש הטור והמחבר לעיל סימן מ״ט סעיף ו׳:
(עז) יכולים לעשות אבל אינן מחויבים כו׳ – דין זה נלמד מתשובת רמב״ן סי׳ פ״ג וכבר כתבו מור״ם ג״כ לעיל סימן מ״א ס״ג בהג״ה ושם לא כ׳ דתלוי ברצון העדים גם כתב שם בא לב״ד משום דשם העתיק מור״ם מתשובת רשב״א דסי׳ תתקע״ח וכמ״ש שם ע״ש אבל לשניהן טעם אחד משום דלאו לגוביינא קאי כמבואר בהדיא בשני התשובות הנ״ל וקשה דזהו כלפי מ״ש הטור והמחבר בסי׳ רנ״ה ס״ו שכתב ז״ל צוה מחמת מיתה לתת מנה לשמעון ומת ומכרו היורשים כו׳ גובה מהלקוחות ואין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידם כו׳ ש״מ דקאי לגוביינא ודוחק לומר דפליגי דא״כ ה״ל למור״ם לכתבם אהדדי ובל׳ פלוגתא ויש ליישב בדוחק ולו׳ דמ״ש הטור והמחבר בסימן רנ״ה דגובין בו אפילו מלקוחות ואין היורשים נאמנים לו׳ פרענו מיירי כשהודה השכ״מ שחייב לפלו׳ מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ״ש שם בתשובת הרמב״ן הנ״ל בהדיא והנני אעתיק לשונו כאן בקיצור ז״ל אם רצו העדים לכתוב לזה זכות בפני עצמו הרשות בידם לפי שאין שטר צוואה כשאר שטרות דעלמא שיגבו בו אלא דוכרן פתגמא בלבד שלא יכפרו היורשין לומר שלא ציוה השכ״מ כלום אבל אם אמר ופרענו נאמן ותדע דאם היה לו דין שטר לא היו העדים רשאים לכתוב ולחתום דברי השכ״מ אחרי מותו שהרי לאציוה אותן כו׳ ומסיק דכן כ׳ הראב״ד וכתב עוד ז״ל והיינו דמצטרך רבא למבעי בשילהי ג״פ שכ״מ שהוד׳ מהו צריך לומר כתובו כו׳ דאטו לא ידע רבא הא דאמר בגמרא ג׳ שנכנסו לבקר את החול׳ רצו כותבין כו׳ שנים כותבין ואין עושין דין אלא צ״ל ה״ט דכותבין משום דאין כתיבת העדים אלא כעין זכרון דברים בעלמא אבל הודאת שכ״מ בחוב שהוא חייב בכתיבתה אותו הוא שטר גמור לגבות בו מהיורשים וממשועבדים וא״י לומר פרעתי הלכך הוצרך רבא לשאול אם צ״ל כתובו וכבריא דעלמא שהודה דצ״ל כתובו כו׳ ע״ש שכפל ושילש דברים הללו דכ׳ בהוכחו׳ ובפשיטות דשטר צוואה אינו עומד לגוביינ׳ ויכולין לו׳ עליה פרענוה א״ל בשטר הנכתב בלשון הודאות שכ״מ ועפ״ז צ״ל שבסי׳ רנ״ה איירי הטור והמחבר משטר הודאה והדומה לו דוקא והיא מתשובת הרא״ש ויש קצת ראיה לזה מדדקדקו שלשתן וכתבו כיון ששטר הצואה בידו קראו שטר ולא סתם צוואה ודו״ק ועמ״ש עוד מזה שם בסימן רנ״ה ולעיל בסימן מ״א ס״ג:
(מא) יכולים לעשות – ע׳ בסמ״ע סקע״ז עד כשהודה הש״מ שחייב לפלוני כו׳ ובב״ח דחה זה ע״ש ותי׳ דרמב״ן ורשב״א מיירי כשהעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה משא״כ הרא״ש מיירי באם ש״מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בל׳ צואה ע״ש באורך והדין עמו דוק בל׳ הרמב״ן שכ׳ אם רצו העדים כו׳ וק״ל.
(סג) ליפות – דמדכתב לו תחלה שהמקבל יוכל לברר לו איזה בית שירצה הכל בכלל. סמ״ע:
(סד) יכולין – פירוש ולא אמרינן דכבר עשו העדים שליחותן ותו אין להם לחתום שטר אחר וכמ״ש הט״ו בסי׳ מ״ט ס״ו ודין זה נלמד מתשובת הרמב״ן סי׳ פ״ג אלא דקשה דזהו כלפי מ״ש הט״ו בסי׳ רנ״ה ס״ו ע״ש ויש ליישב בדוחק דהתם מיירי כשהודה השכ״מ שחייב לפרש מנה דאז כותבין העדים שטר גמור וטורפין בו וכמ״ש בתשובת הרמב״ן שם להדיא כו׳ עכ״ל הסמ״ע ובב״ח דחה דבריו ותירץ דרמב״ן מיירי כשעדים מעצמן כתבו מחיים למזכרת או לאחר מיתה אבל הרא״ש מיירי באם השכ״מ הנותן בעצמו צוה לכתוב להקנות לו בשטר וכתבו בלשון צוואה ע״ש באורך והדין עמו דוק בלשון הרמב״ן שכתב אם רצו העדים כו׳ וק״ל. ש״ך:
(סד) מי כו׳ – עבה״ג וביאר כו׳ דאדם מתנה כו׳ כמו במבשרני וכיוצא הרבה:
(סה) מי שנתן כו׳ – שלכן אמר הן הן ליפות כחו:
(לו) [סמ״ע אות עה] הכל בכלל. נ״ב ואם בא למעט האמצעי׳ הי׳ לו לכתוב בבתים שאני דר ומשמע בהן בבתים העליונים או התחתונים שלשון זה הי׳ אפשר לומר דלא בא אלא למעט ולומר דוקא בעליונים או בתחתונים אבל עכשיו שכתב הן בלשון זה תוספת ביאור שלעין יפה היא ונמצא עליונות דקאמר כל עליונות ועליון שבעליונים. עכ״ל הרשב״א:
(מז) לא אלו ולא אלו הטעם דבני שמעון ל״ק משום דא״א מקנה לדשב״ל ובני נפתלי ג״כ ל״ק משום דאדם מתנה בדשב״ל והתנאי נתבטל מש״ה נתבטל המתנה:
(מח) אף מהאמצעים. כיון שמתחילה כתב סתם מאיזה בית שירצה:
(מט) יכולין לעשות דשטר צוואה של מתנת שכ״מ אין לו דין שטר ויכולין היורשים לטעון פרענו מש״ה כותבין אף שלא אמר כתבו ובסי׳ רנ״ה סעיף ו׳ מיירי המחבר בשטר הודאה שיש לו דין שטר גמור שאין היורשים יכולים לטעון פרעתי וגם גובה מלקוחות בשטר זה ואעפ״כ כותבין העדים דהא קיי״ל דשכ״מ שהודה אין צריך לומר כתבו:
[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

באר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אהגהות ר' עקיבא איגרנתיבות המשפט חידושיםאור חדש – תשלום בית יוסףהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חושן משפט רנג – מהדורה זמנית המבוססת על מהדורת הדפוסים ממאגר תורת אמת (CC BY-NC-SA 2.5), מקורות וקישורים לשו"ע חושן משפט רנגרשימת מהדורות, באר הגולה חושן משפט רנג, סמ"ע חושן משפט רנג, ט"ז חושן משפט רנג, ש"ך חושן משפט רנג, באר היטב חושן משפט רנג, ביאור הגר"א חושן משפט רנג, קצות החושן חושן משפט רנג, הגהות ר' עקיבא איגר חושן משפט רנג, נתיבות המשפט ביאורים חושן משפט רנג, נתיבות המשפט חידושים חושן משפט רנג, חכמת שלמה חושן משפט רנג, פתחי תשובה חושן משפט רנג, טור חושן משפט רנג, מקורות וקישורים לטור חושן משפט רנג, בית יוסף חושן משפט רנג, אור חדש – תשלום בית יוסף חושן משפט רנג – באדיבות המחבר, הרב אהרן אופיר (כל הזכויות שמורות למחבר), דרכי משה חושן משפט רנג, דרישה חושן משפט רנג, פרישה חושן משפט רנג, ב"ח חושן משפט רנג

Choshen Mishpat 253, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 253, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 253, Sema Choshen Mishpat 253, Taz Choshen Mishpat 253, Shakh Choshen Mishpat 253, Baer Heitev Choshen Mishpat 253, Beur HaGra Choshen Mishpat 253, Ketzot HaChoshen Choshen Mishpat 253, Hagahot R. Akiva Eiger Choshen Mishpat 253, Netivot HaMishpat Beurim Choshen Mishpat 253, Netivot HaMishpat Chiddushim Choshen Mishpat 253, Chokhmat Shelomo Choshen Mishpat 253, Pitchei Teshuvah Choshen Mishpat 253, Tur Choshen Mishpat 253, Tur Sources Choshen Mishpat 253, Beit Yosef Choshen Mishpat 253, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 253, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 253, Derishah Choshen Mishpat 253, Perishah Choshen Mishpat 253, Bach Choshen Mishpat 253

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×